בליל הסדר, בהגדה של פסח, אנו מגביהים את כוס היין ואומרים:היא שעמְדָה לאבותִינו ולנו, שלא אֶחָד בּלבָד עמַד עִָלינוּ לכלותַנו, אלָא שבּכָל דור ודור עומְדִים עלִינּו לכָלותנוְ, והַקָדוש בּרוך הוא מַצילנּו מידם. מי זו שעמדה לנו, שבזכותה הקב"ה מצילנו מכל הצרות שבכל דור ודור? התשובה כתובה בהגדה עצמה קודם לכן: "בּרוך שומר הבטחתוּ לישראל".
ישנה הבטחה של הקב"ה לעם ישראל, שהיא זו שעומדת לנו לעולמי עד, ובזכותה הקב"ה מציל אותנו בכל הדורות מן העומדים עלינו לכלותנו.
בּאיזו הבטחה מדובר?
כותב בעל ההגדה, שמדובר בברית בין הבתרים. וכך לשון ההגדה:
בּרוך שומר הבטחתו, ברוך הוא. שְהַקָדוש בּרוך הוא חשב את הַקץ, לעשות כמו שאמר לְאַבְרָהָם אָבִינו בּברית בַּין הַבּתָרִים, שַנְאָמַר:
ויאמר לאברם, ידע תדע כי גר יהיה זרעך בּארץ לא להם, ועבדום וענו אתם ארבּע מאות שנָה. וְגִם את הַגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו בּרְכָש גָדול.
אלא שלכאורה הבטחה זו נאמרה רק על גלות מצרים, ואם כן נשאלת השאלה – כיצד לומד בעל ההגדה מכאן, שבזכות הבטחה זו הקב"ה שומר עמו ישראל לעד?
נראה, כי שני תירוצים נאמרו בעניין.
תרוץ ראשון, שבגלות וגאולת מצרים, מקופלים הגלויות והגאולות כולן, וכפי שנכתב במדרש רבה על הפסוק "ויאמר לאברם ידע תדע כ גר יהיה זרעך" – ידע שאני מפזרן, תדע שאני מכניסן. ידע שאָנִי ממשכנן, תדע שאני פורקן, ידע שאני משעבדן, תדע שאני גואלן". ובאר זאת המהר"ל בספרו 'נצח ישראל' פרק א, שהמדרש רומז גם על הגאולה העתידה.
תירוץ נוסף לענ"ד, נוגע להמשכה של ברית בין הבתרים.
בהמשך הפסוקים נכתב "בּיום הַהוּא כרת ה' אֶת אברם בּרִית לאמר לזרעך נתתי אֶת הָאָרץ הזאת מִנְהַר מצרים עַד הנהר הגָּדל נהר פּרת אֶת הקיני וְאת הַקנזי ואת הקדמני. וְאֶת הַחתי וְאֶת הרפאים. ואת האמרִי וְאֶת הכנעני ואת הגרגשי וְאֶת הַיבוּסִי". בברית זו הבטיח הקב"ה את ארץ ישראל בשלמותה לעם ישראל, את גבולותיה המלאים הקרויים בפי הציבור 'גבולות ההבטחה'. אותה הבטחה – היא השומרת על עם ישראל בגלות מידי החפצים לכלותנו.
ביאור הדברים, שמאחר והקב"ה הבטיח לעם ישראל את הארץ כולה, הרי שכדי לקיים את הבטחתו, הוא צריך להבטיח את קיומו של עם ישראל. לכן הוא אינו מאפשר לאלו העומדים עלינו לכלותנו להצליח בזממם. וממילא, אותה הבטחה על ירושת הארץ – היא המחזיקה את עם ישראל בגלות.
יסוד זה מופיע בתורה עצמה בפרשת כי תשא.
אחרי חטא העגל, אומר הקב"ה למשה רבנו "ויאמר ה' אל משה ראיתי אֶת הָעם הזה והנה עַם קשה ערף הוא ועַתה הַנִיחָה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לְגוי גדול".
משה רבנו מתפלל לפני הקב"ה – "ויחַל משָה אֶת פּני ה' א-להיו", ובשיאה של אותה תפילה הוא מזכיר את שבועת ה' לאבות – "זְכר לְאברהם ליצחק וּלישראל עבדיך אשר נשבּעתּ להם בּך ותּדבּר אלהם ארבּה את זרעכם כּכוכבי הַשָמים וכל הארץ הזאת אשר אמרתּי אתּן לזרעכם ונחלו לעלם".
כלומר, משה אומר לקב"ה, שהוא נשבע לאבות שזרעם ירשו את הארץ, וממילא אינו יכול לעזוב אותם וליצור עם חדש ממשה רבנו.
ואכן, הקב"ה קבל את טענתו, וכפי שנכתב בפסוק הבא – "וינחם ה' עַל הרעָה אֶשָר דבּר לָעַשות לְעַמו". הקב"ה מחויב לקיים את שבועתו, וממילא אינו יכול לוותר על עמו.
היוצא מן הדברים, שהבטחת ארץ ישראל ורצונו של הקב"ה שננחל את הארץ, היא שהצילה אותנו מפורענות חטא העגל, ועליה אומרים אנו בהגדה של פסח, שהיא ההבטחה שעמדה לאבותינו ולנו, בכל הצרות שעם ישראל עבר בגלות.
הבטחת ארץ ישראל היא סוד קיומה הנצחי של האומה!