גם לפי שיטת הרמב”ם – אסור היה ליהודים פשוטים וקל וחומר רבנים להשתתף בסעודת האיפטר (סעודת סיום הרמדאן) בביתו של סלים ג׳אבר ראש מועצת אבו גוש

תמונה וציטוט מאתר סרוגים

בין האחרונים יש ויכוח האם הרמב”ם באמת האמין שהמוסלמים לא חוטאים בעבודה זרה או אולי מתקדים עולא, נדרים כב,א, הוא הביע דעה בנושא זה שיש לו משמעות כפולה. גם לפי הפרשנות שהרמב”ם באמת התכוון לפטור את המוסלמים מאיסורי עבודה זרה, אין זה מספיק כדי להצדיק להשתתף בסעודת האיפטר של המוסלמים.

תקדים הקראים להוכיח שגם הרמב”ם היה אוסר לבקר אותם ביום אידם – גם אם אין חשש של עבודה זרה

שו”ת הרמב”ם סימן תמט

 

 שאלה מענין הקראים איך יתנהגו הרבנים עמהם במילת בניהם ובשאילת שלומם וללכת בבתיהם ומענין יינם ובשאר עניינים.

תשובה אמנם אחי הנכבד והיקר, ושרש השכל והמדע עיקר, בינותי מתוקף שאלתו, כי נשאת ורמה מעלתו, ולדבר אלהינו ולמצותו הוא חרד, ולעומק הלכות יראה בקשה לירד ולפי מה שהורוני מן השמים אשיב לפי הדרת גדולתו ואומר כי אלה הקראים השוכנים פה בנוא אמון ובארץ מצרים ובדמשק ובשאר מקומות ארץ ישמעאל וזולתם ראויים הם לחלקם מחלקי הכבוד^א להתקרב אצלם במעשה יושר ולהתנהג עמהם במדת הענוה ובדרך האמת והשלום כל זמן שגם הם ינהגו עמנו בתמימות ויסירו מהם עקשות פה ולזות שפה מלדבר תועה על חכמי הרבנים שבדור וכל שכן כשישמרו לשונם מלהתלוצץ ומלהלעיג בדברי רבותי’ ע”ה הקדושים התנאים חכמי המשנה והתלמוד שבדבריהם והמנהגים הקבועים לנו מפיהם ומפי משה מפי הגבורה אנו הולכים. ובזאת יכון לנו לכבדם וללכת לשאול בשלומם אפי’ בבתיהם ולמול את בניהם ואפי’ בשבת ולקבור מתיהם ולנחם אבליהם וראיה לדבר הוא דתנן בגטין^ב פרק הנזקין בסופו מחזיקין ידי גוים בשביעית אבל (על) [לא] ידי ישראל ושואלין בשלומם מפני דרכי שלום ואתמר עלה^ג בגמרא רב חסדא מקדים להו שלמא רב נחמן בר יצחק^ד הוה אמ’ להו שלום עליך מרי וכוליה האי כי היכי דלא לכפול להו שלמא דלא כפלינן שלמא לגוי. ותניא^ה לא ילך אדם בביתו של גוי ביום אידו ליתן לו שלום ואם מצאו בשוק ביום אידו נותן לו שלום בשפה רפה ובכובד ראש ש”מ דשלא ביום אידו מותר ללכת בביתו ולשאול בשלומו ומעשים רבים בתלמוד יוכיחו בגמרא מעשה דרבא^ו בהדי בי שישך וכו’ כדאיתא במסכת ע”ז פרק ראשון ואם בעובדי ע”ז כן קל וחומר במי שכופר בכל חוקי הגוים ומודה באל יתעלה שמו שמותר לנו לשאול בשלומם ואפי’ בבתיהם. אך אם מחללים בגלוי ראש מועדי ה’ המקודשים^ז בימים הקבועים לנו אסור לבר ישראל לבקרם ליום הקבוע להם במה שבדאו מלבם. ואם נפש אדם לומר האי דר’ טרפון דאיתיה במסכת שבת בפרק כל כתבי הקדש דתנן^ח ר’ טרפון אומר אקפח אני את בני שאם יבואו לידי פירוש ספרי מינים אני אשרוף אותם ואת אזכרותיהם שאפי’ רדף רודף אחריו להורגו ורץ נחש אחריו לנשכו אל יכנס בבתיהם אפי’ בשעת הסכנה כל שכן ללכת לשאול להם לשלום שלא בשעת הסכנה האי לא קשיא מידי דהנהו מילי דר’ טרפון במינים דכפרי בעיקר נינהו ודמו להנהו דדרשי בהו חכמי’^ט הרחק מעליה דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה זו המינות והרשות ודמיאן להנהו דאיתמר עליהו^י המינים והמשומדים מורידין ולא מעלין אבל הני דהכא כל אימת דלא פקרי בחציפותא לא חשבינן להו כוותיהו

