פרשת בהר: הקשר בין היובל לקדושת המקדש
השבוע אנחנו קוראים את פרשת בהר. מי שיספור את הפסוקים בפרשה ימצא שיש בה בדיוק 57 פסוקים: שבעת הפסוקים הראשונים עוסקים במצוות השמיטה, ו-50 הפסוקים הבאים עוסקים ביובל. החלוקה הזו מדויקת להפליא – שבע לשמיטה וחמישים ליובל.
הפסוקים העוסקים ביובל מתארים בתחילה את מצוות השנה: הספירה, התקיעה בשופר, הפקרת השדות וחזרת הקרקעות לבעליהן. בהמשך, הפרשה דנה בדינים נוספים הקשורים ליובל, כמו עבד עברי היוצא לחופשי. אולם, לקראת סוף הפרשה מופיעים שני פסוקים שנראים לכאורה לא קשורים: "לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ… אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ".
הנוצרים, שחילקו את התנ"ך לפרקים, לא הבינו את הקשר והעבירו את הפסוקים הללו לתחילת הפרק הבא (פרשת בחוקותיי), כפתיח לברכות והקללות. אך ברור שזהו סיום הפרשה שלנו. רש"י (על פי תורת כהנים) מסביר שהפסוקים הללו פונים למי שנמכר לעבד לגוי – שלא יאמר: "מכיוון שאדוני עובד עבודה זרה, גם אני פטור מהמצוות". התורה מזהירה אותו: "לא תעשו לכם אלילים".
האבן עזרא מציע פירוש מעניין נוסף: "את שבתותיי תשמורו" מכוון לשמיטה, ו"מקדשי תיראו" מכוון ליובל, שכן היובל נקרא "קודש". האור החיים הקדוש מוסיף שהפרשה היא רמז לגלות – הקדוש ברוך הוא "מכר" את מקום המקדש ואותנו לבין האומות, ועלינו מוטלת החובה לגאול את המקום ואת עצמנו.
המסר המרכזי הוא: גם אם נמכרת, גם אם עברו יובלות ואתה מרגיש רחוק, אל תשתחווה לאלילים ואל תקים "אבן משכית" במקומות זרים. ההשתחוויה האמיתית צריכה להיות במקום אחד: "מקדשי תיראו". השבוע אנו מציינים 59 שנים לחזרתנו למקומות הקדושים (במלחמת ששת הימים). עברנו שמיטות ויובל, וכעת עלינו לגאול את העם מהנהייה אחרי תרבויות זרות ולשוב אל "שבתותיי תשמורו ומקדשי תיראו". כשיקוים בנו זה, נזכה מיד לברכות של "אם בחוקותיי תלכו".