לגבי הטענה, יגאל עמיר לא רצח את רבין, והמיתוס של טבח דיר יאסין

פוסט זה פורסם במקור ב-vilnagaon.org (באנגלית) לפני כ-3 וחצי שנים תחת כותרת קצת שונה.

 

לאחרונה מותו של רבין חזר לחדשות, כי יריבו העיקרי של נתניהו בבחירות הקרובות בישראל, בני גנץ האשים את נתניהו בהשתתפותו ברצח רבין.

הנה ציטוט מ: https://www.timesofisrael.com/gantz-accuses-netanyahu-of-role-in-incitement-ahead-of-rabin-murder/

מנהיג כחול לבן, בני גנץ, האשים את ראש הממשלה בנימין נתניהו במעורבות בהסתה שהובילה לרצח המנהיג יצחק רבין ב-1995 ורמז על דאגות לביטחונו במוצאי שבת.

 

גנץ, יריבו הראשי של נתניהו בבחירות הקרובות לכנסת, החל להופיע בפומבי עם שומרי ראש בעקבות מקרים של איומים ברשת.

כשנשאל בחדשות ערוץ 12 על הקלטה שדווחה בה הוא אומר למקורבים שנתניהו יכול לרצות להרוג אותו, הוא התייחס לרטוריקה לוהטת שהואשמה ברצח רבין מחוץ לעצרת בתל אביב.

הטענה הנגדית שלי, לבני גנץ היא שהשמאל משקר לגבי רצח רבין כדי לנסות להשיג יותר כוח פוליטי על חשבון הימין.

אבל קודם קצת היסטוריה על מיתוס הטבח בדיר יאסין כדי להראות שמסעות הכפשה הם כלי פוליטי ששימש את השמאל הישראלי במשך עשרות שנים.

מה הייתה המסע ההשמצה של דיר יאסין?

http://www.israelnationalnews.com/Articles/Article.aspx/12304

ביקורת ספר: המיתוס של טבח דיר יאסין

ד”ר אורי מילשטיין, מההיסטוריונים הבולטים בישראל, פרסם ספר המופיע באנגלית, “הלידה של אומה פלסטינית – המיתוס של טבח דיר יאסין” מאת הוצאת גפן, המאגד את העובדות להוכחה בכל זאת לא היה טבח בדיר יאסין.

הסיפור

הכפר הערבי דיר יאסין אינו קיים עוד, אך בשנת 1948, במהלך מלחמת העצמאות של ישראל, שכנה דיר יאסין בקצה המערבי של ירושלים ליד שכונת גבעת שאול.

למרות שלפי מה שהפך לגרסה המקובלת, דיר יאסין היה כפר ערבי שליו, ד”ר מילשטיין מסביר שזה ממש לא כך. בין היתר התקפות ערביות נגד תחבורה יהודית במערב ירושלים יצאו מדיר יאסין ב-1948 ולכן היה צורך לנקוט באמצעים להשתלטות על הכפר.

המאמץ היהודי נגד דיר יאסין מקורו כתוכנית משותפת של שתי קבוצות המחתרת, שהתקיימה לפני הכרזת מדינת היהודים, אצ”ל ולח”י, הידועים גם בשם רוויזיוניסטים, התאריך המתוכנן היה 9 באפריל 1948.

מילשטיין מראה כי מפקד ההגנה בירושלים, דוד שאלתיאל, הודיע ​​על המבצע ונתן את אישורו. ההגנה שיתפה פעולה גם עם אצ”ל ולח”י בתכנון המבצע. גם הפלמ”ח השתתף באופן פעיל בלחימה בשלב מסוים.

המבצע המשותף של אצ”ל-לח”י בדיר יאסין החל ב-4:30 לפנות בוקר ב-9 באפריל 1948. הלוחמים היהודים נתקלו בהתנגדות קשה.

יהושע צייטלר, אחד הלוחמים, כתב: “מכל בית ומכל חלון הופנו לעברנו יריות, והשלכנו רימונים. לתושבים היו רובים ואקדחים של רובי סטן. אנשינו הסתערו קדימה מבית לבית תוך השלכת מטעני חבלה. חשבנו או הם או אנחנו. עבורנו זו הייתה שאלה של חיים, אם הוא יחיה, אני אמות…”

הלחימה בדיר יאסין הסתיימה רק למחרת, 10 באפריל 1948. אחת מתוצאות הקרב הייתה הובלת כ-700 תושבי הכפר לכפרים הסמוכים.

