תרגול הנפת שתי הלחם

פורסם ב: דברי תורה | 0
צילום ע
צילום ע”י איתן מרקוביץ’

https://har-habait.org/articleBody/33475

אל מול הנוף המרהיב של בקעת הירדן ועבר הירדן,  במצפה מתן שבפאתי הישוב איתמר, התכנסו אתמול (שלישי ג’ בסיון) כמה עשרות אנשים למעמד תרגול הנפת שתי הלחם.

תרגול הנפת שתי הלחם מתקיים זו השנה השמינית. מי שיוזם דוחף ומוביל, בהתמדה ובמסירות, יחד עם מעמדות דומים במהלך השנה, הוא פרופ’ הלל וייס. עימו מובילים את התרגולים הרב ברוך כהנא ומרדכי פרסוף ממכון המקדש.

שתי הלחם נאפות מסולת, בכמות “שני עשרונים” (ויקרא כג יז) – עשרון לכל לחם, כשיעור עיסה החייבת בחלה. מי שבפועל לשה ואפתה את שתי הלחם היא הרבנית צביה סביר מאלון מורה. פנינו לשוחח עימה, ואנו למדים  כי אפיית שתי לחם מסולת אינה פשוטה כלל ועיקר. ראשית, הסולת עצמה, שהיא כידוע גרגרי חיטה שנטחנו בטחינה גסה – מתברר שלא די בכך כדי שהתוצר ייקרא סולת: הדבר תלוי גם בפרמטרים נוספים של סוג וכמות הגלוטן, קשיות הבצק המופק, ועוד – פרמטרים שמשתנים בהתאם לכמות הגשם ומועדו, הדישון, ועוד.  קושי שני הוא לישת הסולת, שכן  גרגרי הסולת קשים יותר ללישה מגרגרי קמח, ומדובר בעיסה גדולה, של עשרון, 1660 גרם, והסולת מטבעה דביקה יותר, ואי אפשר להוסיף קמח. הקושי השלישי הוא לקבל מהעיסה הזו את הלחם בגודל הדרוש: הממדים המוזכרים בש”ס הם  שבעה טפחים אורך, ארבעה טפחים רוחב, דהיינו 56×32 ס”מ, (לפי שיטת ר’ חיים נאה). אפילו אם הגובה שתי אצבעות בלבד, ארבעה ס”מ – מדובר על  נפח למעלה מ- 7 ליטר. ולא הזכרנו את הקרנות. ואילו כמות הסולת היא  1.66 ליטר בלבד, מה שמצריך תפיחה רבה במיוחד.

הוסיף פרטים הרב עזריה אריאל, המעמידנו על כך שכלל לא מובן מאליו למצוא בארץ ישראל בעונה הזו תבואה חדשה שתוכל להיקרא סולת. בעיה שניה היא דרישת התורה שהלחם יהיה חמץ: על מנת להחמיץ את העיסה, אמרו חכמים שיש להוסיף לעיסה שאור, שהוא  חלק משעור העשרון; כלומר, גם המחמצת צריכה להיות סולת מן החדש – ואם את הסולת עצמה התקשינו להשיג קל וחומר שאת המחמצת לא יהיה פשוט. יש גם פרטים הלכתיים הצריכים להתברר. למשל, האם אפשר להחליף את השאור בשמרים, או לפחות האם ניתן לערב שמרים בתהליך יצירת השאור.

הסולת נלקחה בחלקה מהחיטה החדשה שנקצרה עבור מעמד זה לפני כשלושה שבועות, למחרת פסח שני,  בשדות קיבוץ רוחמה. הסולת נופתה בנפה 40 מש ואח”כ 70 מש לקבלת סולת נקייה במיוחד, והשאר הושלם מסולת קנויה, גם היא עדינה במיוחד, של טחנת “שטיבל”.

הרבנית צביה גם מעמידה אותנו על הצדדים הרוחניים שבשתי הלחם. שתי הלחם, כמו העומר, הם הודיה לה’ על יבולי התבואה. שתי הלחם, בניגוד לעומר, הם מהחיטה – “עץ שאכל ממנו אדם הראשון חיטה היה” (ברכות מ’ עמוד א’, כר’ יהודה) והן חמץ – קרבן החמץ היחיד המובא למקדש במהלך כל השנה, ולכן הוא רק מונף לפני ה’ אך אינו עולה על המזבח – כלומר עניינם של שתי הלחם הוא לתקן את חטא עץ הדעת ולרתום לה’ גם את היצר הרע.