פסק הרמב”ם לגבי ברית מילה בשבת לקראים

ופלגינן להו יקרה ומלינן לבנייהו בשבתא כל שכן בחולא היכא דגזיר להו גזירתא דידן^יא ועביד להו מילה ופריעה דדילמא נפיק מנייהו זרעא מעלייא^יב והדרי בתשובה. והכי אשכחינן ליה לרבי’ האיי גאון^יג זצ”ל דאמר הכי ולעניין מילה מעולם לא נמנעו רבותי’ ע”ה מלמול את בניהם של קראים בשבת כי אפשר שיחזרו אל המוטב ואין מעבירין עליהם. ודברים הללו באלו שבבבל וכיוצא בהם שמלין כדת חכמים וכמנהגותיהם ובמוהל הממונה בבית דין ומתכנסין לבתיהן תלמידי חכמים ומתפללים כמנהג שלנו ואין משנין מזאת כלום. אילו דברי ר’ יהודה ורבי’ האיי גאון זצ”ל. ותניא^יד מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום ומבקרין חולי גוים עם חולי ישראל וקוברין מתי גוים עם מתי ישראל מפני דרכי שלום כל שכן אלו שהן מתולעת יעקב.

פסק הרמב”ם לגבי יינם

ויינם לפי שכלי אין בו צד אסור שהרי יין כותים היה כבר בחזקת היתר לישראל עד שמצאו להם דמות יונה בהר גריזים.^טו פירוש לאותם שהיו שוכנים בהר גריזים. ואף על פי דמיעוטא הוו באיסורא דיין נסך קבילו עלייהו למיחש למיעוטא וחשו לדברי ר’ מאיר^טז דחייש למיעוטא וגזרו על יינם. ועל שחיטתם גזר רבן גמליאל בנו של ר’ יהודה הנשיא^יז ואף על גב דלא קבילו עלייהו בדריהון דר’ מאיר ודרבן גמליאל בתרייהו אתו ר’ אמי ור’ אסי^יח ועשאום כגוים גמורים דלא סגי לישראל מינייהו בבטול רשות לחודיה אלא עד שישכור ממנו מן הכותי כגוי בעלמא אבל הקראים אין ביינם שום איסור^יט ואף על גב דלית להו ולפני עור לא תתן מכשול מהמני אחמרא כל שכן היכא דאנהו שתו מיניה דשרי ליה לבר ישראל מינן למשתי מיניה דתנן בנדה^כ סוף פרק דם הנדה זה הכלל כל דבר שחשודים בו אינן נאמנין עליו פירושו על הכותיים שלא מבני ישראל המה. הא אם לא היו חשודין נאמנין ואפי’ על היין ומדאמרינן בגמרא עלה^כא דהא מתניתין זה הכלל לאייתויי מאי לאייתויי תחומין ויין נסך כיון דחשידי עלייהו לא מהמני הא לא הוו חשידי הוו מהמני כדאמרינן ברישא דהא מתניתין נאמנים לומ’ (לא) קברנו שם הנפלים או לא קברנו. ואוקמינן דקאי כהן דידהו תמן בההוא אתרא דקאמרי לא קברנו ונקיט תרומה בידיה וקא אכיל מיניה קושטא קאמ’ דליכא שם שום טומאה. ואף על גב דלית להו ולפני עור לא תתן מכשול כיון דקאי תמן כהן דידהו מהימני. ותנו רבנ’ בפרק ראשון של חולין^כב שחיטת כותי מותרת בד”א וכו’ עד אכלו מותר לאכול משחיטתו. כיוצא בו וכו’ עד אכלו מותר לאכול משחיטתו ואף על גב דהאי בריתא מלקמי דלגזרי עלייהו דלהוו כגוים גמורים אחמרא אית לן למשתי מיניה דכל שכן הוא דהני קראים דאיתנהו הכא דחמרא דידהון שרי כל שכן הכא דשתו אינהו מיניה דהא בדילי אינהו ממגע גוי וטפי מדידייהו. ואי משום אמהתא דאית להו דלא טבלו כלל אפי’ לנידתן איכא למיחש למגען^כג ולא חזי לן חד מינן לשרי ליה למשתי מההוא חמרא דמגען ביה הנהו אמהתא ואי אינהו לא קפדי למגען של אותן האמהות דלא טבלי להו כלל וקימא לן דלא מקרו בשמא דיהודים עד דטבלן אינהו נמי מריהו ולא מהימני למימר וכו’^כד (לא מצאתי יותר מזאת התשובה).

