לענין קידוש השם, דת ישמעאל נחשבת – עבודה זרה (הריטב”א, הרדב”ז, בעל המשנה ברורה, הרב ליאור, ועוד) לפיכך סוליקא פעלה על פי ההלכה

הקדמה: סוליקא, גיבורה יהודייה מרוקאית שנהרגה על קידוש השם במקום להמיר את דתה לדת האיסלאם

 

המצבה של סול חגואל

הערה בתחילה: המוסלמים טוענים שסוליקה קיבלה בתחילה את דתם ולאחר מכן חזרה ליהדות. יהודים מניחים שהטענה היא שקר והיא לא התאסלמה לרגע. אבל גם אם השקר היה נכון לגבי סוליקה, אנו מקבלים את העיקרון, “ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא”. אבל אני מדגיש את העדויות שהמוסלמים השתמשו ושהן חסרות ערך לחלוטין על פי האמת.

מעצר ומשפט

השלטונות היו משוכנעים שסוליקה התאסלמה ואז חזרה בה. ככל הנראה, כשהגיעו לביתה כדי לעצור אותה, החיילים לא מצאו אותה ובמקום זאת עצרו את אמה. לאחר ששמעה זאת, נכנעה סוליקה לשלטונות שהביאו אותה בפני קאדי (שופט האחראי על חוקי השריעה) שם הואשמה על ידי שכן עשיר בכך שהתאסלמה ולאחר מכן רצתה לחזור בו מהחלטתה ולחזור ליהדות. לפי החוק האסלאמי, מעשה כפירה מחייב עונש מוות. היא קיבלה הוראה להכריז על שובה לאיסלאם או שתוצא להורג.

 

ביוגרפיה: ציטוט מדברי ויקיפדיה עם תוספת ממה שכתוב עליה (באנגלית) באתר האינטרנט של המשפחה המורחבת שלה.

 

חגואל נולדה בטנג’יר שבמרוקו ב-1817 לחיים ושמחה חגואל, להם היה בן גדול יותר בשם יששכר. אביה היה סוחר ותלמיד חכם שעמד בראש חברותא בביתו, ובכך סייע לבתו לגבש את אמונתה היהודית ולשמור עליה. אמה של חגואל הייתה עקרת בית. לפי היומן שפרסם איש בשם אאוחניו מריה רומרו, חגואל הייתה שכנתה של מוסלמית אדוקה בשם טאהרה דה מסודי, שטענה במרמה כי הצליחה לשכנע את חגואל להמיר את דתה לאסלאם, דבר שנחשב למעשה צדיקות לפי האסכולה המאלכית. לפי ישראל יוסף בנימין, נוסע יהודי שביקר במרוקו באמצע המאה ה-19, חגואל הייתה נערה יפהפייה ושכניה המוסלמים אמרו כי “זה חטא שפנינה כזאת נמצאת בחזקת היהודים, ויהיה זה פשע להותיר להם תכשיט כזה”.

חגואל הובאה בפני בית משפט והצטוותה לכרוע ברך בפני המושל המקומי, תוך התבססות על עדות בודדת וככל הנראה שקרית שהיא המירה את דתה לאסלאם. הפאשה המקומי הבטיח לה כי אם תתאסלם היא תזכה להגנה מפני הוריה, וכן למשי, זהב ונישואים לגבר צעיר ונאה. הפאשה גם אמר כי אם תסרב להמיר את דתה,

אני אעמיס עלייך שלשלאות… אני אדאג שבשרך ייתלש על ידי חיות פרא, את לא תראי את אור היום, את תמותי ברעב, ותסבלי את מלוא חומרת נקמתי ועלבוני, בכך שעוררת את זעמו של הנביא.

סוליקה חגואל ענתה לפאשה:

בסבלנות רבה אשא את משקל השלשלאות; אתן לצלעותי להיקרע על ידי חיות פרא; אוותר לנצח על אור היום; אני אמות מרעב; וכאשר כל רשעי החיים יתקבצו עלי בגלל פקודותיך, אני אחייך לנוכח עלבונך, והכעס של הנביא שלך; כיוון שלא הוא, לא אתה יכולתם להתגבר על אשה חלשה! ברור לחלוטין כי גן עדן לא מבשר טובות לגיור אמונתך.

עונש הפאשה

בעקבות ההבטחה הזאת ציווה הפאשה להכניס את חגואל לתא חסר חלונות ואור, ולכרוך שלשלאות סביב צווארה, ידיה ורגליה. הוריה הנואשים של חגואל ביקשו את עזרתו של סגן הקונסול הספרדי, דון חוסה ריקו. הוא אכן עשה כל שביכולתו על מנת להציל את חגואל, אך כל מאמציו היו לשווא.

הפאשה החליט לשלוח את חגואל לעיר פאס, ולתת לסולטאן להחליט על גורלה. התשלום על העברתה והוצאתה להורג הוטל על אביה, שאוים ב-500 מלקות ברגל אם לא יציית. בסופו של דבר שולמו ההוצאות על ידי דון חוסה ריקו, כיוון שאביה של חגואל לא היה יכול להרשות זאת לעצמו מבחינה כלכלית. לאחר שחגואל הגיעה לפאס ניסו הסולטאן והנוגש הראשי שלו לשכנע אותה להתאסלם, ואף החכמים היהודים המקומיים.

בנו של הסולטאן, שנדהם מיופייה של חגואל, ניסה גם הוא לשכנעה להתאסלם.

חגואל סירבה בתוקף. היא גם סירבה לאכול את האוכל בבית הסוהר מכיוון שהוא לא היה כשר והקהילה היהודית סיפקה אוכל מתאים.

הסולטאן מסר את בעיית הנערה היפה לרבה הראשי של פאס בעת ההיא. החכמים ומנהיגי הקהילה היהודית נצטוו על ידי שופט הסולטן לחלץ מהנערה הודאה כי היא התאסלמה בעבר. למרות שהם קיבלו השראה מהמסירות של סוליקה, הם הלכו אליה והסבירו שיהודי מרוקו עלולים להיות בסכנה אם השלטונות לא יקבלו את מבוקשם. הם התחננו [הערה: בניגוד גמור לדין תורה] שהיא תתאסלם ותתחתן עם הערבי. אחרת, הם התחננו, כל הקהילה תסבול. התביעה לא הועילה. היא נשארה נחושה, והשיבה שהיא תשמור על מחויבותה הבלתי נגועה ליהדות עד הסוף. כמה אגדות מספרות שהחכמים שמחו בלבם.

 

על פי גרסאות יהודיות לסיפור, סוהרים נשלחו לבסוף להתאכזר ולענות אותה, כדי לשכנע אותה בכוח לנטוש את אמונתה, להמיר את דתה ולהינשא לסולטן. עם זאת, העינויים, הכוח האכזרי והטרור נכשלו.  היא הכריזה, אני לא יכול לבגוד באלוקי, ואלוקי אבותי, אלקי עולם.

 

הסוהרים הביאו שוב בכוח את המנהיגים היהודים לבית הכלא, כדי לצוות עליה להתאסלם ולהתחתן עם המוסלמי. היא סירבה בתוקף. סוליקה נשארה חזקה בליבה ובמוחה, ולא הסכימה לבגוד באמונתה.

 

הסולטאן ציווה לערוף את ראשה של חגואל בכיכר ציבורית בפאס. רומרו תיאר את רגשות אזרחי פאס ביום ההוצאה להורג: ”המורים, שהפנאטיות הדתית שלהם לא ניתנת לתיאור, התכוננו בשמחה רבה לחזות באירוע המחריד… יהודי העיר… היו שרויים בצער עמוק; אך הם לא היו יכולים לעשות דבר כדי למנוע זאת”. ככל הנראה הורה הסולטאן לתליין לפצוע את חגואל לפני הנחתת המכה הקטלנית. הוא קיווה שהיא תיבהל ותסכים להתאסלם, אך חגואל סירבה. מילותיה האחרונות למענים שלה היו:

אל תעכבו אותי – עירפו את ראשי במכה אחת – כיוון שאמנם מתה אני, חפה מכל פשע, אך אלוקי אברהם ינקום את מותי. 

