בשו”ת הרמב”ם סימן תמח לר’ עובדיה, הגר, הרמב”ם קבע: “אלו הישמעאלים היום כולם טף ונשים נכרתה ע”ז מפיהם וטעותם וטפשותם בדברים אחרים היא שאי אפשר לאומרו בכתב מפני פושעי ורשעי ישראל, אבל ביחוד השם יתעלה אין להם טעות כלל”.
וגם באותה תשובה הרמב”ם קבע: “אין אדם בעולם משליך אותם האבנים ולא משתחוה לאותו המקום {הכוונה: למקום המקודש לאִסְלָאם בעיר מכה} ולא עושה דבר מכל הדברים לשם ע”ז לא בפיו ולא בלבו אלא לבם מסור לשמים”.
כיון שמפרשי הרמב”ם סותרים זה את זה, לא ברור עד איזו מידה הרמב”ם נתן “אישור” ועד איזו מידה היה לרמב”ם ביקורת על מה שהמוסלמים מאמינים בו ואיך הם עובדים את הבורא. הביקורת שהיתה לו, ודאי הייתה מספיק רצינית שהוא פחד מסכנה גדולה להפיץ אותה בכתב.
הרב עובדיה יוסף וגם הרב יהודה הנקין סברו שהרמב”ם נתן הכשר מלא לאִסְלָאם לכל כיתותיה לכל עת ולכל זמן.
רבנים גדולים אחרים כגון הגאון הרוגוצ’ובר הבינו שהרמב”ם ידע שיש לאִסְלָאם בעיה של עבודה זרה, הדומה לעבודה הזרה שעבדו דורו של אנוש או עבודת הסרסורים אלא שהוא הסתיר את זה בגלל הסכנה. ואם לא תרצה לפרש את הרמב”ם כדברי הרוגוצ’ובר אולי הדבר המסוכן שהרמב”ם הסתיר בתשובתו לר’ עובדיה הגר, היה הנושא שרב משה פיינשטיין דן בו, באגרות משה, חלק ב, סימן ז’, עיין שם, לפרטים.
עמדת רב יוסף קארו לפני ואחרי ביקורו בתיקיי
לכאורה רבי יוסף קארו בעל השולחן ערוך סבר בתחילה כי הרמב”ם כתב את האמת הצרופה במה שהוא קבע: “אלו הישמעאלים היום כולם טף ונשים נכרתה ע”ז מפיהם”. על בסיס הבנה זו הרב קארו החליט לבקר בבית תפילה מוסלמי מזרם “הסופי” שנקרא תיקיי. המגיד של רבי יוסף קארו גער בו על הביקור והזהיר אותו:
“הזהר מכאן ואילך ותמיד תהגה בלבך תורתי ותהיה יראת ה’ כ”כ דבקה בך עד שאם יקרה שתראה או תשמע דבר ערוה לא יעשה בך רושם כלל ולא תכנס עוד בבית הבעלים ותחזור לקדושתך (ספר מגיד מישרים פרשת בחקותי, כ”ח אייר)”.
עמדת אור החיים הקדוש
אור החיים הקדוש (רבי חיים בן עטר) בספרו “פרי תאר”, יורה דעה פרק י”ט הערה י’ לא היה בטוח האם הרמב”ם הסתיר פרט שלילי מאד על אמונת הישמעאלים. זה עלה לדיון כאשר היו מוסלמים שדרשו משוחטים יהודים, להגיד בערבית “אל כביר” סמוך לשחיטת הבהמה. האור החיים לא היה בטוח האם כוונת הביטוי, גם לשתף, נבואת נביאם עם בורא העולם. אך מכל מקום, בעל האור החיים קבע שבזמנו יש מוסלמים שכן טשטשו את הגבול בין אלוקים לנביאם ועובדים עבודה זרה.
ראה גם פרי מגדים, משבצות זהב, יו”ד יט, ד שלכאורה מאשר את דבריו של אור החיים בנושא זה.
תעודת הכשרות לאסלאם כנקייה מחטא עבודה זרה פג תוקף אם הייתה קיימת אי פעם בשלב כלשהו בהיסטוריה
מסקנה: זה לא נכון פשוט להתעלם מבעיית עבודה זרה של העצים המוסלמיים כיום, על סמך שהרמב”ם אולי כתב משהו נחמד על המוסלמים של זמנו לפני 850 שנה.
