נושאים פופולריים – 60ribo.org.il

אל עמוד הבלוג במסך מלא

מאמר לדוגמה מהבלוג

כאשר עם ישראל נלחם בעמלק, מהו האידיאל המקראי עבור אלו שאינם מעורבים בלחימה?

שמות פרשת בשלח פרק יז פסוק י – יג
(י) וַיַּ֣עַשׂ יְהוֹשֻׁ֗עַ כַּאֲשֶׁ֤ר אָֽמַר־לוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה לְהִלָּחֵ֖ם בַּעֲמָלֵ֑ק וּמֹשֶׁה֙ אַהֲרֹ֣ן וְח֔וּר עָל֖וּ רֹ֥אשׁ הַגִּבְעָֽה:
(יא) וְהָיָ֗ה כַּאֲשֶׁ֨ר יָרִ֥ים מֹשֶׁ֛ה יָד֖וֹ וְגָבַ֣ר יִשְׂרָאֵ֑ל וְכַאֲשֶׁ֥ר יָנִ֛יחַ יָד֖וֹ וְגָבַ֥ר עֲמָלֵֽק:
(יב) וִידֵ֤י מֹשֶׁה֙ כְּבֵדִ֔ים וַיִּקְחוּ־אֶ֛בֶן וַיָּשִׂ֥ימוּ תַחְתָּ֖יו וַיֵּ֣שֶׁב עָלֶ֑יהָ וְאַהֲרֹ֨ן וְח֜וּר תָּֽמְכ֣וּ בְיָדָ֗יו מִזֶּ֤ה אֶחָד֙ וּמִזֶּ֣ה אֶחָ֔ד וַיְהִ֥י יָדָ֛יו אֱמוּנָ֖ה עַד־בֹּ֥א הַשָּֽׁמֶשׁ:
(יג) וַיַּחֲלֹ֧שׁ יְהוֹשֻׁ֛עַ אֶת־עֲמָלֵ֥ק וְאֶת־עַמּ֖וֹ לְפִי־חָֽרֶב:

חברותא מסכת תענית דף יא עמוד א

אלא, יצער אדם עם הצבור(645).
שכן מצינו במשה רבינו, שציער עצמו עם הצבור(646).
שנאמר בזמן מלחמת עמלק: "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו' וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה".
ויש לתמוה, למה ישב משה על אבן, שהיא קשה, ואינה נוחה לישיבה? וכי לא היה לו למשה כר אחד או כסת אחת לישב עליה?
אלא כך אמר משה: הואיל וישראל שרויין בצער המלחמה – אף אני אהיה עמהם בצער, על ידי שאשב על אבן קשה.
וכל המצער עצמו עם הצבור – זוכה ורואה בנחמת צבור.
ושמא יאמר אדם: מי מעיד בי בדבר זה(647), שאין אני מצטער עם הציבור? הרי אני אוכל ושותה בצינעה בביתי, שלא בפני כל!(648)
אבני ביתו של אדם וקורות ביתו של אדם [האבנים והקורות שמהם בנוי ביתו של האדם], שהם רואים אותו כל העת – מעידים בו(649). שנאמר: "כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ(650) יעננה"(651).
דבי רבי שילא אמרי [הלומדים בבית רבי שילא אומרים]: שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם תמיד, הן מעידין עליו. שנאמר: "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך". הרי לנו שישנם שני מלאכים המלווים את האדם תמיד, בכל דרכיו. והם יוכלו להעיד בו על מעשיו.
רבי חידקא אומר: נשמתו של אדם – היא מעידה עליו. שנאמר: "משכבת חיקך שמר פתחי פיך"(652).
ויש אומרים: אבריו של אדם מעידים בו(653). שנאמר: "אתם עדי נאם ה'" ["אתם עדי" לשון רבים, משמע אבריו של אדם](654).

הערות

חברותא – הערות מסכת תענית דף יא עמוד א

(645). בשאילתות [פרשת האזינו סימן קס"ג] הגירסא: ואף צדיק גמור צריך לצער עצמו עם הציבור, שכן מצינו במשה רבינו שציער עצמו וכו'.
(646). לכאורה קשה, מה הדמיון, הרי כאן מדובר באופן שהצרה לא הגיעה לאותו אדם, ואילו שם היתה המלחמה עם כל ישראל!
וכתב השפת אמת, שלפי מה שאמרו חז"ל, שלא היה יכול עמלק לבוא לתוך המחנה, ונלחם רק באלו שפלטם הענן, אתי שפיר. והמהרש"א כתב, שמלשון הסוגיא משמע שיצטער אדם עם אחרים, גם כשהוא אינו באותה צרה, כמו יוסף, שהצטער עם הציבור אף שבודאי לא היתה עליו אותה צרה. והוא הדין גבי משה, שהוא עצמו ידע בנבואה שבהרמת ידו ינצחו ישראל, ומכל מקום ציער עצמו עם ישראל שהיו במלחמה.

