דף הבית

בצלאל סמוטריץ’ מול נפתלי בנט – ההגדרה של הציונות הדתית

ציטוט מעמוד הפייסבוק של בצלאל סמוטריץ’ בחול המועד סוכות תשע”ט

אבל יש כמה נקודות שבהן אני חלוק עליו במאה ושמונים מעלות והדברים צריכים להיאמר.

>>>
בעיקר כאשר הוא מדבר על הציונות הדתית ועל התהליכים שהיא עוברת. לעיתים נדמה לי שאנחנו פשוט לא מדברים על אותו הציבור. ולא, אני לא מאלה שחושבים שהפערים האידיאולוגיים בציונות הדתית כבר לא מאפשרים להמשיך ולהגדיר אותה כמגזר אחד. אני סבור שאלה שטוענים זאת מנסים לייצר את המציאות הזו, איש איש מהאינטרסים שלו, יותר מאשר מתארים אותה באובייקטיביות. זה בדיוק מה שבנט עצמו עושה בראיון הזה כשהוא “מתאר” את מה שהוא מכנה כ”התמתנות דתית” של הציונות הדתית. הוא מייצר את המציאות הזו הרבה יותר משהוא מתאר אותה. וכשזה מגיע ממי שמבקש להנהיג את הציונות הדתית זה משהו שאי אפשר לקבל.

כדי ‘להרגיע’ את החשש של אהוד ברק וחבריו מפני הפיכתה של מדינת ישראל ל’מדינת הלכה’ בידי הציונות הדתית מבקש בנט לקעקע את הזהות הדתית של הציונות הדתית ולהציג אותה כמשהו שנע מהדתיות אל עבר המסורתיות ונפגש בנקודה המסורתית הזו עם ההתקרבות אל המסורת של הציבור החילוני. בנט “מתאר” את ההתפרקות מהמחויבות ההלכתית בערגה ומציג אותה כמשהו אידיאלי שצריך להתגאות בו. גם בהצגת החזרה של הציבור החילוני אל היהדות והמסורת בנט טועה ומבקש להסתפק בהתקרבות אל המסורת בלבד, אבל אני מבקש להתמקד כאן בציונות הדתית שאותה הוא מבקש להנהיג.

ל”תאור” הסמי-רפורמי הזה של בנט (“”פעם האורתודוכסיה התכנסה בתוך בשריון מחשש נורא שזוממים לשנות אותה. היום הפחד הזה עובר. אפשר לשנות. רצוי לשנות”) יש אולי אחיזה מועטה מאוד במציאות – בתופעה שיש מי שהגדיר כ”דתיי הרצף” – אבל הוא רחוק מאוד מלשקף את תמונת המצב בציונות הדתית, שמאופיינת בהרבה יותר תורה והרבה יותר דתיות. בפרספקטיבה של עשרות שנים הציונות הדתית היום היא הרבה יותר דתית והרבה יותר תורנית והתהליך הזה רק הולך ומעמיק, וטוב שכך.

גם אם יהיה מי שיטען שישנה בקרב צעירי הציונות הדתית תופעה של נטישת המחויבות הדתית והסתפקות במועט המסורתי, הרי שמדובר בתופעה שלילית וממנהיגות מצופה להוביל את התיקון ולא להשלים עם החיסרון. בוודאי שלא לערוך לו אידיאליזציה.

>>>
אבל לא רק את הזהות הדתית של הציונות הדתית בנט מקעקע בראיון הזה, אלא גם את החזון שלה ואת שאיפתה לתיקון עולם במלכות שד-י. הציונות הדתית מראשית היווסדה ראתה את עצמה כגשר שבין שמים לארץ, גשר שמחבר את הארץ לשמים, שמבקש לחבר את מדינת ישראל ואת יהודיה לתורה ולריבונו של עולם. חזון שבו מדינת ישראל היא ‘מדינה מסורתית’ שבה “הרוב יעשו קידוש, אבל ידליקו חשמל (בשבת. ב.ס.)” הוא רחוק מאוד מלהיות חזונה של הציונות הדתית. כך גם טשטוש “הדיכוטומיה הברורה שבין האורתודוכסיה לחילוניות”, וגם כך השאיפה להפוך את הציונות הדתית “להיות גם וגם”.

הפיכת תופעת שוליים של “הורדת הכיפה”, שהיתה תמיד בציונות הדתית בהיקפים כאלה או אחרים, לתופעה חיובית שבנט מתאר כ”כיוון מעניין שמאחד זרמים רבים וגם מאפשר לשמור על הצביון היהודי בסגנון אישי” לא יכולה להישמע מפיו של מנהיג הציונות הדתית שאני מכיר. אני מתקשה לחשוב על רבנים רציניים, והאמת שגם לא על הוגי דעות אחרים בציונות הדתית, שיחתמו על “מצע” או חזון כזה.

>>>
בנט כבר תקופה ארוכה מנסה להרגיע את החוששים מ”הדתה” ומסביר שאין לנו כוונה לכפות שום דבר על אף אחד. עד כאן הכל טוב ויפה. אבל בראיון הזה הוא קופץ כמה צעדים לאחור ומפרק את הזהות והחזון של הציונות הדתית, וזו כבר שגיאה קשה – בראש ובראשונה ערכית, אבל לא פחות מכך גם פרקטית.

מדינת ישראל עוברת שינויים טקטוניים בשנים האחרונות וחלק מהשמאל החילוני מרגיש אכן ש”גנבו לו את המדינה”. התהליכים האלה מבוססים קודם כל על שינויים דמוגרפיים מרחיקי לכת, שרק ילכו ויעמיקו. הציבור הדתי, החרדי, המסורתי, והימני בכלל, הולך וגדל והמפה הפוליטית משתנה. השמאל החילוני ששלט כאן בכיפה נדרש פתאום להתחשב גם בערכיו ואמונותיו של המיעוט הדתי. כן, עדיין מיעוט, אבל כבר גדול ומשפיע שהולך וכובש לא מעט תפקידים ועמדות מפתח. הציבור הזה – ולבית היהודי בהובלתו של בנט יש בהחלט חלק חשוב בזה – מוביל מהלכים חשובים במישורים רבים, ונראה שאכן, כדבריו של בנט, הימין מתחיל סוף סוף ללמוד לשלוט. וזה באופן טבעי לא נעים, ואפילו מפחיד, את מי שהיה רגיל למציאות אחרת ופתאום מישהו מזיז לו את הגבינה.

אבל הדרך לפייס, להרגיע קצת את החשש, ולשמור על המרקם החברתי העדין של מדינת ישראל היא להסביר את המהלך הזה, לקדם אותו לאט, בשיח ובהקשבה. לא לגמד אותו ובטח לא להיכנס לוורטיגו שמאבד את הצפון ושוכח את היעד שאליו מנווטים. היעד הזה מוזכר מפיו של כל יהודי שמתפלל שלוש פעמים ביום, והוא בהחלט כולל גם הקרבת קורבנות ופרה אדומה – מושגים קדושים שבנט מזכיר בסוג של זלזול וטוען שאין אף אחד בציונות הדתית שמתעניין בהם כיום. האם אלו מושגים שצריך להסביר, להנגיש ולתווך לציבור הישראלי? בוודאי. האם נכון שלא כל דבר צריך לומר בכל מקום כי יש דברים שלא נשמעים? בוודאי. אבל מכאן ועד זלזול והתכחשות לערכים ולשאיפות יש מרחק גדול.

הציונות הדתית ידעה תמיד לא לכפות ולא להרתיע ולהתאזר בסבלנות של גאולה, אבל היא לרגע לא זנחה את החזון ואת השאיפה והחתירה המעשית למימושו.

>>>
וכשהבסיס הדתי-תורני-אידיאולוגי לוקה בחסר, גם ביחס לארץ ישראל זה כבר לא זה. בנט מדגיש בראיון הזה, בדרכו של נתניהו ולא בפעם הראשונה, את שתי הסוגיות היחידות שמטרידות אותו: הביטחון וזכות השיבה (“אני מוטרד רק משתי בעיות: הביטחונית, שהיא פתירה, וזרימה דמוגרפית אפשרית לתוך שטחי הרשות…”). ארץ ישראל כערך, כמצוות השם, חזון ארץ ישראל השלמה – כל אלו נעלמו ואינם.

הראיון הזה מתחבר להתבטאויות קודמות שלו שבהן הוא מאמץ למעשה, גם אם בדיעבד, את תוכניתו המדינית של רבין באוסלו ותומך בקיומה של אוטונומיה ערבית ביהודה ושומרון, “כולל דגל, סמל והמנון”, טוען שאין לנו מה לחפש בעזה, ועוד.

זה בסדר להיות ריאליים ולומר שיש זמנים שבהם אי אפשר להגשים את האידיאולוגיה במלואה (אני כידוע חולק גם על הריאליזם של בנט וסבור שתכנית ההכרעה שפרסמתי היא הדבר הריאלי ביותר, אבל אני יכול להבין גם תפיסות ריאליות אחרות של המציאות), אבל זה לא בסדר להפנות עורף לאידיאולוגיה הזו ולהתעלם ממנה לחלוטין כששוטחים את תפיסת העולם בפני הציבור.

זה ההבדל בין אידיאולוגיה שורשית שמתאזרת בסבלנות ומכירה במגבלות המציאות לבין פרגמטיזם שמבוסס על דברים שרואים משם.

חבר מביא חבר, הפוסט בכתובת 
https://60ribo.org.il/smotrich/