לפעמים מידע חדש או התפתחויות חדשות בתוך קבוצה אתנית יכולים לגרום לשינוי סטטוס.
הרמב”ם בעצמו, מביא תקדים שקבוצות אתניות יכולות להשתנות במהלך מאות שנים. בפירוש הרמב”ם למשנה על מסכת ברכות פרק ח, הוא מסביר:
וכאן נבאר לך מה הם הכותים. והוא, שהעם שהביא סנחריב מכותה והושיבם בערי שומרון העיד עליהם הכתוב את ה’ היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים, אלא שארכו להם הימים עד שלמדו את התורה ופירשוה כפשוטה, ומצוה שהחזיקו בה היו מדקדקים בה ומחזיקים בה מאד, והיו מוחזקים שהם מאמיני הדת, מיחדים, ואינם עובדים עבודה זרה, עד שחקרו חכמים אחריהם ומצאום מקדשים את הר גריזים, וכשחקרו על סבת הדבר מצאו להם באותו הר דמות יונה ונודע שהם עובדי עבודה זרה, ואז הורידום במעלת גוים גמורים לכל דבריהם. וכל מה שתמצא במשנה מעניני הכותים שמראה שהם מעולים מן הגוים וגרועים מישראל, כגון אמרם מזמנים עם הכותי, וכותי המברך וזולתם כל זה קודם שבדקו אחריהם. אבל משבדקו אחריהם ומצאו כמו שאמרנו הרי הם גרועים מן הגוים מאד. דע זאת שלא נצטרך לחזור על הכלל הזה בכל מקום שנזכר כותי.
מעשה אבות סימן לבנים – גם אברהם אבינו לא הבחין שישמעאל בנו עובד ע”ז
וגם אברהם אבינו שאמרו עליו שהיה לו מסכת עבודה זרה של 400 פרקים (עיין עבודה זרה, דף י”ד, ב) לא הבחין שישמעאל בנו עובד עבודה. ככתוב: וַתֵּ֨רֶא שָׂרָ֜ה אֶת בֶּן הָגָ֧ר הַמִּצְרִ֛ית אֲשֶׁר יָֽלְדָ֥ה לְאַבְרָהָ֖ם מְצַחֵֽק: (בראשית כא,ט)
רשי, ד”ה מצחק: לשון עבודה זרה, כמו שנאמר (שמות לב ו) ויקומו לצחק. דבר אחר לשון גילוי עריות, כמה דתימא (להלן לט יז) לצחק בי. דבר אחר לשון רציחה כמו (ש”ב ב יד) יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו וגו’.
בהמשך הפרק, אנו רואים שאברהם אבינו היה מופתע ללמוד, שישמעאל “מצחק”. ומעשה אבות סימן לבנים שגם לעתיד לבוא, חכמים גדולים בישראל, יחשבו בטעות שדת ישמעאל, נקיה מעבודה זרה, גילוי עריות, ורצח. ואין הדבר כן.
רמב”ן בראשית פרק יב פסוק ו: ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם – אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול, הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו (תנחומא ט) כל מה שאירע לאבות סימן לבנים, ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאלו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו:
עבודת אלילים של מוסלמים – פולחן לשדים
מקטר לשד – חידושי הר”ן מסכת סנהדרין דף סא עמוד ב
הקדמה
יהודי צריך להיות מוכן להקריב את חייו במקום לעבוד עבודה זרה. אבל מה אם הוא יבחר נגד ההלכה ולא יקריב את חייו. התלמוד קבע שהעונש למי שעובד עבודה זרה מתוך אהבה ויראה אינו כמו העונש למי שאין לו תירוץ זה. רוב הפירושים מבינים שאהבה ויראה, פירושם אהבת אדם או יראת אדם. אולם לרמב”ם יש הבנה שונה של אהבה ויראה, שהר”ן מבקר.
