הימים שבין פסח לשבועות אלו ימים שעם ישראל ניקה את עצמו מטומאת מצרים. מקובל שהסדר של שבעת השבועות הללו הוא כנגד "שבעה נקיים" שצריך לספור מהטומאה לכיוון הטהרה. ובאמת בימים האלו – בדרך כלל בשנה מעוברת זה יוצא בתזריע-מצורע, אבל גם בשנה פשוטה – קוראים את הפרשיות של טומאה וטהרה בדיוק בימים האלו.
ונשים לב שיש "שלוש מחנות", כפי שכתוב בהמשך בחומש במדבר: מחנה שכינה, מחנה לוייה ומחנה ישראל. מחנה לוייה זה הר הבית. והר הבית הוא לא סתם מחנה בפני עצמו, הוא לא רק איזה משהו שהוא "החצר של המקדש", אלא יש לו את הקדושה שלו ואת הדינים שלו.
זו קדושה עצמית שנמצאים בה. אנשים חושבים שכל הר הבית נועד רק בשביל הבית (המקדש), אבל צריך לדעת שיש את הנקודה של הר הבית מצד עצמו, שאי אפשר לוותר עליה ואי אפשר לשכוח אותה. האחרונים אומרים הרבה הלכות לגבי הר הבית. במשנה כתוב שקטן שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית – הוא כבר נקרא חייב בעלייה לרגל. כתוב "שיעלה לעזרה", אבל למה מספיק להגיע להר הבית? האם זה בגלל ששם זו כבר "עלייה לרגל"? בירושלמי נראה שלא כך, אבל רואים שיש שם "משהו".
אותו דבר לגבי מי שמביא ביכורים: הדין הוא שמי שהביא אותם להר הבית – קיים מצוות ביכורים. מספיק להביא להר הבית.
וגם עניין ההשתחוויה: "ומקדשי תיראו" – מורא מקדש נוהג בכל הר הבית, והשתחוויה נוהגת בכל הר הבית. צריך לדעת שהר הבית זה "מקדש קטן" – אמנם אומרים את זה על בתי כנסיות (מקדש מעט), אבל הגמרא אומרת שקדושת ההר היא גדולה. אנחנו נמצאים פה באיזשהו מקדש, וזו זכות גדולה לנו. שהקדוש ברוך הוא יעזרנו שבזכות המקדש הקטן הזה, נזכה להגיע למקדש הגדול. אמן.