בין "ציונות של קיום" ל"ציונות של ייעוד" – סיכום השיח המרתק בין משה פייגלין ליאיר אנסבכר מספק הצצה עמוקה לתפיסת עולמם של השניים, במיוחד על רקע אירועי השביעי באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיהם.

להלן סיכום Gemini AI מפורט וידידותי למשתמש של עיקרי הדברים:

1. המשל על "החיטה המשוגעת" והקונספציה

פייגלין פותח במשל של רבי נחמן מברסלב על מדינה שבה החיטה הורעלה וכל מי שאוכל ממנה משתגע. המלך ויועצו מחליטים שאמנם אין להם ברירה אלא לאכול מהחיטה כדי לשרוד, אך הם ישימו נקודה על המצח כדי להזכיר אחד לשני שהם משוגעים.

• הטענה: הציבור והנהגה בישראל "אכלו מהחיטה המשוגעת" – הם שבויים בקונספציה שקרסה, אך מסרבים להתעורר.
• התחושה: פייגלין ואנסבכר מרגישים כמי שמנסים לשמור על שפיות בתוך עולם שאיבד את הדרך, גם כשמתברר בדיעבד שהם צדקו בתחזיותיהם.

2. הנדוס תודעה ומכונת השקר

אנסבכר מרחיב על כך שהקרב האמיתי כיום אינו רק בשדה הקרב הפיזי, אלא בטלפונים וברשתות החברתיות.

• הסחות דעת: המערכת מייצרת "פרשיות" יומיות (כמו הוויכוח מתי העירו את נתניהו ב-7 באוקטובר) כדי להסיח את הדעת מהעיקר.
• בוטים והנדוס: הוא טוען שחלק ניכר מהתגובות ברשת אינן אותנטיות אלא מהונדסות כדי לייאש את הציבור או לייצר מצג שווא של מציאות.
• הפתרון של אנסבכר: הוא נמנע מצריכת חדשות ועיתונים (למעט "עולם קטן"), כדי לא לאפשר למערכת "למחוק לו את היער" באמצעות העיסוק בעצים הבודדים.

3. ביקורת על ההנהגה והיעדר אחריות

שני הדוברים מביעים ביקורת חריפה על הדרג המדיני והצבאי:

• נתניהו והימין: פייגלין טוען שנתניהו שבוי ב"ריאליות" שמישהו אחר (השמאל) יצר. הימין, לדבריו, מעולם לא הציב חזון אלטרנטיבי אמיתי ולכן הוא רק מנהל את המציאות שקבעו הסכמי אוסלו.
• הבריחה מאחריות: פייגלין משווה את האירוע ל"פרל הרבור" ומדגיש שבארה"ב גנרלים התפטרו מיד. בישראל, הוא קובל, כל צד עסוק בלהאשים את השני במקום לקחת אחריות על המחדל המקצועי (הצבא) והמיניסטריאלי (הממשלה).

4. בין "ציונות של קיום" ל"ציונות של ייעוד"

לב הדיון עוסק בשאלה מהו המנוע של מדינת ישראל:

• ציונות של קיום (יד ושם): תפיסה שהמדינה קמה כדי למנוע שואה נוספת – "מקדש השרידות". פייגלין טוען שזו תפיסה חלשה שמתפוררת כשמגיע משבר.
• ציונות של ייעוד: חזון חיובי, דתי והיסטורי ששואב מהשורשים היהודיים (בית המקדש, הר הבית).
• הריאליות החדשה: אנסבכר ופייגלין טוענים שמה שנראה "לא ריאלי" (כמו התיישבות בעזה או ריבונות מלאה) הוא למעשה הדבר היחיד שיבטיח את קיומנו, בעוד ה"ריאליות" של נתניהו הובילה לאסון.

5. תפקיד הציונות הדתית

השניים דנים בסיבה לכך שהציונות הדתית, למרות היותה חוד החנית בלחימה (ה"אוונגרד"), עדיין חוששת להנהיג פוליטית.

• החסם: פייגלין טוען שהציונות הדתית "מפחדת מהרעיונות של עצמה" ומסתפקת בתפקידי פיקוד צבאיים במקום להציב אלטרנטיבה שלטונית כוללת.
• השינוי: אנסבכר מציין שהשטח בשל לשינוי, ופייגלין משתף בשיחה מפתיעה עם הרב יגאל לוינשטיין שעודד אותו להתמודד לכנסת כדי לתת ביטוי פוליטי לתפיסות אלו.