הקהילה היהודית של פאס הוכתה בתדהמה לנוכח סיפור חייה ומותה של חגואל, וערכה מגבית לצורך תשלום הוצאות החזרת שרידי גופתה וקבורתה. לאחר מותה נודעה חגואל כ”סול הצדיקה” בקרב היהודים וכ”ללה סולייקה” (הגבירה הקדושה סולייקה) בקרב הערבים. היא נקברה בבית העלמין של פאס, וקברה הפך לאתר עלייה לרגל עבור יהודים ומוסלמים כאחד על מצבתה של חגואל יש אפיגרפיה בעברית ובצרפתית. הכתובת הצרפתית היא “כאן נחה מדמואזל סוליקה חגואל נולדה בטנג’יר ב-1817 סירבה להיכנס לאמונה האסלאמית. הערבים רצחו אותה ב-1834 בפאס קרועה ממשפחתה. העולם כולו מתאבל על מותה”.

פרסומת

לפרטים: https://www.leava.co.il/chanukah/

ניתוח הלכתי המצדיק את סירובה של סוליקה להמיר דתה לדת הישמעאלית (האיסלאם)

ריטב”א: כפייה להצטרף לדת הישמעאלית היא כפייה לעבודת אלילים

והוי יודע שאמונת הישמעאלים, אף על פי שהם מייחדים [את השם], עבודה זרה גמורה חשיבא ליהרג ואל ישתמד, שהרי המודה באמונתם כופר בתורת משה שאינה אמת כמות שהיא בידינו וכל כיוצא בו ע”ז היא.

(חידושי הריטב”א מסכת פסחים דף כה עמוד ב)

 לפני הרדב”ז עמדה שאלה דומה והוא פסק כדברי הריטב”א

ויגעתי ומצאתי שכתב הריטב”א ז”ל כדברי וז”ל והוי יודע שאמונת הישמעאלים אעפ”י שהם מיחדים [את השם] ע”ז גמורה חשיבא ליהרג ואל ימיר שהרי המודה באמונתם כופר בתורת משה שאינה אמת כמות שהיא בידינו וכל כיוצא בזה ע”ז גמורה היא ולא אמרו בשאר מצות יעבור ואל יהרג במתכוין להעביר אלא כשאומרים לו חלל שבת כדי לעבור על דתך לא שיאמרו לו חלל שבת [שתהי’] כמודה שאין תורתך אמת ולא צוה הקדוש ברוך הוא לשמור את השבת כך שמעתי עד כאן לשונו ז”ל. והרי זה ממש שאלתך ומינה לא תזוז.

(שו”ת רדב”ז חלק ד סימן צב (אלף קסג)

 

מי שמסרב להאמין שבורא עולם נתן לנו את השבת כיום המנוחה ולא יום אחר, ומי שמסרב להאמין בבחירת עם ישראל כעם הנבחר לנצח בעצם כופר בהקב”ה בעצמו. כך משמע לי מדברי תוספות שאחד מעיד על השני, וז”ל:

ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ – אמרינן במדרש שלשה מעידין זה על זה ישראל ושבת והקדוש ב”ה. ישראל והקדוש ברוך הוא מעידים על השבת שהוא יום מנוחה, ישראל ושבת על הקדוש ב”ה שהוא אחד, הקדוש ברוך הוא ושבת על ישראל שהם יחידים באומות ועל זה סמכינן לומר אתה אחד במנחה בשבת אף על פי שאינו מדבר מעניינא דיומא דשבת כמו תפלת ערבית ושחרית.

(תוספות מסכת חגיגה דף ג עמוד ב )

 

גדולי הפוסקים חוץ מהריטב”א והרדב”ז שגם מחייבים אותנו להתנגד במסירות נפש מלאה לאילוצים להמיר דתנו לדת האיסלאם

 

• בעל המשנה ברורה (שהוא פוסק מאד סמכותי לאשכנזים) כתב ספר להדרכת בני נוער יהודים שגויסו לצבא הרוסי בניגוד לרצונם. ספר זה נקרא “נדחי ישראל”. בפרק י”ט שם הוא פוסק כשיטת הריטב”א והרדב”ז שהחשיבו קבלת האיסלאם כקבלת עבודה זרה.

 

• הגאון רבי יקותיאל יהודה הלברשטם בחיבורו דברי יציב סעיף יורה דעה פרק מ’ פוסק אף הוא כדברי הרדב”ז (וכדברי הריטב”א).

