"אנחנו נמצאים השבוע בשבוע של הודאה. עם ישראל נמצא לקראת ימים מיוחדים של הודיה על הניסים והנפלאות שהשם עשה איתנו. במשך שישה ימים עם ישראל הגיע לכל חלקי ארץ ישראל, ועלינו להודות על כך. בעיקרון, היה ראוי להודות בכל אחד מששת הימים על הניסים של אותו היום.
ביום הראשון (כ"ו באייר), הנס הגדול של חיל האוויר כשכל שדות התעופה של האויב הושמדו תוך שעות. ביום השני (כ"ז באייר), כבשו את השומרון. ביום השלישי, 'הטופ שבטופ', שחררו את ירושלים עיר הקודש ואת שכם. במקביל התקדמו בסיני, ולמחרת כבשו את הרי חברון. בערב ראש חודש סיוון ובראש חודש סיוון (היום בו הגיעו בני ישראל למדבר סיני ביציאת מצרים), השלימו את כיבוש מדבר סיני והחלה המערכה בצפון מול הסורים בגולן ובחרמון.
קבעו את יום ירושלים כיום המרכזי, אך אסור לשכוח להודות על הכל. מי ששוכח את הפרטים הופך לכפוי טובה; זה כמו אדם שאוכל סעודה דשנה ומודה רק על הבשר. הבשר אמנם משובח, אבל צריך להודות גם על המנה הראשונה והתוספות.
סיימתי לאחרונה את מסכתות סנהדרין ומכות. בסוף מסכת מכות מופיע הסיפור הידוע על רבי עקיבא וחבריו שהגיעו להר הצופים וראו את החורבן. כשראו שועל יוצא מבית קודש הקודשים, חבריו בכו ורבי עקיבא צחק. הם שאלו אותו: 'מקום שכתוב בו הזר הקרב יומת, עכשיו שועלים יהלכו בו – ולא נבכה?'. רבי עקיבא השיב שדווקא מכאן מגיעה הגאולה: כשם שנתקיימה נבואת החורבן של אוריה, כך תתקיים נבואת הנחמה של זכריה.
יש הטוענים נגד העלייה להר הבית שאיננו בקיאים במיקום המקדש. אך הדבר ברור: 'זו תורת הבית על ראש ההר'. כשם שכל אדם יודע איפה הראש שלו, כך יודעים שראש ההר הוא הפסגה. בנוגע לטומאה – עם ישראל תמיד ידע להיטהר, כשם שאנו יודעים להיטהר לצורך נישואין. מעבר לכך, המצב שבו שועלים (זרים) מהלכים במקום הקדוש הוא ביזיון גדול בהרבה מאשר כניסה בטהרה.
לסיום, אנו רואים את נבואת זכריה מתגשמת לנגד עינינו: 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים… ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים'. ירושלים מלאה היום בילדים, בבתי מדרש ובשיעורי תורה מהצפון ועד הדרום. זכינו לראות את הנחמה, וכפי שאמרו לרבי עקיבא: 'עקיבא ניחמתנו'."