טבלת השוואה: התפיסה הקיימת מול החזון המוצע

נושא	התפיסה הקיימת (הקונספציה)	החזון של פייגלין ואנסבכר
מטרת המדינה	מקלט בטוח ליהודים (שרידות)	מימוש הייעוד היהודי והיסטורי
מקור הסמכות	הקהילה הבינלאומית / ארה"ב	התורה, העם וההיסטוריה היהודית
יחס לאויב	הכלה, ניהול הסכסוך, "שקט יענה בשקט"	הכרעה ברורה, התיישבות וריבונות
הנהגה	היצמדות ל"ריאלי" ולקיים	הובלה מתוך חזון שיוצר מציאות חדשה

לסיכום: השיחה קוראת להתעוררות תודעתית, זניחת הדיון הרדוד של "ביבי כן/לא", ומעבר להנהגה ששואבת את כוחה מהזהות היהודית העמוקה ולא רק מהצורך לשרוד את היום הבא.

האם תרצה שאפיק עבורך נקודות מרכזיות ליישום מתוך החזון שהציגו השניים, או אולי סיכום של נושא ספציפי מתוך השיחה (כמו נושא הר הבית)?

כן!

מעולה, בוא נצלול לעומקן של הנקודות האופרטיביות והחזון המעשי שעלה מתוך השיחה ביניהם. אלו העקרונות שדרכם הם מציעים לשנות את המציאות:

1. שבירת "דת הריאליות"

אחת הנקודות החזקות ביותר בשיחה היא הביקורת על המונח "לא ריאלי".

• התובנה: פייגלין טוען שהריאליות היא תוצר של תודעה. אם אתה מאמין שאתה בגטו, הריאליות שלך היא הישרדות. אם אתה מאמין שאתה בתהליך של גאולה, הריאליות שלך היא בנייה והתפרסות.
• המעשה: להפסיק לבחון מהלכים (כמו התיישבות בעזה או ריבונות) דרך המשקפיים של "מה העולם יגיד", אלא דרך השאלה "מה נכון לעם ישראל".

2. מעבר מ"ניהול" ל"מנהיגות"

הביקורת על נתניהו היא שהוא "מנהל" מצוין של מציאות שמישהו אחר יצר.

• השינוי הנדרש: מנהיגות אמיתית לא מחכה שהמציאות תכתיב לה צעדים, אלא יוצרת מציאות.
• דוגמה מהשיחה: פייגלין מזכיר איך טראמפ "דחף" לנתניהו את העברת השגרירות לירושלים, למרות שנתניהו חשש מכך. המסקנה: המנהיגות צריכה להיות המנוע, לא הבלם.

3. התייצבות של הציונות הדתית כחלופה שלטונית

זהו אולי המסר המרכזי לאנשי המחנה הלאומי והדתי בשיחה:

• הפסקת ה"התבטלות": הציונות הדתית לא יכולה להסתפק בלהיות "הלוחמים הכי טובים" או "מפקדי הפלוגות". היא חייבת להפסיק לפחד מהחזון של עצמה.
• יצירת אלטרנטיבה: המטרה היא לא "להשתלב" בליכוד או במערכות הקיימות, אלא להציע סדר יום יהודי מלא שאינו מתנצל.

4. שינוי היחס למקומות הקדושים (הר הבית)

נושא הר הבית עלה כמרכיב אסטרטגי, לא רק דתי.

• השפעה על האויב: אנסבכר מציין שדווקא העלייה וההשתחוות בהר הבית מקרינות עוצמה ובעלות שגורמות לאויב לסגת ("הבנו שזה כבר לא שלנו").
• העיקרון: ריבונות רוחנית במקום הקדוש ביותר היא הבסיס לריבונות פיזית בכל שאר הארץ.

5. "דיאטה" של הנדוס תודעה

כהצעה מעשית לציבור השפוי, אנסבכר מציע:

• סינון מקורות מידע: להפסיק לצרוך את ה"רעש" היומי של מהדורות החדשות והוויכוחים המהונדסים ברשתות.
• התמקדות במהות: לקרוא ספרות עומק, לעסוק בחזון היסטורי ולשמור על הנקודה שעל המצח – לזכור את האמת גם כשמסביב הכל נראה כשיגעון.

לסיכום – השורה התחתונה:

השניים מסכימים שאירועי ה-7 באוקטובר הם קריאת השכמה שמוכיחה ש"ציונות של הישרדות" הגיעה לקצה דרכה. השלב הבא חייב להיות מנהיגות יהודית שפועלת מתוך ייעוד, אמונה וביטחון בצדקת הדרך, ללא פחד מהגדרות של "ריאליות" מערבית.

