הזיהוי של אבן כיפת הסלע על ידי תייר נוצרי מבורדו 260 שנים אחר החורבן
בספר ‘הר הבית’ (עמ’ קפד) כותב הרב גורן, שהמסורת אודות קדושת הסלע הנקוב בכיפת הסלע אינה מתחילה ברדב”ז אלא עתיקה היא, ותחילתה מיד לאחר החורבן. זו לשונו שם: “קדושתו ומעמדו העילאי של הסלע הנקוב [בכיפת הסלע] נשתרש בקרב העם, כנראה, מיד אחרי החורבן של הבית השני. כי כבר בשנת 333 למניינם, כשעלה התייר מבורדו {הערה: תייר נוצרי} לירושלים ראה יהודים… ‘שיבכו יקוננו אצל אבן אחת שנשארה שם מבית מקדשם’. אין ספק שכוונתו [של התייר מבורדו] לצ’אחרה שהוא אבן השתיה“. עד כאן הציטוט.
לא ברור מי עשה הנקב בסלע, יהודים או גוים. אבל בניגוד למה שהרב גורן כתב למעלה, יש שרוצים להביא ראיה מן הנקב, שאין הסלע מקום קדש קדשים, שהרי לא יתכן שיהודים יכנסו לקדש קדשים, במיוחד בלי אפר פרה אדומה[1]. וכמה תשובות לדבר.
- אולי פסקו כשיטת המאירי בשם הראב”ד שאין איסור כניסה לכל שטח הר הבית בזמן החורבן. ודוד הראובני שהיה בימי הרדב”ז, שטען שהוא אח של מלך המולך על שבט ראובן וגד (ולזכותו יש לציין שרבי שלמה מולכו חזר בתשובה בגללו) נכנס בפועל להתפלל במערה מתחת כיפת הסלע[2]. והרי ידוע שהרדב”ז בשו”ת רדב”ז חלק ב סימן תרצא היה מוכן לצרף את שיטת הראב”ד ז”ל “כי האידנא אין כרת למי שנכנס למקדש” כא’ מן הספקות להתיר להיכנס לעליות בהר הבית”. ועוד הרדב”ז העלה אפשרות (רדב”ז הלכות סנהדרין פרק ד הלכה יא) שהסמיכה יתחדש על ידי בני ראובן וז”ל “ותו דבני ראובן עתידים לבוא ולעשות מלחמות לפני בוא מלך המשיח ומאן לימא לן שלא יהיה בהן סמוך מפי סמוך והוא יסמוך אחרים”[3]. הוי אומר, זה בכלל לא רחוק מלטעון שבימי התייר מבורדו יהודים דתיים נהגו על פי שיטת המקילים.
- הרמב”ם פוסק שמותר לצורך תיקון המקדש או לצורך הוצאת הטומאה, להיכנס לכל שטחי הר הבית. יתכן שבזמן התייר מבורדו היתה גישה למערה שמתחת כיפת הסלע, דרך הר הבית, ופסקו היהודים שבמחילות שמתחת כיפת הסלע מותר להיכנס מסיבה טובה, שהרי בתוספתא כתב שמי שנכנס לשם פטור. התייר מבורדו לא דייק בין מי שנמצא מעל הסלע ומי שנמצא מתחת[4].
- יש ראשונים הסוברים שעדיין היה להם אפר פרה אדומה להיטהר בזמן הנ”ל. כותב פרופ’ מיכלסון, עולא אמר (חגיגה כ”ה ע”א ובנידה ו’ ע”ב) “חברייא מדכן בגלילא” שהיו עושים שמן ויין לצורך בית המקדש בטהרה. ולתוס’ בחגיגה ד”ה “שרצועה” פשוט מכאן שהיה אפר פרה אדומה בירושלים (או בסביבה) . ועולא חי כ- 20 שנה לפני ביקור התייר מבורדו. ואולי סברו ששאר האיסורים להיכנס לאיזור ההיכל לא שייך בזמן החורבן.
- לא יודעים אם היהודים שתיאר התייר הנוצרי מבורדו הם מאמיני תורה בעל פה או צדוקים, שגם חבבו את מקום המקדש.
לפי החזקוני יש תקדים למנהג היהודים למשוח את האבן בשמן שעליהם העיד התייר מבורדו
בחזקוני בראשית פרשת ויצא פרק כח פסוק יח כתוב:
(יח) ויקח את האבן אבן שתיה היא שממנה נשתת העולם. ויצק שמן על ראשה משח אותה לקדשה להקריב עליה קרבנות בשובו מפדן ארם. כמו שמצינו בכלי משכן וימשחם ויקדש אותם. וכן מוכיח לפנינו אנכי האל בית אל אשר משחת לי שם מצבה. ד”א לסימן משחה כדי שיכירנה כשיחזור.
גם שכל טוב (בובר) בראשית פרשת ויצא פרק ל פסוק יג מביא את התקדים בשם הברייתא של ר”א בן הורקנוס
וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן. מצא אותן נעשות אבן אחת: וישם אותה מצבה. בתוך המקום: [ויצוק שמן על ראשה.] הלך ללוז ולקח משם שמן ויצק על ראש האבן. וראיתי בברייתא של ר”א בן הורקנוס, שירד לו שמן מן השמים ויצק עליו, זש”ה לריח שמניך טובים שמן תורק שמך (שה”ש א ג). צוה הקדוש ברוך הוא ונתגלגלה האבן מאותו המקום שהוא סמוך עד הר המוריה והיתה עליו גזירתו ונשתקעה עד עמקי תהומות, ועשה אותו סניף לארץ, כאדם שעושה סניף לכיפה, ולפי’ נקראת אבן שתיה, ששם הוא טבור כל הארץ, ועליו היכל ה’ עומד, שנאמר והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים:
בשינויים קלים כתוב גם ברמב”ן לבראשית כח, יז, ובפרקי דרבי אליעזר פרק לה.
פרקי דרבי אליעזר בשם רבי ישמעאל הביא שבאחרית הימים בני ישמעאל יבנו בנין בהיכל. אם כיפת הסלע בנוי במקום ההיכל כרגע יש קיום לדבריו. ואם רק המזבח בנוי בכיפת הסלע אין קיום לדבריו.
פרקי דרבי אליעזר פרק ל:
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, חֲמִשָּׁה עָשָׂר דְּבָרִים עֲתִידִין בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. וְאֵלּוּ הֵן, יִמְדְדוּ אֶת הָאָרֶץ בַּחֲבָלִים, וְיַעֲשׂוּ בֵּית הַקְּבָרוֹת לְמִרְבַּץ צֹאן אַשְׁפַּתּוֹת, וְיִמְדְדוּ בָהֶם וּמֵהֶם עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים, וְיִרְבֶּה הַשֶּׁקֶר, וְתִגֹשׂ הָאֱמֶת, וְיִרְחַק חֹק מִיִּשְׂרָאֵל, וְיִרְבּוּ עֲוֹנוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, שָּׁנִי תוֹלַעַת כַּצֶּמֶר, וְיִקָּמֵל הַנְּיָר וְהַקֻּלְמוּס, וְיִפָּסֵל סֶלַע מַלְכוּת, וְיִבְנוּ אֶת הֶעָרִים הַחֲרֵבוֹת, וִיפַנּוּ הַדְּרָכִים, וְיִטְּעוּ גִּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים, וְיִגְדְּרוּ פִּרְצוֹת חוֹמוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְיִבְנוּ בִנְיָן בַּהֵיכָל. וּשְׁנֵי אַחִים יַעַמְדוּ עֲלֵיהֶם נְשִׂיאִים בַּסּוֹף. וּבִימֵיהֶם יַעֲמֹד צֶמַח בֶּן דָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר [דניאל ב, מד] וּבְיוֹמֵיהוֹן דִּי מַלְכַיָּא אִנּוּן יְקִים אֱלָהּ שְׁמַיָּא מַלְכוּ דִּי לְעָלְמִין לָא תִתְחַבַּל.
לפי האפשרות שהציע הרב גורן שכיפת הסלע היא מקום המזבח ומקום היכל ה’, 85 אמות יותר מערבה, היינו צריכים למצוא לפי שיטת רבי ישמעאל בנין משמעותי. אבל מי שמדד קבע שאין בנין שמתאים לדברי רבי ישמעאל בשטח הנ”ל. כמובן, שאם כיפת הסלע בנויה על שטח ההיכל, יש קיום לדברי רבי ישמעאל.
כל המאמר הזה הוא קטע ממאמר מורחב:
כאן אציג את כל הנושאים של המאמר המורחב וקישור כדי להוריד את המאמר, לעיון.
נושאים
האם יש מקום להתיר לי לעלות להר הבית כיום לאור הפסק שקבלתי בעבר?
כאשר שאלתי את הרב אברהם שפירא, ראש ישיבת מרכז הרב, אם אני רשאי לעלות להר הבית, הוא אסר עלי לעלות. האם יש מקום לומר, שהתרחשו מאז פטירתו מספיק שינויים, שבעקבותיהם אהיה רשאי לעלות אל ההר? ואם הרב עונה כן, האם גם מותר לעלות כמו כולם או צריכים לחשוש לשיטת הרב קורן?
תוכן העניינים
עמ’ 1 לדעת קול התור: תקון חטא המרגלים ע”י בנין ירושלים כולל בנין בית המקדש
עמ’ 2,3,5,6, גם הרב אברהם קוק הלך בשיטת קול התור
עמ’ 4 איסור לצאת מאליהם לבנות את בית המקדש (בלי אישור מן הדומים לכורש) פג בשנת תש”ן
עמ’ 6,7 לכאורה הרב קוק קבל במלואו את המסורת שקדש הקדשים (מקום אבן השתיה) נמצא מתחת לכיפת הסלע.
עמ’ 8,9 אבן השתיה נמצא מתחת לכיפת הסלע
עמ’ 10 הרב קוק לא חשש למידת האמה הגדולה של הנודע ביהודה / חזון איש שמקלקלת את עדות המסורת שמקום אבן השתיה נמצא מתחת לכיפת הסלע
עמ’ 11 הוכחות מן העבר בין ממקורות קודש ובין ממקורות חול לסיוע לקביעת המציאות ההלכתית לפי שיטת הרב קוק
עמ’ 12 לדעת הרב קוק, כאשר אין אפשרות אחרת, מודדים את המקוה לפי שיעור הרב חיים נאה, אף שמדובר בחשש כרת לפי שיטת האמה הגדולה של החזון איש (והנודע ביהודה).
עמ’ 12,13,14 מדוע הרב קוק נתן את הרושם שאסור לעלות לכל הר הבית?
עמ’ 14,15 גם החפץ חיים הלך בדרכו של הרב קוק
עמ’ 15,16 מה בעצם שאלתי את הרב שפירא, ומה השיב הרב.
עמ’ 16,17,18,19 טענות שיש לי, אולי להתיר עלייה להר הבית אף על פי שהרב שפירא אסר
עמ’ 19 כותל הדמעות המכונה בפני המון העם בכינוי כותל המערבי אינו מכותלי הר הבית
עמ’ 20,21 אודות הכותל המזרחי
עמ’ 21,22,23,24,25,26 סבה נוספת להתנגד לזיהוי כותל הדמעות, ככותל הר הבית
עמ’ 26,27,28 לפי המדרש, “מעולם לא זזה שכינה מכותל המערבי” אם לא מדובר בכותל הדמעות שלנו, איפה הכותל המערבי?
עמ’ 28-32 גודל האמה
עמ’ 33-35 שעורה של הרמב”ם תוכיח
עמ’ 36 ספר תורה יוכיח
עמ’ 37 מהלך איש בינוני ביום אחד יוכיח
עמ’ 38-40 שאלה על אמת הגר”ח נאה מכיפת הסלע
עמ’ 40-42 מטבעות נירון קיסר כהוכחה לאצבע, טפח, ואמה
עמ’ 42 עובי גרעיני תמרה ממצדה (על פי פרופ’ כסלו) כהוכחה
עמ’ 45-50 אודות ההוכחה של הרב אלקנה ליאור נגד אמה שפחות מ53.5 ס”מ
עמ’ 50 האם סטייה של 6 מעלות או אפילו 13 מעלות נחשבת סטייה מן הדרישה שפני המקדש תהיה במזרח?
עמ’ 51,52 האם המקדש חייב להיות בראש הר המוריה
עמ’ 52-56 רצפת המערה מתחת לסלע בכיפת הסלע כהוכחה נגד הרב שלמה גורן
עמ’ 56 האם זה הגיוני שיש מחילות תחת ההיכל אם אסור תחת המזבח?
