חיים לאחר המוות
(מעודכן י”ט אייר תשפ”ג)
השר לשעבר יוסי שריד, שנודע ביחסו הציני והמשתלח כלפי כל דבר שבקדושה, חושף סיפור אישי מפתיע במיוחד.
ביום שלישי האחרון, התראיין שריד לתכניתו של בני בשן בגלי צה”ל. במהלך השיחה ביניהם, שאל השדרן את שריד: “קרה לך פעם משהו שאף אחד לא מאמין לך שקרה לך?”.
לתשובה שקיבל משריד, הוא כלל לא ציפה:
“פעם מתתי”, השיב שריד בפשטות, “פעם הייתי מת. זה היה כשנסענו כל המשפחה במכונית ואני זוכר את הילדים שלי האומללים יושבים מאחור ובוכים מרה על אביהם שהסתלק”.
בעוד השדרן מתקשה להאמין, שריד ממשיך ומתאר: “נסענו באוטו ופתאום הרגשתי חולשת דעת ופרץ חום עצום. הרגשתי שאני מתרומם, מתעופף מעלה מעלה והרגשתי תחושה מאוד עמוקה של יציאת הנשמה”.
“הצלחת להרגיש הפרדה בין נשמה לגוף?”, שואל אותו בשן ושריד משיב בחיוב. “כנשמה מעופפת התבוננתי על פני הכדור ואז ראיתי את משפחתי שממשיכה לנסוע באוטו כי אשתי שמה את פעמיה לעבר בית החולים תכף ומיד. ולשם הגענו בסופו של דבר”.
יוסי מאשר כי אכן קיימת ישות נפרדת שהיא הנשמה וממהר להזכיר: “ואני בכלל לא מאמין בהישארות הנפש. זה בניגוד לאידאולוגיה שלי”. תפיסת העולם האתאיסטית של שריד טוענת כי האדם ברשות עצמו ולמרות החוויה הרוחנית שזכה לה, הוא מעדיף לטעון כי “החוויה הזו נתמצתה ביני לבין עצמי, ואין לה שום קשר להשגחה עליונה”.
בתגובה, מתקיל השדרן את שריד ושואל אותו: “האתאיסט הנורמטיבי חושב בכלל שהנפש והגוף חד הם, זאת אומרת שהגוף הולך, אז גם הנפש איננה”.
“כך גם אני חושב”, משיב יוסי שריד, “אבל מה שקרה לי לא עולה בקנה אחד עם האני מאמין שלי”.
על פי 2 עדים יקום דבר
אין לחשוד ביוסי שריד שהוא משקר כדי להפוך אותך לאדם דתי
כך התייחס הרב מאיר כהנא ליוסי שריד
“ויפגעו את משה ואת אהרן נצבים לקראתם בצאתם מאת פרעה” (שמות ה:כ). פירש רש”י: “ורבותינו דרשו (נדרים סד: ): כל ‘נצים’ ו’נצבים’ דתן ואבירם היו, שנאמר בהם: ‘יצאו נצבים…'(במדבר טז:כז)”. “ודתן ואבירם יצאו נצבים פתח אהליהם” – שם פירש רש”י: “בקומה זקופה לחרף ולגדף”. המדרש לומד זאת מ”ויגש הפלשתי השכם והערב ויתיצב” (שמואל א יז:טז): כמו שאצל גלית היה חירוף וגידוף, כך גם פה. אם כן, אנו רואים שכל לשון “ניצבים”, משמעותה התייצבות בקומה זקופה, תוך חירוף וגידוף כלפי שמיא. אך מאידך גיסא, אנו רואים גם התייצבות לטובה: “אתם נצבים היום כולכם לפני ה’ אלקיכם, ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל” (דברים כט:ט), וכן: “ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו” (שמות ב:ד(. גם התייצבויות אלו היו בחוזקה. אם כן, המילה “ניצבים” מבטאת חוזקה. כאשר הרשעים עומדים מול הקב”ה, הם עומדים בחוזקה, ומחרפים ומגדפים ללא בושה וללא מעצור. וזה מה שאמר הקב”ה למשה: “והשכתי מעלי את תלונות בני ישראל אשר הם מלינים עליכם” (במדבר יז:כ). הכיצד? “עלי” או “עליכם”? אלא, הרשעים מחרפים ומגדפים את הקב”ה, כמו שכתוב “הנועדים על ה'” (במדבר כז:ג), אך היות וה’ הוא דבר מופשט, ללא גוף, הרשעים מחרפים ומגדפים את מה שמייצג את הקב”ה בעולם – את המציאות של עולם התורה ושל תלמידי חכמים. הרשעים עושים זאת בחוזקה תוך התייצבות וללא התנצלות, וזו אכן הבעיה של דורנו. בדורנו, הרשעים שבשמאל, כמו יוסי שריד ימ”ש וזכרו, “שם רשעים ירקב”, עומדים בחוזקה תוך חירוף וגידוף כלפי שמיא ללא שום בושה. לעומת זאת, הימין תמיד מתנצל ואף פעם אינו עומד “נצבים”. הימין תמיד נמצא בהתגוננות ובהתנצלות, ולכן הרשעים מצליחים.
