הקשר המהותי: עבודה מעשית מול אמונה מופשטת
הרב וולפסון פותח בסיפור "נחש הנחושת" המופיע בפרשת חוקת. כאשר עם ישראל חטאו והומתו על ידי הנחשים, הקדוש ברוך הוא מצווה את משה להכין נחש נחושת ולשימו על נס, וכל המביט בו – חי. חז"ל מסבירים שהמבט בנחש לא היה פעולת קסם, אלא ביטוי לכך שעם ישראל "משעבדים את ליבם לאביהם שבשמיים".
הרב שואל שאלה מתבקשת: אם העיקר הוא הכוונה הפנימית ("אין עוד מלבדו"), מדוע היה צורך להשתמש דווקא בנחש, כלי שעלול להוביל לעבודה זרה? התשובה טמונה ביסוד המקדש: אנחנו נמצאים בעולם המעשה, ו"אחרי המעשים נמשכים הלבבות". אמונה תיאורטית אינה מספיקה; נדרש חיבור פיזי, מוחשי ומעשי למציאות. בניית בית לה', הקרבת קורבנות והעבודה במקדש הם הכלים המעשיים שדרכם האדם לומד לכוון את ליבו לאביו שבשמיים. העלייה להר הבית והבנייה בו הן ה"דרך" המעשית להשראת שכינה בעולם.
"מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו"
הרב משתמש בסוגיה מפורסמת ממסכת חולין כדי להסביר את ההתפתחות ההיסטורית והרוחנית ביחס לעבודת ה'. הגמרא דנה בכך שחזקיהו המלך כיתת (שבר) את נחש הנחושת, אף על פי שאבותיו הצדיקים (כמו אסא ויהושפט) לא עשו זאת. חז"ל מסבירים זאת בביטוי: "מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו".
הכוונה היא שלא מדובר בחוסר צדקות של האבות, אלא בהשגחה אלוקית שהשאירה מרחב פעולה לדורות הבאים להתקדם ולחדש בהתאם לצורך השעה ולדרגת הדור.
השלכה לימינו: העלייה להר הבית
הרב וולפסון מחיל את העיקרון הזה על המציאות המורכבת של ימינו ביחס להר הבית:
-
התפתחות הדורות: הרב משיב על תהייה נפוצה – כיצד רבנים בני זמננו (כמו הרב שמואל אליהו) מעודדים עלייה להר הבית, בעוד רבותיהם ואבותיהם לא נהגו כך.
-
ההתקדמות הטבעית: כשם שחזקיהו פעל במקום שאבותיו לא פעלו כי הגיע הזמן הנכון, כך גם דורנו נמצא בשלב שבו ניתן וצריך להתקדם בפועל לעבר העלייה להר הבית.
-
היעד הסופי: העלייה להר הבית כהלכה היא שלב הכרחי בדרך לתיקון המציאות, להשבת העבודה לבית המקדש ולבניינו בפועל.
לסיכום: הקשר בין פרשת חוקת להר הבית הוא הצורך בעשייה מוחשית כדי לעורר את הלבבות. כשם שנחש הנחושת היה הכלי שדרכו כוונו ישראל את לבם לשמיים, כך העלייה להר הבית היא המעשה המוחשי שדרכו אנו מתגדרים בדורנו, מתוך תקווה לזכות בבניין בית המקדש השלם בקרוב.