(647). כתב הרשב"א, שמלת "עדות" מושאלת. כי מקור המילה הוא המפרסם דבר הנעלם – בפני אחר. והושאלה לכל דבר שמתפרסם ממנו דבר, אפילו אם רק ניכר ממנו רק באומד הדעת. וזהו שאמרה הגמרא כאן, שהמקרים שישיגוהו – יפרסמו מעשיו. ומה שאמרה הגמרא שרהיטי ביתו וקורותיו מעידים בו, היינו שעל ידי המקרים שיקרוהו – יתפרסם עניינו. ורב חידקא אמר, שאף אם בעולם הזה לא ישיגוהו מקרים רעים [מחמת שמקבל שכר מיעוט מעשיו הטובים בעולם הזה], על כרחו תענה בו נשמתו בעולם הבא, שעל ידי שייענש שם, יתפרסם עניינו. וכך מתבאר כל המאמר. עיין שם.
(648). דהיינו, מה בכך שאיני משתתף בצער הציבור, הרי אף אחד אינו יודע מכך, ואיני נראה כפורש מן הציבור.
(649). כלומר, האבנים והכפיסים רואים מה שהאדם עושה בתוך ביתו, וזועקים ומפרסמים את הדבר בחוץ. מהרש"א.
(650). כתב רש"י, ש"כפיס" הוא חצי לבנה, ורגילים לתתה בין שני נדבכי העצים. והיינו "כפיס מעץ יעננה", שהכפיס יענה וידבר מבין שני נדבכי העצים.
וכן משמע במסכת בבא בתרא [ג א], שמבארת שכפיס הוא "ארחי". ופירש שם רש"י שהוא חצי לבנה, ונותנים חצי לבנה מכאן, וחצי לבנה מכאן, וטיט באמצע לחברם. ועיין בתוספות שם [ב א, ד"ה כפיסין] שהקשו מהמקרא "וכפיס מעץ יעננה", שמשמע שהכפיס הוא עץ! והביאו בשם ר"י, ששמא היו מניחים עצים מלמעלה ומלמטה. והיינו כפי שכתב רש"י כאן.
אמנם במסכת חגיגה [טז א] כתב רש"י, ש"כפיס" הוא חתיכת עץ.
(651). פשוטו של מקרא: כי אבן מקיר תזעק – כי האבנים אשר גזלת, תזעקנה מן הקיר. וכפיס מעץ יעננה – אל האבן בקול לנגדה שניהם צועקים. רש"י שם.
(652). במסכת חגיגה מסיימת הגמרא ואומרת: איזה דבר ששוכבת בחיקו של אדם – הוי אומר: זו נשמה. וכך הביא רש"י על הפסוק [מיכה ז ה]. אמנם בפשוטו של מקרא פירשו, שצריך האדם להסתיר אף מאשתו דברים שראוי להסתיר, כי גם היא עלולה לגלות מצפוניו.
(653). ביאר הבן יהוידע, שאין הכוונה שאבריו מעידים עליו בפה, שהרי הם עצמם נדונין! אלא שהרושם של העבירות, הרשום על אבריו של אדם שעשה בהם את העבירה, הוא מעיד על האדם. וזהו כמו עדות של שטר, המעיד על פלוני שהוא חייב כך וכך, מחמת הכתוב בו, וחתימת העדים עליו.
(654). כתב המהרש"א, שעדות זו של מלאכים, נשמה ואבריו של אדם, שייכת בדין שיהא לאדם לעתיד לבוא על כל מה שעשה בעולם הזה. אלא שענין זה מובא כאן אגב עדות אבן וכפיס. ועיין שם שהאריך בביאור אותם ג' חילוקי עדות.

חבר מביא חבר, הפוסט בכתובת:


60ribo.org.il/biblical-ideal

אל עמוד הבלוג

רשימת
נושאים קבועים