הטעמים מהתלמוד לט"ו באב מוסברים | הרב אליהו ובר

תמליל המאמר

כפי שמופיע בגמרא, ישנם שישה טעמים לכך שאנו חוגגים את ט"ו באב, אך בכל יום ראוי להתמקד בטעם אחד כדי שלא להתפזר. אני אתמקד בנקודה מרכזית אחת; אזכיר את כל הטעמים ואז אתרכז בנושא המרכזי.

אם כן, זהו יום המיועד לזיווגים ולבניין בתים. שמעתי פעם הסבר כפשוטו מדוע הדבר התרחש דווקא בט"ו באב וביום הכיפורים: מפני שבציר הענבים בכרמים מתחיל בדרך כלל באזור ט"ו באב ומסתיים בסביבות יום הכיפורים. אך עם זאת, חז"ל בחרו דווקא בתאריכים אלו — שהרי תאריך עברי אינו חופף תמיד בדווקא ליום הבציר — ולכן יש לכך טעם מיוחד שהגמרא שואלת עליו.

אומרת הגמרא: "בשלמא יום הכיפורים — משום דאית בה סליחה ומחילה, יומו שנתנו בו לוחות אחרונים."

כיצד מתקשרת נתינת הלוחות לשמחה זו? הרי לאורך השנה ישנם ימים משמחים רבים. אלא שהטעמים ליום זה חייבים להיות קשורים בחיבור ובקשר, כדוגמת קשר בין איש לאשתו. והמשנה מסיימת: "'ביום חתונתו וביום שמחת לבו' — 'ביום חתונתו' זו מתן תורה," ויום הכיפורים, שבו ניתנו לוחות שניים, הוא כנגד הכתובה בין הקב"ה לבין כנסת ישראל.

זהו יום הכיפורים. ומה לגבי ט"ו באב? עונה הגמרא: יום שכלו בו מתי מדבר — זהו הטעם הראשון. אך אם הטעם הוא שפסקו המיתות במדבר, כיצד זה מתקשר לשידוכים וזיווגים?

על כך מסבירה הגמרא: חזר הדיבור למשה. באותו יום חזר הדיבור הזך למשה רבנו, דבר שיצר חיבור של אהבה — "פה אל פה אדבר בו". בין משה לקב"ה ישנו קשר של דוד ורעיה, כפי שאנו רואים בשיר השירים.

והטעם השני: הותרו שבטים לבוא זה בזה — דבר הקשור בבירור לנושא. וכן הותר שבט בנימין לבוא בקהל.

עוד מביאה הגמרא טעם נוסף: יום שביטל הושע בן אלה פרדסאות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים. במשך למעלה מ-200 שנה, כל יהודי מממלכת ישראל שרצה לעלות לרגל לירושלים לא יכול היה לעשות זאת בגלל השומרים שהציב ירבעם. בא הושע בן אלה וביטל אותם.

שואל התלמוד הירושלמי במסכת תענית: אם דורו של הושע בן אלה היה כה חיובי, מדוע דווקא בימיו עלה שלמנאסר מלך אשור וגירש אותם? מפני שהוריד את הקולר מסיוא ותלאן בעם. לפנים היו אומרים: "איננו עולים כי הממשלה אוסרת". כשבא הושע בן אלה והסיר את המחסומים, מנעו את עצמם מתוך אדישות. לפיכך נפלה האחריות ישירות על העם.