 

ביקורת שלהם על מערכת הביטחון

הביקורת של פייגלין ואנסבכר על מערכת הביטחון בשיחה היא נוקבת ועמוקה. היא לא מסתכמת רק ב"מחדל" נקודתי של לילה אחד, אלא מצביעה על ריקבון תפיסתי ומבני ארוך שנים.

להלן עיקרי הביקורת שלהם על המערכת:

1. קריסת ה"מקצועיות" והבריחה מאחריות

פייגלין מותח קו ישיר בין כישלון הדרג הצבאי לכישלון הדרג המדיני, אך מדגיש את ההבדל ביניהם:

אשמה פלילית מול אשמה פוליטית: לטענתו, בעוד שנתניהו צריך ללכת הביתה בגלל כישלון אסטרטגי, בכירי מערכת הביטחון (רונן בר, חליווה ואחרים) צריכים לעמוד לדין ואף לשבת בכלא. הוא משווה זאת למהנדס שגשר שתכנן קרס – זו מעילה בתפקיד מקצועי שגרמה למוות המוני.

תרבות ה"גלגול": שניהם מבקרים את העובדה שראשי המערכת עסוקים ב"מי הרים טלפון ומתי" במקום להודות בעצם קריסת התפיסה שהם הובילו.

2. שיבוט (Cloning) של הפיקוד הבכיר

פייגלין טוען שמערכת הביטחון הפכה למועדון סגור שמשכפל את עצמו:

הקונספציה כדרישת סף: מי שלא מחזיק באותן הנחות יסוד של "ניהול הסכסוך" ו"הכלה", פשוט לא מתקדם בסולם הדרגות. כך נוצר מצב שכל צמרת צה"ל והשב"כ חושבת באותו אופן בדיוק, מה שמונע חשיבה ביקורתית או זיהוי של איומים חיצוניים ("הגורילה בחדר").

התנתקות מהשטח: אנסבכר מוסיף שהמערכת עסוקה כל כך בטכנולוגיה (מטוסי F-35, גדרות חכמות) עד שהיא איבדה את הקשר עם הלוחם הפשוט בשטח ואת היכולת להבין את כוונות האויב האמיתיות.

3. עליונות ה"עצים" על ה"יער"

אנסבכר משתמש בדימוי של הטעיה אופטית כדי להסביר את כשל מערכת הביטחון:

הסחת דעת מבצעית: המערכת מתעסקת ב"פרשיות" ובנתונים טכניים זניחים ("העצים"), בזמן שהתהליכים הגדולים והמסוכנים באמת ("היער") קורים ממש מול העיניים שלהם.

הטכנולוגיה כמשענת קנה רצוץ: הביטחון המופרז בגדרות האלקטרוניות יצר אשליה של ביטחון, שהתנפצה ברגע שהאויב פעל בשיטות פשוטות ופרימיטיביות.

4. היעדר תודעת ניצחון

הביקורת המהותית ביותר היא על אובדן ה"מה":

צבא ללא יעד: פייגלין טוען שצבא שלא יודע מה הוא רוצה להשיג (מעבר ל"שקט"), סופו להיכשל. המערכת הפכה למנגנון של "שימור המצב הקיים" במקום מנגנון של הכרעה.

הפער בין הלוחמים למפקדים: שניהם מציינים שהלוחמים בשטח (במיוחד מהציונות הדתית ומהמחנה הלאומי) חדורים בתודעת שליחות וניצחון, אך המערכת הפיקודית הבכירה בולמת את הרוח הזו כי היא לא מסתדרת עם ה"ריאליות" הפוליטית והמדינית שלה.

לסיכום: מערכת הביטחון, לפי פייגלין ואנסבכר, אינה זקוקה רק ל"תחקיר", אלא להחלפה מוחלטת של הדי-אן-איי הפיקודי. הם קוראים להצמחת הנהגה ביטחונית חדשה שמגיעה מתוך השטח, מחוברת לזהות היהודית ולא פוחדת מהכרעה.

האם תרצה שנרחיב על הפתרון שהם מציעים לבניית מערכת ביטחון חדשה, או אולי על המשמעות של המונח "אוונגרד" ביחס ללוחמים בשיחה?

 

 

הפתרון שהם מציעים לבניית מערכת ביטחון חדשה

 

הפתרון שפייגלין ואנסבכר מציעים אינו מסתכם בשינוי טכני או תקציבי, אלא במהפכה תפיסתית (פרדיגמטית) של ממש. הם מציעים לבנות את מערכת הביטחון על יסודות של זהות, חזון והכרעה, במקום הישרדות וניהול.