כמה נהרגו?

טענות עדי ראייה על מספר ההרוגים הערבים בדיר יאסין בעקבות הקרב הקשה לא היו גבוהות, ורובם היו הלוחמים הערבים מחופשים לתושבים – חלקם אף מחופשים לנשים.

אבל, באופן מוזר, היה מאמץ יהודי בו-זמנית לצטט מספר גדול יותר. הדבר, מראה המחבר, נבע מיחסי ציבור וממניעים פוליטיים כאחד.

מרדכי רענן, מפקד האצ”ל בירושלים אמר: “באותו יום לא ידעתי, ולא יכולתי לדעת כמה ערבים נהרגו. איש לא ספר את הגופות. אנשים העריכו שמאה או 150 איש נהרגו אמרתי לעיתונאים ש-254 נהרגו כדי שיפרסמו מספר גדול, וכדי שהערבים יזדעזעו לא רק באזור ירושלים אלא בכל הארץ, וזה המטרה הושגה…”

עמוס קינן, מפקד לח”י לשעבר שלחם בדיר יאסין, אמר בראיון ב-1996: “חברי אמרו לי שעניין הטבח הוא שקר מוחלט. לא היה טבח. היה חוסר ארגון…”

ההשלכות

שמעון מוניטה, סוכן ההגנה, מספר: “אחרי דיר יאסין חזרתי לפלמ”ח והשתתפתי בהתקפות על כפרים ערביים. רוב התושבים ברחו לפני שהגענו, והכפרים נכבשו ללא לחימה או לאחר קרב קצר. לא רק איכרים ברחו מבתיהם אלא גם ערבים עירוניים מירושלים וגם מאזורים אחרים. באותו חודש השתלטה ההגנה על חיפה. משירות המודיעין נמסר כי החשש לגורל דומה לזה של תושבי דיר יאסין הוא אחד הגורמים לשבירת תושבי חיפה הערבים והבריחה שלהם “.

ישראל בר, מפקד בכיר ב”הגנה” כתב: “בטווח הקצר דיר יאסין הביאה יתרונות ותרמה לבריחת המוני ערבים”.

מילשטיין בשיא הרצינות העיר: בלי המיטוס של דיר יאסין, יש ספק האם היהודים היו יכולים לנצח ערביי פלשתין עד זמן הכרזת עצמאות על ידי יהודי ישראל. ספק האם מדינת ישראל היתה מצליחה להתמודד עם התקפות של צבאות עומדים מבחוץ והתקפות של צבאות לא סדירים מבפנים”.

מילשטיין, לעומת זאת, מסביר את הסיבה הנוספת לניפוח מספר ההרוגים של הצד היהודי, ומראה כיצד השתמשו במספר בציניות למטרות פוליטיות על ידי השמאל, שהפריז ביודעין והשתמש במיתוס של “טבח” דיר-יסין כדי להכפיש את שתי המחתרות. תנועות, אצ”ל ולח”י, שהשמאל פחד שמא  אצ”ל ולח”י יערערו נגד המאמץ לשלוט במדינת ישראל החדשה ללא התנגדות. תנועת השמאל הצליחה להשמיץ את שתי הקבוצות של לוחמי המחתרת האמיצים, מנהיגיהן כולל מנהיג האצ”ל מנחם בגין, אך בכך גם עודדה את השימוש הערבי במיתוס כדי להכפיש את המפעל הציוני ולחפש נקמה.

מוניטה אמרה: “המתנגדים [הרוויזיוניסטים] רצו להתפאר ולהפחיד את הערבים. ההגנה והסוכנות היהודית רצו להשמיץ את המתנגדים ולהפחיד את הערבים. הערבים רצו להשמיץ את היהודים. הבריטים רצו להשמיץ מחבלים יהודים. כולם נצמדו למספר שהומצא על ידי רענן. העמסנו 30 גופות על המשאית. זו הייתה הקבוצה העיקרית. היו עוד כ-30; בסך הכל – כ-60 גופות”.

