תמלול ע"י AI
לפני שאני אגיד דברים, אני רוצה להזכיר יהודי מאוד יקר בשם יצחק אימס הי״ד, יחד עם אשתו תליה. יצחק היה יהודי שעלה מברית המועצות, היה תלמיד שלי בישיבה, ולמד במשך שנים בכולל "בית הבחירה" בכרמי צור. תוך כמה שנים — ואני אומר זאת בלי שום הגזמה — הוא הפך לתלמיד חכם עצום. הוא השקיע את כל ימיו ולילותיו בתורה.
הוא גם עשה הגהה מאוד רצינית, ממש מדעית, של ספר "שלטי הגיבורים", יחד עם חברו גדליה גינסבורג. נוסף לכך, הוא היה עולה להר הבית בכל שבוע. הוא היה מגיע מבית חגי בלי רכב, ועולה להר הבית עם אשתו.
בפעם האחרונה, כשיצא מהר הבית, נרצח בדרכו לכיוון דרום הר חברון. הוא היה אומר תיקון חצות בכל לילה — יהודי מופלא באמת. אתמול היה יום הזיכרון שלו, ולכן הזכרתי אותו, כי זה קשור גם לנושא שלנו.
אני רוצה לומר בקצרה משהו שקשור לתקופה שבה אנחנו נמצאים — בין פסח לשבועות. אציג שלושה כיווני מחשבה, שמראים שיש כאן עלייה משלב אחד לשלב שני.
עצם העובדה שיש חג אחד בתורה שאין לו תאריך קבוע אלא הוא תלוי בספירת העומר — זה אומר שיש קשר פנימי בין פסח לשבועות.
אפשרות ראשונה: המעבר מקורבן שעורים (העומר) לקורבן חיטים (שתי הלחם). שעורה היא מאכל בהמה, וחיטים הם מאכל אדם.
נקודה שנייה: מעבר ממצה לחמץ. במקדש יש רק שני קורבנות שמביאים חמץ — קורבן תודה ושתי הלחם. כל שאר הקורבנות הם מצה. המעבר ממצה לחמץ הוא מעבר דרמטי, עם משמעויות עמוקות.
נקודה שלישית: המשנה אומרת שהעומר מתיר את התבואה החדשה במדינה, ושתי הלחם מתירות אותה במקדש. כלומר, בט״ז בניסן, לאחר הנפת העומר, מותר להשתמש בתבואה החדשה.
תארו לעצמכם כל חקלאי או סוחר שמחכה לשמוע: האם כבר הניפו את העומר? אדם שגר בציפורי, למשל, מחכה לרגע הזה, כי הוא יודע שהברכה שלו תלויה בכך.
הרב קוק עושה כאן דבר מופלא: הוא לוקח את דברי המשנה ומסביר שיש מעבר מ"מדינה" ל"מקדש" בין פסח לשבועות. הוא מדבר על כך שנשמה אחת מחיה את המדינה ואת המקדש, ואי אפשר להפריד ביניהם. יש מי שחושב שאפשר מדינה בלי מקדש, או מקדש בלי מדינה — והוא אומר שזה לא נכון. אלה שתי קומות של בניין אחד.
בהקשר הזה, הוא מסביר שבגלות עם ישראל היה מנותק מהחומר והתמקד ברוח. לכן התלמוד הבבלי נוצר בגלות. אחר כך באה הציונות ובנתה את הצד החומרי — את המדינה — ועכשיו צריך להשלים את הצד הרוחני.
נוסיף עוד נקודה: ספירת העומר היא גם ספירה חקלאית. התקופה בין פסח לשבועות היא קריטית ליבול. אם יש סערה או ברד והפרחים נופלים — אין פרי. לכן החקלאים סופרים את הימים בדאגה ובתקווה.
זה יוצר תחושת תלות בקב״ה — להבין שהכול ממנו.
הגאון הרב שלמה פישר היה אומר: דווקא הכהנים, שהם הקרובים ביותר לקב״ה, הם גם התלויים ביותר באחרים לפרנסתם. מי שקרוב יותר — תלוי יותר.
ולבסוף, נקודה נוספת: שלושת הרגלים חלים בזמנים הכי קריטיים לחקלאי — תחילת הקציר בפסח, הקציר בשבועות, ואיסוף התבואה בסוכות. דווקא אז התורה אומרת: תעזוב הכול ותעלה לרגל. כדי לזכור שהברכה לא באה רק מהשדה, אלא ממקור עליון.
יש מקום בעולם שהוא מקור הברכה — המקדש. משם נמשכת הברכה לכל.
נסיים בתפילה: שנזכה לישועות, שלא יהיו נפגעים בגוף ובנפש, שכל החיילים יחזרו לשלום, ושתהיה ישועה גדולה מול כל אויבינו.
והדבר האחרון — אחדות. הרב יונתן זקס ז״ל היה אומר: המדד למחלוקת לשם שמיים הוא כמה אתה אוהב את מי שאתה חולק עליו. צריך להפריד בין האדם לדעה — לחלוק בכבוד, אבל להמשיך לאהוב.
זו משימתנו.