ויש בדברים אלו עומק:  הלחם הוא הבסיס הקיומי של האדם; וגם יצר הרע, בלעדיו אין קיום לעולם. כשכלאו אנשי כנסת הגדולה את היצר הרע – אפילו התרנגולות לא הטילו ביצים (יומא סט עמוד ב).

אך הלחם הזה אינו לחם מקמח, אלא מסולת.  המוצר היחיד שידעו להפריד בעולם העתיק מהסובין. כלומר כדי לתקן את חטא עץ הדעת יש לקחת את הפנים של הפנים,  לתת מקסימום של מקסימום של התפיחה – הגאווה – ואת כל זה להביא לפני ה’.  זו השאיפה הקבועה של המח היהודי בכל תחומי החיים,  לעשות את הטוב ביותר באופן הטוב ביותר – כי צריך את הזן המתאים ביותר, ואת תכולת החלבון המתאימה ביותר – ולהביא את כל זה לפני ה’.

וכדי שהעיסה תצליח צריך תהליך.  הלישה היא תהליך, והתמתחות הרשת הגלוטנית היא תהליכית, כדי לקבל את התפיחה המבוקשת – וכדי להביא את יצר הרע לפני ה’ צריך עבודה תהליכית על המידות.

ואם לחזור אל קרקע המציאות. לדברי הרבנית צביה והרב עזריה-   תרגול האפייה הפעם, לאחר נסיון של כמה וכמה שנות תרגול – הניב תוצאה מוצלחת במיוחד.

פתח את האירוע תרגול בהקרבת קרבן תודה. כדי להודות בכך לקב”ה על כל הטובות שעשה איתנו, ובפרט בעצירת מגיפת הקורונה בארץ. לשם כך נקנה גדי, ואיתו ארבעה מיני לחם (ויקרא ז ב) שאותם הכין פרופ’ הלל וייס.

כמה אנשים מן הקהל, בראשם פרופ’ הלל וייס, כובדו בתרגול סמיכה על ה”קרבן” ואמירת דברי שבח לה’. הגדי נשחט, והכהנים תרגלו את קבלת הדם וזריקתו על המזבח. לאחר מכן הופשט הגדי ונותח, והכהנים – יחד עם פרופ’ הלל וייס, כמייצג הבעלים – תרגלו תנופה של החזה והשוק עם החלבים ועם הלחם, אחד מכל לחם, ותרגלו הקטרת החלב על המזבח.

בשלב השני תורגלה הנפת שתי הלחם. מצוות התורה היא להניף את שתי הלחם “על שני כבשים” (ויקרא כג יז). מדובר על ככרות גדולים למדי  (56×32 ס”מ, לפי שיטת ר’ חיים נאה), וגם הכבשים – אם הם למשל בני שמונה חודשים משקלם עשוי להגיע לכמה עשרות ק”ג. אך טבעי על כן להניף אותם על ידי ארבעה כהנים, שני כהנים מניפים את שני הכבשים  ושנים אחרים את שתי הלחם, וכך נעשה בתרגולים בשנים הקודמות.

אלא שפשטות לשון הרמב”ם היא שלכתחילה על כהן אחד להניף את כל אלה. (ע’ ברמב”ם הלכות תמידין ומוספים פרק ח הלכה ב). ולכן הגה הרב ברוך כהנא את הרעיון להביא הפעם לתרגול כבשים צעירים מאוד, בני שלושה שבועות, ולבנות  מתקן מיוחד: לוח עץ בגודל 15X120 ס”מ, שהכבשים הונחו בשני צידיו, ובמרכז הלוח הוצמד לוח נוסף בגודל שתי הלחם, 56×32 ס”מ, עליו הונחו הכיכרות זו מעל זו.

על כהן אחד הוטלה המשימה להניף  את כל אלו לבדו, וכך עשה גם אם לא בקלות. אבל היה עליו להיעזר בשני כהנים נוספים שאחזו בשני הטלאים למנוע מהם לקפוץ ולברוח. מה שאומר שעוד יהיה צורך להמשיך ולתרגל עד שנגיע לביצוע מוצלח. גם יהיה צריך לברר את הצדדים ההלכתיים, כגון האם תנופה בצורה כזו באמת נחשבת כהנפה על ידי כהן אחד, והאם מתקן העץ הזה אינו מהווה חציצה.

לסיום האירוע תרגלו הנפת ביכורים מיבול אחד מחקלאי איתמר, כולל תרגול הנחתם לפני המזבח וקריאת פרשת “ארמי אובד אבי”.

ייתן ה’ שהיתה הזו הפעם האחרונה של תרגול בלבד.

ועיין באתר https://har-habait.org/articleBody/33475 לתמונות נוספות