המילה האחרונה – והתוצאה ארוכת הטווח

ממסקנותיו של מילשטיין:

“ספר זה ניסה לענות על השאלה כיצד נוצרה האומה הפלסטינית במהלך שישים פלוס שנות קיומה של ישראל.

“זה היה באמצעות עלילת הדם של דיר יאסין שהשמאל היהודי ביצע נגד הימין היהודי. חמישה שבועות לפני שישראל הכריזה על עצמאותה, נתנו מנהיגי היישוב והאליטה השמאלנית לערבים הפלסטינים את המיתוס המכונן שלהם – מה שנקרא טבח דיר יאסין, שהפך לבסיס ולסמלה של הנכבה שכבשה את ערביי ישראל (פלסטין) בשנת 1948.

“בנוסף להיותו הראשון בסדרת פעולות כאלה המיוחסות לישראל, לטבח בדיר יאסין יש חשיבות נוספת – הוא היה הגורם הישיר לבריחתם של רוב הערבים שחיו בשטחים שהפכו למדינת ישראל. . העובדה שבמקום להילחם, הערבים ברחו מיפו, חיפה וטבריה, עוד לפני הקמת מדינת ישראל, תוך שהם טוענים בבריחה שגורלם יהיה של דיר יאסין, מחלישה את טענתם שהם היו עם, לפני 1948.”

בתקופתו של רבין סוכן הממשלה והמרגל אבישי רביב שימש את ממשלת רבין השמאלית כדי להכפיש ולפגוע בימין

במאמר בכתובת http://www.news1.co.il/Archive/003-D-108649-00.html המאמר מתאר כיצד הסוכן הממשלתי והמרגל אבישי רביב שהתחזה לאיש ימין קיצוני בתקופת רבין לשנים רבות כולל תקופת אירוע גולדשטיין ולקח קרדיט על רצח ערבי בחלחול, כשזה נעשה על ידי מישהו אחר. ה”וידוי” הכוזב הזה של הימין הקיצוני שימש כתירוץ להכפיש את הימין ולשלול מהם את חירותם.

לפני רצח רבין אתה צריך לומר שראש השב”כ כרמי גילון ידע על יגאל עמיר או התברך ב”רוח הקודש”.

לפני רצח רבין האזין כותב הערות אלו, לתכנית רדיו ציבורית בה כרמי גילון, ראש המשטרה החשאית בישראל, המכונה השב”כ, וכן פעיל הימין בנימין כהנא, בנו של הרב מאיר כהנא השתתפו. המראיין ניסה לעודד את כהנא הצעיר, לצאת לטובת התנקשות ברבין, בשל העלייה האדירה במספר מקרי המוות בטרור בעקבות הסכם אוסלו של רבין עם סופר-טרוריסט יאסיר ערפאת.

בנימין סירב לקחת את הפיתיון ולא דגל בהתנקשות ברבין באותו ראיון. כרמי גילון אמר אז בתוכנית הרדיו שהמתנקש הבא של רבין לא חייב להיות מתנחל ימין קיצוני (כמו בנימין כהנא). המתנקש הבא יכול להיות סטודנט במכללה תימנית מאוניברסיטת בר אילן, הוי אומר, הוא נתן תיאור מדויק של יגאל עמיר.

אני לא מאמין שלכרמי גילון הייתה “רוח הקודש” כשתיאר את יגאל עמיר. אני מאמין שהיה לו מידע מדויק מהסוכן שלו אבישי רביב והוא היה שותף פעיל למסע הכפשות נגד הימין הפוליטי, שהניב תוצאות פוליטיות הפוכות מהצפוי.

זו גם הסיבה שצעקו כדורי סרק במהלך ניסיון ההתנקשות. זו הסיבה שבדיקות בליסטיות של המשטרה דיווחו שעמיר ירה כדורי סרק. זו הסיבה שלא נמצא דם בזירת הפשע ורבין נראה נכנס למכוניתו בסרטון לאחר הפיגוע, מה שלא היה אמור להתאפשר לאור הפציעות שספג. זו הסיבה שעמיר הורשה להתקרב לרבין, למרות שכבר התלוננו במשטרה על כך שעמיר איים להרוג את רבין.