הבהרה

אינני שותף לכמה מההנחות הבסיסיות שתומכיו של הרב דוד לאו, מניחים לגבי סלים ג’באר (שהזכרתי לעיל). העניין בפוסט זה היה לשכנע את האנשים שאינם שותפים לדעותיי לגבי סלים ג’באר, כי זה עדיין לא בסדר לבקר אותו ביום אידו. או לפחות אל תנסו לקבל “תעודת הכשר” מן הרמב”ם.

*   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *

^א עי’ שו”ת אהלי יעקב דף ס”ד א’, שו”ת מהרש”ך שם כ”ג ג’ ועיי”ש כ”ד ד’.

^ב ס”א א’.

^ג בגמ’ שם גיטין ס”ב א’.

^ד זה ליתא לפני’, אצלנו כתוב רק: רב כהנא אמר להו שלמא למר, [וכן בכ”י מינכן, עי’ אוצה”ג לגיטין עמ’ רמ”ב, א”ך].

^ה שם /גיטין/ ס”ב א’.

^ו עבודה זרה ס”ה א’ הוספת א”ן: כאן כתוב פרק ראשון, ואם אין כאן ט”ס (או ציון של המעתיק) אפשר שרמז אף למעשה של רבי יהודה שהובאה ברי”ף ע”ז פרק ראשון.

^ז עי’ ברכת אברהם סי’ ל”ח שכתב אל תתן פתחון פה למינים עלינו כי אין ספק במועדות אצלנו, ועי’ בשו”ת אהלי יעקב שם סי’ ל”ב ול”ג (ס”ג א’), שו”ת מהרש”ך ח”ג סי’ ט”ו (כ”ה ד’) ואלו הקראין המחללין את המועדות וכו’, ועי’ מאן ח”ב קנ”ו.

^ח שבת קט”ז א’, הגי’ לפני’ שונה קצת.

^ט ט משלי ה’ ח’, עבודה זרה י”ז א’.

^י גמ’ שם כ”ו ב’ והגי’ שלפני’: המינין והמסורות והמומרים.

^יא כלומר שמלים אותם במילה שלנו.

^יב עי’ ה’ ממרים פ”ג ה”ג אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וכו’ האוחזים בדרכי אבותם הקראים שטעו לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכן בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה. ועי’ ת’ ר’ נטרונאי גאון בשערי צדק ד’ ו’ ז’.

^יג הת’ לא נודעה ממקום אחר ור’ יהודה המובא פה הוא לפי הנראה אבי אביו של ר’ שרירא גאון, עי’ במפתחו של מילר ע’ קע”ד, לוין אוצר הגאונים שבת עמ’ ק”ל סי’ שצ”ט הוספת א”ן: קשה לומר שכיוון לרב יהודה גאון, שעיקר חסר מן הספר שהרי לא נזכר קודם לכן (אם אין כאן ט”ס במקום: אלו דברי רבנו האיי, והיה כתוב בגרשיים: דבר”י, לשם הדגשה, כנהוג ופשטום: רב יהודה) אף על פי שקשה לתקן, שהרי אף ברדב”ז הנוסח כלפנינו ואולי הערת המעתיק היא שהדברים נמצאים בספרו של ר’ יהודה הברצלוני.

^יד גיטין ס”א א’.

^טו חולין ו’ ע”א.

^טז חולין שם, יבמות ס”א ב’.

^יז חולין ה’ ב’, ולפני’ כתוב רק רבן גמליאל ובית דינו, ועיי”ש ברש”י שכנראה היה גורס ג”כ ר”ג בנו של רבי.

^יח חולין ו’ א’.

^יט הובא לדינא בשו”ת אהלי יעקב סי’ ל”ב דף ס”ב ב.

^כ נ”ו ב’.

^כא שם /נדה/ נ”ז א’.

^כב דף ג’ סוף ע”ב.

^כג עי’ ה’ מאכלות אסורות פי”א ה”ו בני השפחות העכו”ם שנולדו ברשות ישראל ומלו ועדיין לא טבלו הגדולים אוסרין היין כשיגעו בו.

^כד עי’ מש”כ על תשובה זו גראטץ ח”ו של”ז: ראזין אטיק עמ’ ק”מ. אה”ו בבית תלמוד ח”א ע’ קצ”ו שהתשובה נכתבה קרוב לשנת תתקכ”ז, עפנשטין ע’ מ”ד.