מהי הבעיה במסיק הזיתים הערבי ביהודה ושומרון?
הקדמה
עונת מסיק הזיתים נפתחה רשמית ביום שישי האחרון בבוקר: אנרכיסטים מציפים את האזור.
עשרות אנרכיסטים זרים הגיעו בשעה האחרונה לרכס קנה שבשומרון; בחסות מסיק הזיתים, הם ניסו להתקרב לבתי המשפחות בגבעת צאן אביעזר וליזום פרובוקציה מתועדת. במקביל, התקבלו לפני זמן קצר דיווחים כי עשרות ערבים מהכפר עסירה אל-קבליה – שהתחזו למוסקים – תקפו יהודים שנסעו באזור נחל קנה הסמוך. בעבר ראינו יחס של חמישה צלמים ואנרכיסטים על כל "מוסק" אחד. מקור: אלישע ירד, פעיל למען התיישבות ארץ ישראל
פורסם ב-4 בספטמבר 2026
https://hilltopmaccabees.org/2026/10/04/olive-harvest-season-officially-opened-last-friday-morning-anarchists-flood-the-area/
מסיק זיתים: דין תורה מול החוק הטורקי

עם פתיחת עונת מסיק הזיתים, הטרור ביהודה ושומרון התגבר. אך המסיק אינו רק כלי לטרור, אלא גם דרך להשתלט על קרקעות. רועי דרוקר, רכז השטח של תנועת "רגבים" ביהודה ושומרון, מסביר כיצד המסיק הוא רק החלק הגלוי של סיפור גדול הרבה יותר. קרוב לחצי מיליון דונם בשטחי C נתפסו באמצעות השתלטות חקלאית בלבד, מכוח חוק מהתקופה העות'מאנית ובמימון זר. החקלאות היא אחד הכלים המרכזיים של הרשות הפלסטינית להשתלטות על קרקעות, כחלק מתוכנית פיאד. על פי סעיף 78 לחוק הקרקעות העות'מאני, מי שמעבד קרקע במשך עשר שנים רוכש בה זכויות. נכון לינואר האחרון: 101,993 מבנים בלתי חוקיים על פני כ-100,000 דונם – והשתלטות חקלאית המשתרעת על פני 448,542 דונם, פי תשעה משטחה של תל אביב. הרב דב ליאור, רבה הראשי לשעבר של קריית ארבע, אינו מכיר בחוק הטורקי בארץ ישראל, לצד רבנים נוספים. הוא פוסק: "הערבים מעולם לא קנו את הקרקע מעם ישראל או מאף יהודי פרטי. לכן, מדובר בגזל בידם." והרב מדגיש: "ליהודים מותר למסוק את הזיתים גם באזורים המרוחקים מיישובים יהודיים, כדי להפגין בפומבי את בעלותנו על הארץ – ובכך הם מקיימים את מצוות יישוב ארץ ישראל."
המקור: https://hilltopmaccabees.org/2026/10/21/olives-harvesting-torah-law-vs-turkish-law/
שו"ת ציץ אליעזר חלק כב סימן מו
בביאור דברי הרמב"ם בה' מלכים באיסור קציצת אילני מאכל. ושיטת הרמב"ן בזה. ובביאור דברי הספרי בפ' שופטים.
כתוב בתורה: כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור. רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אתו תשחית וכרת ובנית מצור על העיר אשר היא עשה עמך מלחמה עד רדתה (דברים כ' – י"ט כ').
ואיתא ע"ז בספרי: לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן, אין לי אלא גרזן מנין אף למשוך ממנה אמת המים ת"ל לא תשחית את עצה בכל דבר.
ויעוין במלבי"ם שם שמבאר שדיוק הספרי הוא מפני שהול"ל לא תדח גרזן להשחית עצה, שכן סדר הלשון, וע"כ פי' שלא תשחית את עצה ע"י שתחריב מעיינה וייבש האילן שזה השחתה שלא לצורך כלל.
וכך פוסק הרמב"ם בפרק ו' מה' מלכים הלכה ח'. וז"ל: אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה ואין מונעין מהם אמת המים כדי שייבשו שנאמר לא תשחית את עצה, וכל הקוצץ לוקה, ולא במצור בלבד אלא בכל מקום כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה. אבל קוצצין אותו אם היה מזיק אילנות אחרים, או מפני שמזיק בשדה אחרים, או מפני שדמיו יקרים, לא אסרה תורה אלא דרך השחתה עכ"ל.
