הנמ"ר – מבחן ציבורי עבורנו, ציבור היראים – הרב יהודה אפשטיין

ום שני, י"ח אלול התשפ"ו

הסיפור חוזר על עצמו שוב ושוב. מצד אחד, מדברים בצה"ל גבוהה גבוהה על כך שהציבור החרדי חייב להתגייס והצבא מוכן 'לבוא לקראתו' מבחינת תנאי השרות, ומאידך – רואים כיצד הציבור הדתי-לאומי, שכבר נמצא בצבא, נתון להשפלה ולמרמס זכויותיו הבסיסיות בידי אותו פיקוד בכיר בצבא, הנתון לשליטתם של ארגוני הפרוגרס הרדיקלי. הן חייו הרוחניים והן חייו הפיזיים של חייל עומדים בסכנה מתמדת בשל גחמותיהם ההזויות של אותם אנשים, שכאשר מתחקים על שורשיהם האידיאולוגיים, מבינים כי חיזוק הצבא הוא הדבר האחרון שנמצא על סדר יומם.

כעת התבשרנו על סערה בחטיבת גבעתי בעקבות החלטת מפקדי גדוד רותם להטיל עונשי מחבוש על לוחמים שסרבו לצאת לפעילות מבצעית ברצועת עזה כאשר בנמ"ר שבו נדרשו לנוע שהתה פרמדיקית. חלק מהלוחמים נשלחו למחבוש בפועל, ואחרים הועמדו לדין משמעתי. צה"ל, שרב מטעמו אחז שהפעולה היא 'הכרחית' וכרוכה ב'פיקוח נפש' – ביטל את הפעילות בעקבות הסרוב. כנראה שגם במצב של פיקוח נפש אי אפשר למצוא פרמדיק זכר… . עוד דווח, כי 'מפקד הפלוגה שוחח עם הלוחמים והסביר להם את חשיבות המשימה ודחיפותה, וכי רב החטיבה אישר את ביצועה למרות הסוגיה ההלכתית שעלתה'. לא, לא צפיתי שרב החטיבה יגיד אחרת ממפקד הפלוגה.

התגובה האינסטינקטיבית של ציבור היראים מתחלק לשתי צורות. שתיהן נכונות, אבל האתגר העומד בפנינו אם רצוננו לשנות את המציאות הוא לאמץ את שתיהן כאחת, ולא שכל קבוצה תתבצר רק בעמדה שלה. ואם מעט נתבונן, נגלה כי לא מדובר בשתי תגובות סותרות, אלא בתגובות המשלימות זו את זו.

התגובה החרדית הצפויה היא שיש כאן הוכחה נוספת (כאילו היינו צריכים עוד הוכחה) לכך שהצבא אינו מקום שיהודי ירא שמים יכול לשהות בו, צה"ל משקר כשהוא אומר שהוא מוכן לאפשר לחייל חרדי לשמר את אורחות חייו והגיוס לצבא הוא אמצעי לחילון הציבור החרדי, ויש להלחם כנגדו בכל עוז.

התגובה הדתית-לאומית הצפויה היא שחייבים לסייע בידי אותם חיילים שעומדים לדין על זכותם לקיים את ההלכה ולא לשנות את אורחות חייהם, ושלא יתכן שמי שמוכן להתמסר ואף להקריב את חייו למען הצלת האומה יהיה נתון למרמס ולהשפלה. יש לשנות את הצבא מהיסוד, ולהפוך אותו למקום, בו אכן ה' ישכון בקרב המחנה, ובודאי לא לגרום לסילוקו.

איזו תגובה צודקת? שתיהן, כמובן. אבל מה שחשוב הוא שלא כל ציבור יתבצר בעמדתו, אלא נבין סוף סוף, כי המלחמה היא אחת. דווקא מי שמבין את עוצמת הסכנה הרוחנית שבגיוס חרדים לצבא – חייב לעמוד לצדם של אלו, שבהוראת רבותיהם החליטו בכל אופן להתגייס, כדי להציל כל מה שניתן ולאפשר להם לשמור על צורת חייהם הדתיים. מי שטוען, כי זו בעיה שלהם שהתגייסו ושיתמודדו לבד עם הבור שכרו לעצמם – אינו יודע אהבת ישראל מהי!

מאידך, מצופה מהציבור הדתי-לאומי (אני מדבר, כמובן, על מי שבאמת ירא את ה' ולא על מי שרק משתייך סוציולוגית למגזר) שילמד ממקרים כגון אלו, שהסרוב החרדי להתגייס לצה"ל על-אף החשיבות העצומה של מלחמה באויב והגנה על ישראל מפני אויביה – אינו סרוב שנובע מתפיסה אגוצנטרית, מחוסר אכפתיות, מהתנכרות לערכי האומה. להפך – הבידול מההוויה הקלוקלת שהצבא מקדם בכל כוחו – הוא שמבטיח את המשך קיומנו כעם ה', והוא שעומד לנגד עיני גדולי התורה שנקטו את התפיסה הזאת.

לא תמיד קל להכיל מורכבויות, לא תמיד קל לראות שני צדדים בסוגיה, לא תמיד קל – בנושאים ציבוריים במיוחד, המעלים אמוציות עזות – להבין שהאמת השלמה מנוסחת ביותר ממשפט אחד. במיוחד נכונים הדברים, כאשר מקנן ברבים חשש, שאם תגלה הבנה לצד השני – זה יחליש את העמדה שלך, ולא תוכל להסביר אותה לצעירים. אולם דווקא כאן, זה לא רק נכון וצודק, אלא גם הרבה יותר חכם ופרקטי לשאת את שני הדגלים יחדיו – הן את המלחמה על זכויותיו של החייל הדתי שנמצא בצבא והן את המלחמה על זכויותיו של הצעיר החרדי, שמבין שבצבא כפי שהוא נראה כיום – אין לו מה לחפש, גם אם אינו שוקד על תלמודו יומם ולילה.

אם רק נאמין בכך, נגלה כי רבים מקרב הציבור המכונה 'מסורתי' – אף הם מזדהים עם הדרישה הזאת, וכך נוכל להגיע למסה קריטית של תומכים, שתיצור את השינוי המיוחל. חודש אלול הוא זמן טוב לחשבון הנפש, וברמה הלאומית – קשה לי להצביע על משהו יותר דחוף מזה…

הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו"ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש.