חברותא מסכת סוכה דף מב עמוד ב
יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת – מוליכין כל האנשים את לולביהן מערב שבת להר הבית, לפי שאסור לטלטל את הלולב בשבת ברשות הרבים, והחזנין השמשים מקבלין מהן את לולביהם, וסודרין אותן על גבי איצטבא.
ואילו הזקנים היו מניחין את הלולבים שלהן בלשכה.
ובית הדין היו מלמדין אותם, את כולם, לומר:
כל מי שמגיע לולבי לידו – הרי הוא לו במתנה.
ותקנו זאת שמא יחליפו לולביהם, וצריך לומר כן כדי שיצאו בו ידי חובה, ולא יהיה הלולב פסול מצד גזול או שאול.
למחר, היו משכימין ובאין למקדש. והחזנין היו זורקין אותם [את הלולבים] לפניהם. והן מחטפין או הלולבים, והיו מכין איש את חבירו בשעת החטיפה.
וכשראו בית דין שבאו לידי סכנה –
התקינו שיהא כל אחד ואחד נוטל את הלולב בשבת בביתו, ולא במקדש.
יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת – מוליכין כל האנשים את לולביהן מערב שבת להר הבית, לפי שאסור לטלטל את הלולב בשבת ברשות הרבים, והחזנין השמשים מקבלין מהן את לולביהם, וסודרין אותן על גבי איצטבא.ואילו הזקנים היו מניחין את הלולבים שלהן בלשכה.
ובית הדין היו מלמדין אותם, את כולם, לומר:
כל מי שמגיע לולבי לידו – הרי הוא לו במתנה.
ותקנו זאת שמא יחליפו לולביהם, וצריך לומר כן כדי שיצאו בו ידי חובה, ולא יהיה הלולב פסול מצד גזול או שאול.
למחר, היו משכימין ובאין למקדש. והחזנין היו זורקין אותם [את הלולבים] לפניהם. והן מחטפין או הלולבים, והיו מכין איש את חבירו בשעת החטיפה.
וכשראו בית דין שבאו לידי סכנה –
התקינו שיהא כל אחד ואחד נוטל את הלולב בשבת בביתו, ולא במקדש.
חברותא מסכת יומא דף כב עמוד א
מתניתין:
בראשונה, בתחילה, לא תיקנו גורל ["פייס"](1) לתרומת הדשן, אלא כל מי שרוצה לתרום את המזבח והוא כהן מבית אב שעובד במקדש באותו יום, היה תורם.
ובזמן שהן מרובין, שיש הרבה כהנים הרוצים לתרום, כך היו עושין: רצין ועולין בכבש של המזבח,(2) שארכו שלשים ושתים אמות.
וכל הקודם את חבירו בארבע אמות, שהגיע ראשון לתוך ארבע אמות העליונות של הכבש סמוך למזבח – זכה לתרום את הדשן.
ואם היו שניהן שוין, שהיו שני כהנים הגיעו לתוך הארבע אמות כאחד, שניהם לא זכו. ועושין גורל בין כל הכהנים(3).
וכך היתה ההגרלה –
הממונה על הגורלות שבמקדש אומר להן: הצביעו!
דהיינו, הוציאו אצבעותיכם כדי למנות האצבעות.
[ומבואר בגמרא שהכהנים היו עומדים במעגל סביב והממונה היה נוטל מצנפת מראשו של אחד מהם להודיע שממנו מתחיל הגורל. ונוקב במספר מסויים הגדול בהרבה ממספר הכהנים הנמצאים שם. כגון מאה או ששים,(4) ומתחיל למנות את האצבעות מאותו כהן שנטל מצנפתו מראשו, וסובב והולך, ומונה וחוזר חלילה עד סוף המנין. והכהן שהמנין הסתיים אצלו הוא הזוכה].
וכך היו כל הגורלות שבמקדש.(5)
ומה הן מוציאין? אצבע אחת או שתים!
ומבארת הגמרא שרק כהן חולה, שיוצאות שתי אצבעותיו כאחת, מוציא שתי אצבעות, ולא היו מונים את שתי האצבעות, אלא רק את האדם המוציאן.
ואין מוציאין אגודל במקדש בשעת הגרלה, מפני הרמאין. שאם יראו שהמנין עומד להסתיים אצל הכהן העומד אחריהם, יוציאו אגודל ועוד אצבע כדי שהממונה יטעה למנות אותם כשנים מחמת המרחק שבין האגודל לאצבע, ועל ידי כך יסתיים המנין בהם.(6)
מעשה שהיו שניהם שוין, ורצין ועולין בכבש, ודחף אחד מהן את חבירו, ונפל ונשברה רגלו.
וכיון שראו בית דין שבאין לידי סכנה על ידי הריצה בכבש, התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפייס של הצבעה ולא על ידי ריצה בכבש. [ובגמרא מפרש למה לא תיקנו מלכתחילה פייס לתרומת הדשן].
ארבע פייסות היו שם במקדש בכל יום לצורך העבודות השונות. והיו מתכנסים ארבע פעמים ביום להגרלה.(7)
וזה של תרומת הדשן היה הפייס הראשון!הערות חברותא – הערות מסכת יומא דף כב עמוד א
מתניתין:
בראשונה, בתחילה, לא תיקנו גורל ["פייס"](1) לתרומת הדשן, אלא כל מי שרוצה לתרום את המזבח והוא כהן מבית אב שעובד במקדש באותו יום, היה תורם.
ובזמן שהן מרובין, שיש הרבה כהנים הרוצים לתרום, כך היו עושין: רצין ועולין בכבש של המזבח,(2) שארכו שלשים ושתים אמות.
וכל הקודם את חבירו בארבע אמות, שהגיע ראשון לתוך ארבע אמות העליונות של הכבש סמוך למזבח – זכה לתרום את הדשן.
ואם היו שניהן שוין, שהיו שני כהנים הגיעו לתוך הארבע אמות כאחד, שניהם לא זכו. ועושין גורל בין כל הכהנים(3).
וכך היתה ההגרלה –
הממונה על הגורלות שבמקדש אומר להן: הצביעו!
דהיינו, הוציאו אצבעותיכם כדי למנות האצבעות.
[ומבואר בגמרא שהכהנים היו עומדים במעגל סביב והממונה היה נוטל מצנפת מראשו של אחד מהם להודיע שממנו מתחיל הגורל. ונוקב במספר מסויים הגדול בהרבה ממספר הכהנים הנמצאים שם. כגון מאה או ששים,(4) ומתחיל למנות את האצבעות מאותו כהן שנטל מצנפתו מראשו, וסובב והולך, ומונה וחוזר חלילה עד סוף המנין. והכהן שהמנין הסתיים אצלו הוא הזוכה].
וכך היו כל הגורלות שבמקדש.(5)
ומה הן מוציאין? אצבע אחת או שתים!
ומבארת הגמרא שרק כהן חולה, שיוצאות שתי אצבעותיו כאחת, מוציא שתי אצבעות, ולא היו מונים את שתי האצבעות, אלא רק את האדם המוציאן.
ואין מוציאין אגודל במקדש בשעת הגרלה, מפני הרמאין. שאם יראו שהמנין עומד להסתיים אצל הכהן העומד אחריהם, יוציאו אגודל ועוד אצבע כדי שהממונה יטעה למנות אותם כשנים מחמת המרחק שבין האגודל לאצבע, ועל ידי כך יסתיים המנין בהם.(6)
מעשה שהיו שניהם שוין, ורצין ועולין בכבש, ודחף אחד מהן את חבירו, ונפל ונשברה רגלו.
וכיון שראו בית דין שבאין לידי סכנה על ידי הריצה בכבש, התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפייס של הצבעה ולא על ידי ריצה בכבש. [ובגמרא מפרש למה לא תיקנו מלכתחילה פייס לתרומת הדשן].
ארבע פייסות היו שם במקדש בכל יום לצורך העבודות השונות. והיו מתכנסים ארבע פעמים ביום להגרלה.(7)
וזה של תרומת הדשן היה הפייס הראשון!