לסיכום חלק מהנקודות ראה https://en.wikipedia.org/wiki/Yitzhak_Rabin_assassination_conspiracy_theories

תיאוריות קונספירציה העלו חלק מהטענות הבאות או את כולן.

• דיווחי המשטרה מציינים כי אבק שריפה נמצא על גופו ובגדיו של רבין, מה שמצביע על כך שהוא נורה מטווח אפס, שכן אבק השריפה עובר רק כמה סנטימטרים לפני התפזרות. על פי הגרסה הרשמית, עמיר ירה ממרחק שבו לא יכלו להתיישב עקבות אבקה על גופו ובגדיו של רבין.
• דיווחי הניתוח מתארים פציעת כדור עם כניסת הכדור בחזה אינם עולים בקנה אחד עם דיווחי עדי הראייה והסרטון של קמפלר, מה שמצביע על כך שרבין נורה בגב בזמן שהתרחק מיגאל עמיר. המקור לכך מספק קישור לסרטון בעברית ותרגום כתוב ולא מדויק לאנגלית. עם זאת, שתי הגרסאות אינן מכילות רמז לכך שהיה פצע בכניסה לחזה, אלא רק שהיה פצע בחזה (יכול להיות באותה מידה פצע יציאה). שתי הגרסאות מדווחות על שתי יריות במקום שלוש.
• רבין היה הולך אחרי היריות של עמיר באופן שאינו עולה בקנה אחד עם ירי, דבר בלתי אפשרי אם היו מנפצים את החוליות
• כל תיעוד רפואי מתאר פצעים שהם “שונים לחלוטין” באופיים מאלה שסיכמו ועדת שמגר הרשמית. תיאורים רפואיים של מצבו של רבין מתוארים כאילו באופן פתאומי השתנו.
• רופא אנונימי שהתייעץ עם בארי חמיש סבר כי “שני הפצעים הראשונים בחזה ובבטן התרחשו לפני בואו של רבין. הפצע השלישי, החזה הקדמי, היה צריך להיגרם לאחר שנכנס לבית החולים”, וכי “לא יעלה על הדעת שלרבין לא נגרם נזק לעמוד השדרה. ששת חברי צוות המבצע היו מיומנים מכדי שטעו בעניין זה.”
• שלושה שוטרים שנכחו במקום העידו כי “כאשר יצחק רבין הוכנס לרכב, הוא לא הראה פצעים גלויים”.
• גורדון תומס בספרו “המרגלים של גדעון” מוסיף: “המנתחים התעקשו שלא היה פצע ירי אפשרי שהיה מאפשר לרבין לעזוב את אתר התקיפה ללא ראיות לפציעה ולהגיע לבית החולים עם נזק רב… לאחר מכן, הרופאים סירבו לדון בעניין.”
• לשיירת המכוניות של רבין לקח 22 דקות להגיע לבית החולים, למרות שהיה לו נהג מנוסה מאוד, והרחובות היו חסומים. המרחק בין זירת הפשע לבית החולים הוא חמש דקות הליכה.
• הבדיקות הבליסטיות של המשטרה בתרמילים שנמצאו במקום לא התאימו לאקדחו של עמיר.
• לא נמצאו שאריות אבק שריפה על ידיו, בגדיו או שערו של עמיר. שאריות אבק שריפה היו בהכרח נוכחות אילו עמיר היה יורה כדורים אמתיים, בניגוד לכדורי סרק.
• לא נראה דם מרבין במקום, למרות פצעים בריאות ובטחול, ולא נמצאו מאוחר יותר באותו מקום. לעומת זאת, עדים מתארים דם “נשפך” מפצע בחזה עם הגעתם לבית החולים.
• כמה עדים ציינו שמישהו צעק, “זה כלום… כדורי סרק. זה אקדח צעצוע”.
• סוכן שב”כ העיד כי “שמעתי שוטר צועק לאנשים שיירגעו. הירייה היא סרק”.[8][9] השוטר משה אפרון קבע: “היריות לא נשמעו טבעיות. אם הם היו יריות אמתיות, הם היו צריכות להישמע הרבה יותר חזקות”.
• לאה רבין ציינה כי מאבטח אמר לה מיד לאחר המקרה שהכדורים שנורו לעבר בעלה הם “ריקים”. עוד היא ציינה כי נאמר לה על ידי ראש ביטחון ישראלי שהיא “לא צריכה לדאוג כי כל העניין מבוים.”
• עמיר, שהועסק בשב”כ בלטביה כשנתיים לפני הרצח, הגיב בדיון בבית המשפט, “אם הייתי אומר את כל האמת, המערכת כולה הייתה קורסת. אני יודע מספיק כדי להרוס את המדינה הזאת.”
• נחום שחף, פיזיקאי ישראלי שמילא תפקיד מרכזי בפרשת מוחמד אל-דורה, טען כי היו לו הוכחות מצולמות שהאיש שלא היה אחראי, הואשם בהתנקשות. הוא האשים את הרצח בקונספירציה בראשות שמעון פרס, שנכנס לתפקידו של רבין כראש הממשלה ולאחר מכן הפך לנשיא ישראל.