כתוב בשמות רבה (ט:ב): “‘ואמרת אל אהרן קח את מטך’ – הדא הוא דכתיב (תהלים קי:ב): ‘מטה עזך ישלח ה’ מציון, רדה בקרב אויביך’. אין הקב”ה רודה את הרשעים אלא במטה. ולמה? לפי שנמשלו לכלבים, שנאמר (תהלים נט:ז): ‘ישובו לערב יהמו ככלב’. כשם שדרכו של כלב ללקות במקל, כך הם לוקים. לכך נאמר: ‘מטה עוזך’… אמר להן הקב”ה: פרעה רשע הוא, אם אומר לכם תנו מופת, הכו אותו במקל”. הדבר היחיד שבו צריכים לטפל ברשעים הוא מקל – זו התייצבות מול הרשעים בחוזקה תוך חירוף וגידוף הרשעים. “וכל מי שהוא מזכיר את הרשע ואינו מקללו עובר בעשה… שנאמר ‘ושם רשעים ירקב’ (משלי י:ז)” (בראשית רבה מט:א). אך ה”גדול” האמיתי עושה זאת מתוך קנאה לשם ה’, לא מתוך גאווה, ח”ו. זו הייתה הבעיה של קורח – הגאווה. קורח לא היה מסוגל לתפוס את העובדה שיש אדם גדול ממנו. וכי מה היה חסר לקורח? כסף – לא היה עשיר כקורח; כבוד – היה ראש הסנהדרין. רק דבר אחד היה חסר בו, והיא ענווה. לכן הקנאה אכלה אותו והוציאה אותו מהעולם. “אמר רב חסדא ואיתימא מר עוקבא: כל אדם שיש בו גסות הרוח, אמר הקב”ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם” (סוטה ה.).
לפעמים לאותם אנשים שמתו מוות קליני ואז חזרו לחיים ניתנת גישה לסודות בעולם האמת
במאמר על שרון נחשוני, שמת מוות קליני וחזר בכתובת:
https://www.hidabroot.org/article/80022
הוא ספר דבר האחרון שהתרחש לו בעולם האמת:
ממש ברגע האחרון לפני תום המשפט הזכירו פתאום שיש זוג בנס ציונה שעומד להתגרש בימים אלה, והדבר הזה גורם לצער גדול מאוד בשמים.
‘למה הם אמרו לי את זה?’ שאל אותי שרון בסוף השחזור. ‘מה זה קשור אלי?’
שאלתי אותו מי הם בני הזוג. בתחילה הוא סירב לומר, רק אמר שהוא מנסה כל הזמן להבין למה אומרים לו זאת. מה קשור העניין למשפט שלו. חשבתי, שאולי סיפרו לו על כך למעלה כי יש משהו שהוא יכול לעשות עבורם. אולי ללכת לדבר אתם.
הפצרתי בו שיאמר לי מי הם, ושרון אמר: ‘זהו רפי א’. הספר המפורסם ואשתו’.
הכרנו אותם באופן קלוש מהשכונה, הם היו זוג ידוע, מתוקשר, וכולם ידעו שהם חיים יפה מאוד ביחד. הצעתי לשרון שאני אלך לדבר אתם אבל שרון סירב, אולי זה יגרום לקלקול, אולי הוא טועה, אולי אין שום דבר ביניהם ואנו נגרום להם נזק. קיבלתי את דבריו ולא אמרתי על כך מילה לאיש.