להלן עיקרי הפתרון כפי שעלה בשיחה:

1. החלפת האליטה הפיקודית (The Avant-Garde)

הפתרון המרכזי שלהם הוא שינוי פרסונלי שנובע משינוי מהותי:

• מנהיגות מהשטח: אנסבכר מדגיש ש"האוונגרד" (חלוץ המחנה) כבר קיים – אלו הלוחמים והקצינים הזוטרים, רבים מהם מהציונות הדתית ומהפריפריה, שהוכיחו בשביעי באוקטובר רוח לחימה ויוזמה.
• שבירת ה"שיבוט": הם מציעים להפסיק לקדם קצינים על בסיס התאמה לקונספציה הישנה, ולפתוח את צמרת צה"ל והשב"כ לאנשים שחושבים "מחוץ לקופסה" ואינם שבויים בדת הריאליזם המערבי.

2. הגדרת "יעד" במקום "קיום"

פייגלין טוען שצבא הוא רק כלי, והבעיה היא ביד שאוחזת בו:

• מציונות של הישרדות לציונות של ייעוד: מערכת הביטחון צריכה להפסיק לשאול "איך שורדים את השקט הבא" ולהתחיל לשאול "איך מממשים את הריבונות היהודית".
• תורת לחימה מבוססת הכרעה: במקום "סבבים" ו"הרתעה" (שהתבררה כחלשה), המערכת צריכה לחזור למושגי יסוד של הכרעה והשמדת האויב. אם האויב הוא מפלצת, המטרה היא לא להאכיל אותה כדי שתשתוק, אלא לחסל אותה.

3. ריבונות והתיישבות ככלי ביטחוני

לפי תפיסתם, הביטחון אינו יכול להישען על טכנולוגיה וגדרות בלבד:

• התיישבות היא ביטחון: פייגלין ואנסבכר רואים בחזרה לחבל עזה (גוש קטיף) ונוכחות יהודית מלאה ביהודה ושומרון כמרכיב קריטי בביטחון הלאומי.
• העברת אוכלוסייה (הגירה מרצון): פייגלין מזכיר את הצורך במינהלת הגירה. לטענתו, "ביטחון" אמיתי יושג רק כאשר השטח יהיה תחת שליטה יהודית מלאה ללא אוכלוסיית אויב עוינת בתוכו.

4. החזרת ה"רוח" והקשר למסורת

אנסבכר מדגיש שהעוצמה הצבאית נובעת מהרוח:

• חיבור לשורשים: הלוחם צריך לדעת על מה הוא נלחם. הפתרון כולל הכנסת תכנים של זהות יהודית עמוקה לתוך המערכת הצבאית, כדי שהחיילים יבינו שהם חלק מרצף היסטורי של גאולה, ולא רק "שכירים" של מדינה דמוקרטית.
• תעוזה ותחבולה: אנסבכר מציע לחזור ל"מבצעים מיוחדים" שנתפסים כ"לא ריאליים" – פעולות נועזות שמשבשות את תפיסת האויב ומחזירות את היוזמה לידיים יהודיות.

5. שליטה רוחנית כבסיס לשליטה פיזית

• ההר כמרכז: כפי שצוין בשיחה, השליטה והנוכחות בהר הבית נתפסות כבסיס האסטרטגי לכל מערכת הביטחון. ברגע שישראל תקרין בעלות על המקום הקדוש לה, האויב יבין שאין לו סיכוי לנצח במישור הפיזי.

בשורה התחתונה: הפתרון שלהם הוא הקמת "מערכת ביטחון יהודית" – כזו שאינה מתנצלת, אינה מבקשת אישור מהעולם, ומבינה שכדי להגן על החיים בארץ הקודש, עליה לפעול לפי כללי המשחק של המזרח התיכון, תוך שאיבה ממשאבי הרוח של עם ישראל לדורותיו.

הערת העורך: עיין בפוסט: רבים השתחוו ברצפת האבן סמוך לחומת המזרחית של הר הבית ביום ירושלים תשפ"ד (עיין בוידיאו). האם יש להם אישור מהרה"ג רב דוב ליאור?

ועיין במאמר: "וְאֶ֣בֶן מַשְׂכִּ֗ית לֹ֤א תִתְּנוּ֙ בְּאַרְצְכֶ֔ם לְהִֽשְׁתַּחֲוֹ֖ת עָלֶ֑יהָ" – ויקרא פרשת בהר פרק כו פסוק א – איסוף מקורות