זיגוד העיד על ענין של ערוה נגד טוביה, לפני רב פפא – ורב פפא נתן לזיגוד מלקות על “לא תלך רכיל בעמיך”

מסכת פסחים דף קיג עמוד ב עם פירוש "חברותא"

שלשה הקדוש ברוך הוא אוהבן:
א. מי שאינו כועס.
ב. ומי שאינו משתכר.
ג. ומי שאינו מעמיד על מדותיו לגמול רע למי שציערו.
שלשה הקדוש ברוך הוא שונאן:
א. המדבר אחד בפה ואחד בלב.
ב. והיודע עדות בחבירו שיכולה להועיל לו, ואינו מעיד לו.
ג. והרואה דבר ערוה בחבירו, ומעיד בו יחידי.

כי הא דטוביה חטא בדבר ערוה, ואתא זיגוד [שם אדם] לחודיה, לבדו, ואסהיד ביה, העיד עליו קמיה דרב פפא.
נגדיה, הלקה רב פפא לזיגוד.
אמר ליה זיגוד לרב פפא: וכי טוביה חטא, וזיגוד מנגיד?! הכיצד יתכן שטוביה עבר עבירה, ואילו אני, זיגוד, לוקה!?
אמר ליה רב פפא: אין, אכן כך הוא, משום דכתיב "לא יקום עד אחד באיש". ואת לחודך אסהדת ביה. ומאחר שאין עדותך מתקבלת כי אתה עד אחד, הרי אין עליך מצוה להעיד. אלא, אדרבה, שם רע בעלמא קא מפקת ביה, ועברת על "לא תלך רכיל בעמיך", ולכן לקית.(8)
אמר רבי שמואל בר רב יצחק אמר רב: אף על פי שאינו רשאי להעיד עליו, בכל זאת, מותר לו לשנאתו, שהרי הוא יודע בודאי שהוא רשע.
וראיה לדבר: שנאמר "כי תראה חמור שנאך [השנוא עליך] רובץ תחת משאו, עזוב תעזוב עמו" [לפרוק את משאו].
והוינן בה: מאי שונא? מי הוא אותו "שונא"?
אילימא שונא נכרי.
והתניא: "שונא" שאמרו, שונא ישראל ולא שונא נכרי. שאם הוא נכרי אינך צריך לסייעו בפריקה וטעינה.
אלא, פשיטא, שונא שהוא ישראל.
ומי שריא למסניה לשנאותו? והכתיב "לא תשנא את אחיך בלבבך"! ומסתמא הכתוב לא מדבר ברשעים שעוברים על לאו זה.
אלא, שמא תאמר שמדובר כגון דאיכא שני סהדי דעביד איסורא, ולכך מותר לשנאתו, גם זה לא יתכן, כי אם כן יקשה: כולי עלמא נמי מיסני סני ליה. מאי שנא האי, שהכתוב קוראו "שונאך", משמע שרק הוא שונאו. והרי אם יש עדים שעבר עבירה, כולם שונאים אותו?
ומסקינן: אלא, לאו, כי האי גוונא, דחזיא ביה איהו דבר ערוה,(9) ואין עמו עוד עד אחד שיעיד על כך. ולכן רק הוא מותר לשנאתו.
ומכאן ראיה לרבי שמואל בר רב יצחק אמר רב.
רב נחמן בר יצחק אמר: לא רק שמותר לשנאתו כשראה בו הוא לבדו שעבר עבירה, אלא אף מצוה לשנאתו. שנאמר "יראת ה', שנאת רע".

חברותא – הערות פסחים דף קיג עמוד ב הערה (8
(8). הרשב"ם מפרש, כיון שנאמר 'לא יקום עד אחד באיש', עדותך אינה מביאה כל תועלת, והרי היא לשון הרע בלבד. ולוקה מחמת שעבר על הלאו של 'לא תלך רכיל'. אבל אינו לוקה מחמת הפסוק של 'לא יקום'. לפי שסובר הרשב"ם שפסוק זה איננו איסור לאו, אלא הוא דין התורה שעד אחד אינו נאמן. או שסובר הרשב"ם שהלאו הזה הוא אזהרה לבית דין שלא יקבלו דברי עד אחד, ולכן העד לא לוקה מחמת לאו זה, שאין האזהרה עליו אלא על בית דין. אולם יש ראשונים שסוברים שהמלקות אכן היו מחמת הלאו של 'לא יקום' [חפץ חיים בפתיחה, לאוין י'].

חברותא – הערות פסחים דף קיג עמוד ב הערה (9
(9). התוספות מקשים, אם מדובר באדם שיש מצוה לשנוא אותו, מדוע מבואר בבבא מציעא שאם רואה חמור שונאו רובץ תחת משאו צריך לעזור לו כי יש ענין לכוף את יצרו ולהעביר את השנאה, והלא יש מצוה לשונאו, ומדוע שיעביר את השנאה? ומתרצים התוספות, כיון שהוא שונאו כדין, אם כן כמים הפנים לפנים, וגם השני שונא אותו בחזרה, ואז מתוספת בראשון שנאה שלא מחמת המצוה, אלא בגלל שהשני שונאו, ואת התוספת שנאה הזו שנוספה שלא מחמת המצוה, את זה צריך לכוף ולסלק מלבו, ומזה מוכח שאף שהתורה התירה לשנאתו ויותר מכך, יש מצוה לשנאותו. אולם רק אם שונאו מחמת מצות ה', זו השנאה המותרת. אבל אם שונאו סתם, אין זה נכלל בכלל המצוה, ואדרבה צריך לסלק שנאה זו מלבו, כפי שאסור לשנוא כל יהודי ועיין עוד בתומים סימן ז סעיף קטן ט.