א) והנה ברמב"ם כאן לא פורש באיזה אופן הוא איסור הקציצה של אילני מאכל. אם המדובר כשרוצים לעשות כן דרך השחתה בעלמא במטרה להשחית רכוש האויב, או המדובר הוא אפילו כשרוצים לקחת העצים לשם בנית המצור.
ולכאורה יש מקום לדקדק ולומר דכשם במניעת המים כדי שייבשו המטרה היא לשם השחתה בלבד, כך בקציצת האילנות המדובר כשהוא לשם השחתה בלבד, אבל כשמתכוין לשם בנית מצור יש לומר שמותר.
אבל הרמב"ם בספר המצות שלו לא תעשה נ"ז כותב בזה בזה"ל: שהזהירנו מהשחית האילנות כשנצור על עיר כדי להצר לאנשיה ולהכאיב לבם, הוא אמרו יתעלה לא תשחית את עצה וכו' עכ"ל, ומשמע מלשון זה דס"ל שגם השחתה לשם בנית מצור ג"כ אסור מכיון שאוסר הרמב"ם ההשחתה אפילו במטרה כדי להצר לאנשיה ולהכאיב לבם [וכלשון הזה כותב גם החינוך במצוה קכ"ט עיין שם].
אלא שיש מקום לדחות ולומר שזה שהרמב"ם אוסר בספר המצות הוא רק השחתה שאין בה תועלת עצמית ובאה רק כדי להצר לאויב ולהכאיב את לבו בזה שלא יחיו מהם. אבל השחתה הבאה גם לשם תועלת עצמית כבניית מצור מהם בכדי להלחם עם האויב בזה גם הרמב"ם יודה שמותר.
ב) ויש לומר דלזה מכוון דרשת הספרי שם וכן דברי הגמ' בב"ק ד' צ"א ע"ב דדרשינן: רק עץ אשר תדע זה אילן מאכל, כי לא עץ מאכל הוא זה אילן סרק, אם סופני לרבות את אילן מאכל מה ת"ל כי לא עץ מאכל, מלמד שאילן סרק קודם לאילן מאכל. והיינו שלצורך המצור מותר לקחת גם אילן מאכל כשליכא או שלא מספיק אילני הסרק, וכמו שמפרש רש"י בב"ק שם: דה"ק רק עץ אשר תדע, אם אינך יודע קרוב למצור אלא הוא קחנו ואפילו של מאכל.
אמנם ראיתי לכמה שמבארים בדעת הרמב"ם שמשמע שאוסר אפילו שימת מצור מהם, ואני הנלפענ"ד כתבתי.
ג) אך ראיתי בסמ"ג ל"ת רכ"ט שמפרש שרש"י והרמב"ם מחולקים בד"א בביאור כוונת הגמ'. הרמב"ם מפרש אשר תדע כלומר שידעת שהיה עץ מאכל מתחילה ועתה הזקין ואינו עושה אלא דבר מועט, ורש"י מפרש, אם אינך יודע קרוב למצור אלא הוא קחנו ואפילו של מאכל הוא ע"ש, ויעוין מזה במעין החכמה על תרי"ג מצות ובמלבי"ם בפ' שופטים שם. ויש להאריך.
ד) והנה בנוגע במה שהרמב"ם בסה"מ אוסר אפילו כדי להציר אנשיה ולהכאיב לבם מצינו להרמב"ן שחולק בזה על הרמב"ם, דיעוין במ"ע של הרמב"ן (מצוה ו') שכותב בזה בזה"ל: "שבימי המצור להצר לאנשי העיר בהשחתת האילנות שלא יחיו מהם כל זה מותר, לא אסרה תורה אלא דרך השחתה בחנם, ולשון ספרי לבוא מפניך במצור קצצהו". עכ"ל הרמב"ן. הרי לנו שדעת הרמב"ן שכדי להצר לאויבים ולהכאיב את לבם שלא יחיו מהם מותר, ושלא אסרה תורה אלא דרך השחתה בחנם, וכנראה שהרמב"ן מפרש שזהו כוונת הספרי בדרשו "לבוא מפניך במצור קצצהו" דר"ל שאם נצרך לך הקציצה כדי להביא את האויב במצור מותר לך לקצצו.
ומפרש שם הרמב"ן שאיסור ההשחתה לבטלה הוא מפני "שנצטוינו כשנצור על עיר לאכול מן האילנות שבגבולה כל ימי המצור", ומתוך כך מפרש שם גם "כי זו המצוה בעשה ולא תעשה שלה כשנצור על עיר להלחם עליה לתפשה שנצטוינו לחמול עליה כאשר נחמול על שלנו אולי נכבוש אותה, אבל בצאתנו מעל ארץ אויב נשחית ונחבל כל עץ טוב" ע"ש.
וכך כותב הרמב"ן בפירושו עה"ת, דפי' שפרשה שהזהירה תורה לא תשחית את עצה לכרות אותם דרך השחתה שלא לצורך המצור כמנהג המחנות, והטעם כי הנלחמים משחיתים בעיר וסביב הארץ אולי יוכלו לה כענין שנא' וכל עץ טוב תפילו וכל מעיני מים תסתומו, ואתם לא תעשו כן להשחתה כי תבטחו בשם שיתן אותה בידכם כי האדם עץ השדה הוא ממנו תאכל ותחיה ובו תבוא העיר בפניך במצור, לומר אתה תחיה ממנו אחרי שתכבוש העיר, וגם בהיותך במחנה לבוא בפניך במצור תעשה כן, וטעם אותו תשחית וכרת, כי מותר אתה לכרות אותו לבנות במצור וגם להשחיתו עד רדת כי לפעמים תהיה ההשחתה צורך הכיבוש כגון שיהיו אנשי העיר יוצאים ומלקטים עצים ממנו או נחבאים שם ביער להלחם בכם, או הם לעיר למחסה ולמסתור מאבן נגף עיין שם.
ויעו"ש בספורנו וברשב"ם מה שמפרשים ומבארים בזה, וכן בסמ"ג בל"ת רכ"ט יעו"ש.
ה) הזכרנו לעיל דברי הרמב"ן שמפרש כוונת הספרי שאומר "לבוא מפניך במצור קצצהו" שר"ל שאם נצרך לך הקציצה כדי להביא את האויב במצור מותר לך לקצצו.
אבל ברבינו הלל על הספרי גריס "יהבא עליך במצור קצצהו" ומפרש כוונה אחרת בדברי הספרי, והוא זה, שהספרי בא לאשמעינן הלכה מחודשת, שדוקא אם אתה תצור אל עיר הוא דלא תשחית ולא תכרות, אבל הבא עליך במצור ואית לך אילן מאכל מחוץ לעיר קצצהו כי היכי דלא לסמכו עליה ע"ש.
אולם יעוין בספר ספרי דברי רב על הספרי שמקשה על פירושו זה של רבינו הלל מההיא דו' דברים שעשה חזקיהו המלך, דתני' בפסחים ובפ"ק דברכות שא' מהם סתם מי גיחון העליון ולא הודו לו, ואמאי לא הודו לו והלא כתורה עשה שלא יסמכו האויבים לצור על ירושלים למצוא מים לשתות, דהא אפילו השחתת אילן שהוא בל"ת שרי כ"ש סתימת מעין שנתבאר בדברי הרמב"ם שאינו אלא מדבריהם, וכותב לתרץ בשני אופנים: א) דמה שלא הודו לו הוא למה שאח"כ סתם לגמרי אפילו מה שהיה בתוך ירושלים והורידם והמשיכם מתחת לארץ למערבה של ירושלים עד עיר דוד היא ציון, ובזה הוא דלא הודו לו, אבל מה שבתחילה סתם רק מה שהיה מושך ושותף חוץ לירושלים שלא ישתוף חוץ לעיר והכניס הכל לפנים מירושלים בזה בודאי הודו לו כדתנינן הכא בספרי דשרי. ב) דשאני התם דכיון דא"ל רחמנא להדיא וגנותי על העיר הזאת הי"ל לסמוך על הבטחתו יתברך.