חודש וחצי לאחר מכן, שבמהלכם ניסיתי לבדוק מה קורה עם רפי ואשתו, וכולם אמרו לי שהכול בסדר, התארחתי אצל ההורים של אשתי, הוריו של שרון, ופתאום ראיתי את חמותו של רפי רצה אחרי בנו הקטן. הילד קרא: ‘אני רוצה ללכת לאבא!’ ‘אני רוצה ללכת לאבא!’ ואני, שהלכתי לאותו כיוון, הצעתי לקחת את הילד לביתו. הסבתא סירבה, ‘יש בעיה ביניהם’, היא אמרה. ‘הילד לא יכול ללכת עכשיו לאבא שלו’.
עכשו ידעתי שאכן המסר ששרון קיבל, היה מדויק למרות הכול.
שיניתי את כיוון ההליכה והלכתי ישר לביתו של רפי. דפקתי אצלו, וכאשר פתח לי את הדלת נכנסתי פנימה, על אף שהייתה בינינו רק היכרות קלושה. שאלתי אותו ‘רפי מה העניינים בינך לבין אשתך?’
הוא חייך כאילו כלום, ואמר ‘הכול בסדר. אין שום בעיה’.
אמרתי לו ‘אני לא יודע מה זה הכול בסדר. אבל עובדה שקיבלנו מסר מסוים לגביך’.
סיפרתי לו במה הדברים אמורים והוא הזדעזע מאוד. הוא ביקש לפגוש את שרון, ובא לבקרו מיד באותו מוצאי שבת.
הייתה זו פגישה מרגשת מאוד, כאשר שרון ורפי בדקו את התאריכים, התברר כי באותו יום שבו עמד שרון בפני בית דין של מעלה ונשפט, אשתו של רפי לקחה את חפציה, עזבה את הבית, והלכה לבלי שוב.
הסכסוך והמריבה ביניהם היו על רקע התקרבותו של רפי ליהדות, ואשתו לא הסכימה ללכת עמו בדרכו החדשה בשום אופן.
ניסינו להתערב, שרון ואני בעניין שלום הבית ביניהם, אבל היה כבר מאוחר מדי, העניינים יצאו מכלל שליטה והתגלגלו למשפטים וכדומה.
אולי אם היינו מספרים להם, לשניהם, מה בדיוק ראה שרון ביום שבו הוא סיפר לי על כך, מי יודע אולי היינו מצליחים להציל אותם מפירוד.
בגילוי זה אודות בני הזוג א´ מנס ציונה, הסתיים משפטו של שרון. שרון הסתובב והתחיל לרוץ מהאולם בפניקה. הוא הרגיש בושה איומה, גם בשל בגדיו המלוכלכים וגם בשל החשיפה האיומה שהוא עבר לפני כולם.
הסבתא שלו רדפה אחריו, היא הייתה האדם היחיד שנשאר באולם. בדרכו חזרה הצליח שרון, תוך כדי מנוסה, להבחין עוד בכמה רבנים שנפטרו לאחרונה, ובאנשים רבים אחרים שהוא לא הצליח לזהות, ושוב הוא חש איך כולם מתעניינים בו, כאילו הם קשורים אליו בקשר עמוק, כולם הקרינו אליו המון אהבה וחום.
כאשר הוא יצא מן האולם – המשיכה הסבתא לרדוף אחריו, כאילו דאגה לוודא שהוא אכן עוזב את עולם האמת.
ייתכן שגם הסבא היה שם באותו זמן – אם לשפוט לפי מה ששמעה אשתו של שרון – כאשר הוא הורד מן האמבולנס, אבל שרון עצמו אינו זוכר את הסבא.
ואז נעלמה הסבתא. נעלם האולם. ושרון ראה את עצמו מעל לאמבולנס. הוא ראה את גופתו בפנים ואת הרופאים המטפלים בו. ידע לתאר בדיוק מי טיפל בו, כאשר הוא חזר והתחיל לנשום, בזמן שלפי כל הדיווחים הרפואיים הוא היה מחוסר הכרה לחלוטין, הוא תיאר איך נראה המקום, ופתאום הוא הפסיק לראות והתעורר בתוך גופו, כאשר האמבולנס יצא לדרך.