וז”ל: והרמב”ם ז”ל פי’ בפ”ג מהל’ ע”א מאהבה כגון שחשק בצורה זו מפני מלאכה שהיתה נאה ביותר או שעבדה מיראתו לה שמא תריע לו כמו שמדמים עובדיה שהיא מטיב’ או מריעה אבל לא קבלה עליו באלוה פטור. והא לא מחוור לי דכיון שעומד צורה זו על שהיא מטיבה ומריעה אף על גב דלא קבלה עליה באלוה חיי’ מיתה דלא גרע ממקטר לשד דאמרינן בגמר’ היינו עובד ע”א וסתם מקטר לשד שאינו מקבלו באלוה ואפ”ה קרי לי’ ע”א. ועוד אמאי לא תריץ לי’ במקטר לשד שאינו מקבלו באלוה וזהו בעל אוב דליכא אלא לאו אלא משמע לי דכל שעושה איזה עבודה לשום צורה כדי שיגיע ממנה איזה תועלת הרי נתן לה אלהות ושררה על זה הענין ולפיכך עובדה והיא ענין ע”א. כנ”ל:
פסק השולחן ערוך יורה דעה הלכות מעונן ומכשף סימן קעט סעיף יט
המקטר לשד לחברו ולכופו לעשות רצונו, חייב משום עובד עבודת כוכבים.
עיין טור ובית יוסף לרקע פסק ההלכה.
מי שלא מסתיר את עיניו מן המציאות יגלה שיש מוסלמים שמקטרים לשד
תרגום מאנגלית מחברת PEW RESEARCH שחקר מה המוסלמים אומרים על עצמם
בסך הכל, המוסלמים במרכז אסיה וברחבי דרום ומזרח אירופה (רוסיה והבלקן) נוטים לפחות לומר ששדים (שהם קוראים ג’ין) הם אמיתיים. במרכז אסיה, טורקיה היא המדינה היחידה שבה רוב (63%) מהמוסלמים מאמינים בשדים (בג’ין). במקומות אחרים במרכז אסיה, כחמישית או פחות מוסלמים מקבלים את קיומו של שדים (ג’ין). בדרום ובמזרח אירופה, פחות מארבעה מתוך עשרה בכל מדינה שנסקרה מאמינים ביצורים העל-טבעיים הללו.
באופן כללי, מוסלמים שמתפללים מספר פעמים ביום נוטים יותר להאמין בשדים (בג’ין). לדוגמה, ברוסיה, 62% מאלה שמתפללים יותר מפעם אחת ביום אומרים שקיים שדים (ג’ין), לעומת 24% מאלה שמתפללים בתדירות נמוכה יותר. פער דומה מופיע גם בלבנון (+25 נקודות אחוז), מלזיה (+24) ואפגניסטן (+21).
הסקר גם שאל אם המשיבים ראו אי פעם את השדים (ג’ין). ב-21 מתוך 23 המדינות שבהן נשאלה השאלה, פחות מאחד מכל עשרה דיווחו שראו את השדים (ג’ין), בעוד השיעור הוא 12% בבנגלדש ו-10% בלבנון.
חשוב לציין שבעוד שהאמונה בשדים (בג’ין) נפוצה, מעטים יחסית המוסלמים במדינות שנבדקו מאמינים שזה חלק מקובל מהמסורת האסלאמית להציע לשדים (לג’ין) מנחות. כפי שנדון בפרק 6, בנגלדש היא המדינה היחידה שנסקרה בה יותר מחמישית מהמוסלמים (28%) אומרים שהפניות לשדים (לג’ין) מקובלות. ב-18 מהמדינות, לא יותר מאחד מכל עשרה אומרים שזהו נוהג מקובל.
לפי דיווחים באינטרנט הקטרת לבונה וכדומה זה חלק מן המנחות שנותנים לשדים.
וכך מצאתי סרטון באנגלית באינטרנט על מוסלמים המקטירים סוג של קטורת לשדים
https://www.youtube.com/watch?v=r7waqNdtOF4&ab_channel=WildFilmsIndia
כל הפוסט הזה היה רק חלק מהמאמר: עצי עבודה זרה של המאמינים באסלאם – האם הם מפריעים למתפללים תפילת מנחה בהר הבית?
הבהרה: למרות שהר”ן (רבינו נסים) בתיאוריה יסווג את פולחן השדים המוסלמי כעבודת אלילים, הנושא שהר”ן העלה למעשה היה פולחן מוסלמי למתים. כלומר הר”ן ערך השוואה (ראה פירושו לסנהדרין ס”א ב) בין אלו המשתחווים למשוגע של הישמעאלי’ לבין המקטר לשד.
כותב המאמר: שלמה משה שיינמן, מחבר המאמר על ארגמן בתחומין כרך כ”ו