ובסוף דבריו מסיים הספרי דבי רב וכותב וז"ל:" ושוב ראיתי בפסיקתא, לבוא מפניך במצור, הא אם מעכבך לבוא מפניך במצור קצצהו, ונראה פירושו שאם מעכבך עליך האילן שאינך יכול לבנות המצור כמצטרך קצצהו עיין שם.
ואם כן לפי"ז דברי הפסיקתא מסייעים לפירושו של הרמב"ן הנ"ל בכוונת דברי הספרי. ויעוין גם ברשב"ם שמפרש נמי להתיר קציצת העץ מאכל הקרוב לעיר שמעכב את החיל להתקרב לחומה ע"ש.
ו) הספרי בפרשה הנ"ל של "כי תצור" מקדים וכותב: "במלחמת הרשות הכתוב מדבר", ועמלו במפרשים לבאר כוונת הספרי, דאיזה דבר בא הספרי להוציא שאינו נוהג במלחמת מצוה.
והנה בפשטות היה נראה לי לפרש כוונתו של הספרי למעט בזה עיקר דין הפרשה של איסור קציצת אילני מאכל שאינו נוהג במלחמת מצוה.
אבל הרבינו הלל על הספרי. ועוד מפרשים מבארים שכוונת הספרי היא למעט בזה הדין שכותב הספרי להלן: "להלחם עליה לתפשה, ולא לשבותה", שר"ל שמותר להלחם עליה לתפשה אבל לא להשביתה מהיות עיר, ולזה הוא שמקדים הספרי ומבאר שבמלחמת הרשות הכתוב מדבר, דאילו במלחמת מצוה אדרבא לשובתה היא ולא לתפשה ע"ש.
ויעוין בספר ספרי דברי רב שמקשה על פירוש זה, דאטו מלחמת מצוה להשביתה מהיות עיר הויא, והלא מלחמת מצוה היא על ז' עממין לשבת בהם בעריהם ובבתיהם כדכתיב בכמה דוכתי.
לכן כותב הספרי דבי רב לפרש שהכוונה של ולא לשובתה היא דקמ"ל דלא שרי לצור להלחם על עיירות של נכרים אלא לתפשה ולהוסיף ולהחריב גבול ישראל או לגודלה להיות מס ועבדות אבל לא להשחית ולהרחיב העיירות דהר"ז בבל תשחית במכש"כ דאילן, וז"ש הרמב"ם שגם ההורס בנין וסותם מעיין עובר בל"ת, ומ"מ הואיל ואין הלאו מפורש אלא באילנות הלכך כתב שם דבהאי אינו לוקה אלא מ"מ, וכוונת הספרי דבמלחמת הרשות הכתוב מדבר, מבאר הספרי דבי רב שכוונתו מפני שכתוב אח"כ ימים רבים ולמדין מזה שאין צרין על עיר של גוים פחות מג"י קודם שבת, והא לא מיתוקמא אלא במלחמת הרשות עיין שם.
והנה פירושו הזה של הספרי דבי רב בהכוונה של "במלחמת הרשות הכתוב מדבר" הוא כמובן דחוק עד מאד, וסתום מלפרש כן בכוונת הספרי.
ועצם תמיהתו על פירושם של רבינו הלל ויתר המפרשים לענ"ד לא אדע מקום לתמיהתו זאת, הא הרי כתובים מפורשים הם בספר יהושע ששרף יהושע באש את יריחו וכל אשר בה והשביע בארור אשר יקום ובנה את העיר הזאת, וכן ששרף יהושע את העי וישימה לתל עולם (עיין יהושע פרקים ו' ח'). וכן מצינו ששרף יהושע את חצור (עיין פרק י"א), הרי לנו שבהתאם למסיבות ולמאמץ המלחמתי והצלחתו השתמשו במלחמת כיבוש הארץ גם באמצעי של השבתת העיר מלהיות עוד עיר. וא"כ הרי שצדק רבינו הלל ויתר המפרשים הנ"ל בכללות ביאורם של ה"ולא לשובתה" דאיתא בספרי שהכוונה היא דבא לאסור השבתת העיר מלהיותה עיר, וראש דברי הספרי באמרו "במלחמת הרשות הכתוב מדבר" בא לבאר שענין זה של איסור השבתה מעיר אסור רק במלחמה הרשות, אבל במלחמת מצוה מותרת ההשבתה בכל שעת הצורך.
ז) יעוין גם בספר אהלי יהודה על הספרי שמביא לבאר הכוונה של "ולא לשובתה" שבספרי, דהיינו שלא להשביתה מהיות גוי [ור"ל שלא להשבית את העיר מלהיות הגוי בתוכה], וכן בפירוש זית רענן על הילקוט שכותב לפרש הכוונה של "ולא לשובתה" שאסור לקחת בשבי את כל יושבי העיר, רק תכבשנה והעם הנמצא יהיו לך למס ע"ש.
וגם לפי"ז מתפרש שפיר ג"כ כוונת הספרי של "במלחמת הרשות הכתוב מדבר" בדרך הנ"ז, והיינו דרק במלחמת הרשות אסור להשבית מהיות גוי, להרוג את כולם אנשים נשים וטף, אבל במלחמת מצוה אדרבא נצטוינו לא להחיות מהם כל נשמה.
ח) עוד מצינו חילוקי שיטות בזה בין הרמב"ם והרמב"ן בנוגע לקציצת אילני מאכל במלחמת עמון ומואב.
דהנה במלכים ב' פרק ג' פסוק י"ט לגבי מלחמת מואב כתוב שהנביא אלישע צוה להם: "והכיתם כל עיר מבצר וכל עיר מבחור וכל עץ טוב תפילו וכל מעיני מים תסתימו וכל החלקה הטובה תכאיבו באבנים", ומפרש רש"י וז"ל: אף על פי שנאמר (דברים כ' י"ט) לא תשחית את עצה כאן התיר לכם שהיא אומה בזויה ונקלית לפניו, וכן הוא אומר (דברים כ"ג – ז') לא תדרוש שלומם וטובתם אלו האילנות הטובות שבהם עכ"ל.
ויעוין ברמב"ן עה"ת שם עה"פ של לא תדרוש שלומם וטובתם דס"ל בכזאת ג"כ בפשטות ומסתייע מהנאמר בזה גם במדרש, וכותב וז"ל: ואמרו במדרש רבה והכיתם כל עיר מבצר וכל עיר מבחור וכל עץ טוב תפילו וכל מעיני מים תסתומו, אמרו לו הכתוב אומר אל תשחית את עצה ואתה אומר כן, אמר להם על כל האומות צוה וזו קלה ובזויה היא שנאמר ונקל זאת בעיני ה' ונתן את מואב בידכם שנאמר לא תדרוש שלומם וטובתם אלו אילנות טובים עכ"ל.
יוצא לנו איפוא מזה שהרמב"ן ס"ל כן בפשטות להלכה שלגבי מלחמת עמון ומואב לא נאמר הדין של איסור השחתת עץ מאכל, ושהכתוב בזה בתורה הוא רק במלחמה עם שאר עממים.
ויעוין ברד"ק במלכים שם שכפי הנראה היה מסופק בזה, וכשלעצמו כותב בתחילה לפרש דאפשר שהיתה רק מצוה לשעה כאליהו בהר הכרמל, ורק לאחר מיכן מעתיק מה שאמרו בדרש בזה ע"ש
גם לרבות הרלב"ג במלכים שם מפרש בפשטות דאעפ"י שהתורה אמרה לא תשחית את עצה הנה היה זה למצות הש"י לפי שעה להשחית את מואב לפי היכולת ולזה צוה גם כן לסתום להם מים ולהכות באבנים כל חלקה טובה כדי שישחיתו תבואתה.
ויוצא איפוא שמחולקים בזה הרמב"ן והרד"ק והרלב"ג, לדעת הרמב"ן היא גם הלכה לדורות, וכך נראה גם מרש"י, ואילו הרלב"ג ס"ל שהיתה זאת רק הוראה לשעה, והרד"ק מסופק בזה דאפשר שהיתה זה רק מצוה לשעה כאליהו בהר הכרמל. ובהעתיקו לאחר מיכן דברי הדרש כפי הנראה לא באה בדרך הכרעה בכך.