בין הנקודות שהרב הלברשטם מביא בשם הרדב”ז:

ולהדיא מבואר כן בשו”ת הרדב”ז ח”ד אלף קס”ג (צ”ב), ששאל השואל אם חייב למסור נפשו עליה, או דלמא לא כיון שהישמעאלים אינם עובדים ע”ז אדרבא מיחדים את ה’ יחוד שאין בו דופי כמ”ש הרמב”ם בתשובה וכ”כ בחיבור וכו’, וכתב הרדב”ז שם בתוך דבריו וז”ל, מי שאנסוהו לעזוב כל הדת כולה ולהיות כאחד מעמי הארץ ולכפור בכל תורת משה עאכו”כ שיהרג ואל יעבור, זאת ועוד אחרת שצריך להודות שהיה שם אצלם אדם שמעלתו היא למעלה ממעלת מרע”ה וזו הריסה בכל הדת וכו’,

• גם הרב דוב ליאור תומך

הרב דוב ליאור שכיהן כרב הראשי של חברון וקרית ארבע במכתב (שכותב מאמר זה קבל) הצהיר התנגדותו להשתתפות היהודי הממוצע ב”חג” האיפטר של המוסלמים וציטט את עמדת הריטב”א כנימוק אחד (מבין כמה נימוקים) , מדוע אסור להשתתף.

עמדת השלחן ערוך

הרב יוסף קארו פסק בשלחן ערוך יורה דעה סימן קנז, סעיף ב:

אסור לאדם לומר שהוא גוי {כתוב גוי ולא עכו”ם בדפוס ויניציאה, שנת שכ”ז}

https://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45234&st=&pgnum=84

כדי שלא יהרגוהו

עוד מסביר הרב קארו (עיין בית יוסף על הטור, יו”ד קנ”ז) המקור לפסיקתו מבוסס על הרא”ש בתחילת פירושו למסכת עבודה זרה פרק ב סימן ד.

וגם על מדרש רבה, פרשת וישלח (בראשית רבה (וילנא) פרשת וישלח פרשה פב סימן ח) וזה לשונו:

איתא שני תלמידים של רבי יהושע שינו עטיפתן בשעת השמד פגע בהם איסתרטוס משומד אמר להם אם בניה של תורה אתם תנו נפשכם עליה למה שניתם עטיפתכם ואם אין בניה אתם וכו’ א”ל בניה אנו ועליה אנו נהרגים הרי מבואר שגם כי רצונם ליהרג בשביל התורה עם כל זה היו משנים מלבושיהם למלבושי נכרי שמא לא יכירום ולא ימיתום ע”כ. ומבואר הוא דלא מהני שינוי העטיפה אלא לשמא לא ישאלום מאיזה דת הם אבל אם ישאלום אסור להם לומר שהם גוים וכדכתב הרא”ש ז”ל והיינו דאמרו הנך תלמידים בניה אנו ועליה אנו נהרגים.

לפי רש”י רמב”ן והכלי יקר חסר משהו בדת הישמעאלית לכן מגדירים אותה בין אלו שלא מאמינים בקדוש ברוך הוא.

וכן משמע שזה דעת רש”י, רמב”ן, וכלי יקר, שהקדוש ברוך הוא, לא זהה ליראתם של הישמעאלים, שהרי בזמן שאיסלאם כבר היה קיימת הם דרשו את הפסוק, שמע ישראל ה’ אלקינו ה’ אחד: ה’ שהוא אלקינו עתה ולא אלקי האומות, הוא עתיד להיות אלקי האומות שנאמר (צפניה ג, ט) כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה’ ונאמר (זכריה יד, ט) ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד:

 

נספח: אין למהר לערוך השוואות בין מצבה של סוליקה הי”ד, לבין איומים בתקופות האחרונות של מוסלמים נגד האוכלוסייה היהודית.

לעיתים שינויים קטנים בעובדות, יכולים לגרום לשינוי אדיר בתוצאות ההלכתיות של אופן הפעולה. אין לי רב מסוים להציע ולהתייעצות, אבל אולי יש לארגון להבה, רב שעליו הם סומכים.

או אולי ארגון יד לאחים?

 

נספח ב: לפי ויקיפדיה, (היארצייט של סוליקה, הי”ד) = כ”ז באייר