עמ’ 57,58 הזיהוי של אבן כיפת הסלע על ידי תייר נוצרי מבורדו 260 שנים אחר החורבן
עמ’ 58,59 לפי החזקוני יש תקדים למנהג היהודים למשוח את האבן בשמן שעליהם העיד התייר מבורדו
עמ’ 59,60 לפי השיטה שבכיפת הסלע היה מקום המזבח, חסרים הרבה מטרים של הר המוריה במערב לכיפת הסלע, מצד הגובה.
עמ’ 60-62 כיוון בית המקדש ומסלול ההליכה על יד שער הרחמים
עמ’ 62-63 האם לחשוש לחיל של הרב זלמן קורן שלשיטתו יש להגדיל את החיל למידה של כ-230 מטר ממזרח למערב ו-190 מטר מצפון לדרום
עמ’ 63-67 הפרשנות של הרב שפירא שאולי הרמב”ם אוסר את החיל מדין הלכה למשה מסיני ולא מדין דרבנן, והשילוב עם שיטת הרב זלמן קורן, ודיון האם זה סבה להחמיר במסלול העולים להר הבית על יד שער הרחמים
עמ’ 67 הכפתור ופרח ושיטת האדריכל טוביה שגיב וקצת על אשר קאופמן
עמ’ 67-72 דיון בדברי הכפתור ופרח להוכיח שהוא בעצם הסכים עם המסורת שמופיע בפסק הרדב”ז
עמ’ 72-73 מדוע הכפתור ופרח לא הזכיר במפורש את כיפת הסלע בניגוד לתלמיד הרמב”ן בן דורו ובניגוד לרבי בנימין מטודלה
עמ’ 74 שיטת טוביה שגיב בתחומין כ”ח ומדוע אין לקבלו
עמ’ 75-77 דיון בהוכחה המרכזית של טוביה שגיב. כלומר, ההנחות שמר שגיב הניח לגבי המים שירדו מעין עיטם אל המקדש.
עמ’ 77-78 ההוכחה מן הירושלמי
המאמר להורדה:
שלמה שיינמן – הר הבית עם הערות – חלק א וחלק בתגובת הרב ישראל אריאל שליט”א להורדה:
הערות הרב עידוא אלבה שליט”א להורדה:
הערות הרב עידוא אלבה שליט”א
הערות
[1] ובענין ביאה ריקנית מצאתי בגור אריה ויקרא פרשת אחרי מות פרק טז פסוק ג:
ואפילו אם תאמר דודאי אף לעתיד גם כן נתקדש, לכך נאמר “בזאת יבא אהרן” לומר שיש הפרש, דלאחר שחרב הבית לא הוזהר עליו אביאה ריקנית, כיון שלא נבנה, עד שנבנה. ואף על גב דהאי קרא “בזאת יבא אהרן אל הקדש” בבית ראשון איירי, דהא כתיב “בזאת”, והוא בגימטריא ת”י, אפילו הכי מרבינן ממנו בית שני שהוא בבל יבא, והיינו מדאפיק בית ראשון בלשון “אל הקדש”, שמע מינה דהוא מחייב על בית ראשון משום קדושה, אם כן בית שני נמי קדוש – וחייב, כך פירושו:
[2] http://www.daat.ac.il/daat/vl/davidhareuveni/davidhareuveni01.pdf
[3] אני לא סובר כרדב”ז, אבל הרב שאול ישראלי רצה להצדיק את דבריו. עיין https://www.yeshiva.org.il/midrash/3913
[4] וצריך עיון האם בזמן החורבן יש מכת מרדות להיכנס דרך מערה שהרי קבע הרמב”ם הלכות ביאת המקדש פרק ג הלכה יט
“טמא שנכנס למקדש דרך גגות פטור שנאמר ואל המקדש לא תבוא דרך ביאה חייבה תורה, ואף על פי שהוא פטור מכרת מכין אותו מכת מרדות [ואפילו נכנס במגדל הפורח באויר] בין שנכנס למקדש [במגדל] דרך גגות, בין שנכנס בו דרך פתחים”.
ועוד יש לברר האם בזמן החורבן יש מכת מרדות למי שהכניס רק ידיו למקדש שהרי פסק הרמב”ם בהלכות ביאת המקדש פרק ג הלכה יח: “וכן טמא שהכניס ידו למקדש מכין אותו מכת מרדות”, עכ”ל.