אנשי תעמולה ממשלתיים מנסים להוכיח שעמיר הרג את רבין על סמך הודאתו של יגאל עמיר. זאת מתוך הנחה שהממשלה אינה מענה אסירים פוליטיים במתן הודאות שווא. בהתבסס על מעשיה הנוראים של הממשלה בפרשת דומא – שבה נעשה שימוש בעינויים כדי לאלץ יהודי לקחת אחריות על רצח שהיה באמת תוצאה של מלחמת חמולות פנימית ערבית, ההגנה הזו, של תומכי הממשלה כבר לא ניתן להתייחס אליה ברצינות.

לאחר חיפושים מצאתי אתר שיש בו את הציטוט המדויק של כרמי גילאון ב-24 באוגוסט 1995 כחודשיים לפני הרצח שבו הוא מתאר מישהו שמתאים לתיאור של עמיר כמתנקש פוטנציאלי של רבין.

 

http://www.therabinkilling.com/BRPortal/br/P102.jsp?arc=98030

דברי כרמי גילון

כרמי גילון ורצח רבין, רותי איזיקוביץ, 24.10.2010

ב-24 באוגוסט 1995, כחודשיים לפני רצח רבין, אמר גילון לקבוצת עיתונאים שחייו של רבין בסכנה מצד מתנקש. והוא תיאר את הרוצח התיאורטי: “הוא אינו חייב להיות מתנחל ; הוא יכול להיות סטודנט ספרדי שחום-עור, הלומד באוניברסיטת בר-אילן והמתגורר בהרצליה.” רוצח כזה יכול לבוא גם מהרצליה או מדימונה. כשהייתי ראש שירות, ודיברתי במפורש על אפשרות לרצח ראש ממשלה בישראל, חשבתי והצגתי את מודל הרוצח שיבוא מהרצליה או מבית-שמש.

תוספת – י”ז חשון תשפ”ג: שר המשפטים בעבר, הפרופ’ יעקב נאמן ז”ל: ‘דבר אחד בטוח, יגאל עמיר הוא לא מי שרצח את רבין’.

ציטוט מ: https://www.inn.co.il/news/582613

הרב היימן מספר על אירוע בו נפגש עם שר המשפטים בעבר, הפרופ’ יעקב נאמן ז”ל ובו שאל על דעתו בעניין הרצח. היה זה באחת מלמעלה מאלף החופות שהרב היימן ערך. הימים היו הימים שלאחר צאת ספרו של ברי חמיש ‘מי רצח את רבין’. בחופה שהתקיימה ב’גן הפקאן’ שימש הפרופ’ נאמן עד. לאחר תום החופה כשהחוגגים יצאו לריקודים התיישבו פרופ’ היימן ופרופ’ נאמן יחד ופרופ’ היימן שאל את נאמן אם הזדמן לו לקרוא את ספרו של ברי חמיש. נאמן השיב בחיוב וסיפר שקרא את הספר גם בעברית וגם באנגלית. לשאלה מה דעתו על הדברים השיב לאחר שהעביר מבט סביב ‘דבר אחד בטוח, יגאל עמיר הוא לא מי שרצח את רבין’.

“הייתי המום. אמרתי לו ‘השר נאמן, היית שר המשפטים ב-96′, למה לא עשית משהו?’. הוא שוב הסתכל מסביב ואמר לי ‘מה, אתה רוצה שיקרה לי מה שקרה לרבין?’…”