ובדעת הרמב"ם בזה? הנה בהלכותיו השמיט בכלל הלכה זאת מספרו הי"ד, ויתר על כן מצאנו להרמב"ם בהקדמתו לפיהמ"ש בספר זרעים שמפרש בהדיא שזה היה רק לפי שעה ואילו שאלו את אלישע אם בטלה המצוה הזאת ואם הותר לנו בעתיד לכרות האילנות העושות פרי כשנצור על עיר היה אומר שאינו מותר אבל זה המעשה נעשה עתה לענין צורך ע"ש. הרי לנו בהדיא שהרמב"ם לא העלה על דעתו שי"ל בזה דמואב שאני, אלא דאין חילוק בזה בין עמון ומואב לשאר אומות ואיסור התורה בזה הוא בכל גוונא, ורק דשם במלכים היתה הוראה זאת רק לשעה לענין צורך.
שוב עיינתי וראיתי שגם המשך חכמה בפ' תצא כותב בכנ"ל וז"ל: והנה במדרש פ' פנחס דרש מהך קרא על אילנות מאכל שמותר לקוצצן וסבר שאלישע הורה הלכה שמותר, וזה וטובתם אילנות טובות. אמנם רבינו בפרק ו' ממלכים השמיט זה ופירש בפירוש המשנה בהקדמה דזה היה מהוראת שעה שנביא יכול להתיר לפי שעה וכפי הנראה מהספרי עכ"ל. הרי כנ"ל ובהוספה שזה תלוי במחלוקת בין המדרש לבין הספרי ושהרמב"ם הכריע כהספרי שהאיסור הוא על כולם גם לרבות במלחמה עם עמון ומואב, וששם במלכים היתה זאת רק מהוראת שעה בלבד מה שנביא יכול להתיר לפי שעה.
ט) ואכמ"ל בעצם איסור קציצת אילן מאכל והסכנה בכלליו ובפרטיו, אציין לזה רק באופן כללי לדברי הגמ' בב"ק ד' צ"א ובבא בתרא ד' כ"ו, ורמב"ם פ"ו מה' מלכים שם הלכות ח' ט'. ויו"ד סי' קט"ז וט"ז סק"ו ופתחי תשובה ודרכי תשובה ס"ק נ"א מ"ש בזה באריכות גדולה, וחכמת אדם סי' ס"ח סעי' ז' יעו"ש, והדברים מאד ארוכים בדברי הפוסקים.
הערת העורך – כותרת המאמר קצת לא הוגנת, שכן ייתכן שה"ציץ אליעזר" לא כתב על מציאות כפי שאנו פוגשים כיום. אך בכל זאת בחרתי להציג את דעותיו מאחר שהוא אינו כפוף ללחצים פוליטיים, שכן הוא כבר הלך לעולמו!
ביוגרפיה – ציץ אליעזר
הרב אליעזר יהודה ולדנברג נולד בשנת תרע"ו (1916) בירושלים, ולמד בישיבת עץ חיים ואח"כ בישיבת חברון. מגיל צעיר בלט בכשרונותיו ובהתמדתו, ובשנת תרצ"ה (1935) בטרם מלאו לו י"ט שנים כבר הוציא לאור כרך מחידושיו בשם 'דבר אליעזר'. מאוחר יותר שימש כראש ישיבת 'שערי ציון', ובשנת תש"ה (1945) החל להוציא לאור את סידרת ספרי השו"ת שלו 'ציץ אליעזר', שזכו לפרסום רב. תשובותיו עוסקות בכל נושאי ההלכה, אך בולטות ביניהן בעיקר התשובות הנוגעות לבעיות רפואיות וטכנולוגיות חדישות, בהן עסק באופן מיוחד בעקבות מינויו כפוסק של המרכז הרפואי 'שערי צדק' שבירושלים. הרב ולדנברג שימש כדיין ואב"ד בירושלים ואח"כ מונה לדיין בבית הדין הרבני הגדול, ונחשב מומחה בדיני גיטין. לאחר שקמה המדינה כתב גם ספר בשם 'הלכות מדינה' (ירושלים תשי"ב – תשט"ו, 1952 – 1955), שבו עסק בכל צדדי ההלכה שבניהול מדינה יהודית בימינו. נפטר בירושלים בשנת תשס"ז, והותיר אחריו כ"ב כרכים של שו"ת 'ציץ אליעזר' (האחרון יצא לאור בשנת תשנ"ח – 1998), שכולם נמצאים במאגר פרוייקט השו"ת.