בקשר לאלו שמכפישים שמם הטוב של רבבות שומרי תורה ומצוות, ואומרים שהם אינם קדושים – במה הם חוטאים ?

פורסם ב: דברי תורה | 0

מדיני לשון הרע שאסור לבזות את חבירו על חסרון שלימות המעלות

הלכות לשון הרע, כלל ה’, סעיף ב’
אסור לבזות את חבירו מצד חסרון שלימות המעלות שיש בו. הן בחכמה, הן בעושר , וכל כיוצא בזה.
בחכמה לדוגמא, לספר לאנשים איך פלוני אינו חכם. ולא צריך לומר כשזה שקר שוודאי עוון גדול הוא, ונקרא מוציא שם רע. אבל אפילו אם זה אמת, בכל זאת זה לשון הרע. כיון שלשון הרע הוא אפילו על אמת.
אם אמר שאינו חכם, אם הוא עדיין אינו נשוי מזיקו שלא ימצא שידוך, ואם הוא בעל עסק, לא יימצא מי שירצה להיכנס איתו שותף בעסקיו. ואם הוא רב בישראל, מלבד שהוא לשון הרע, גם גורם לו הפסד ממון שלא יהיו אנשים שיילכו לעשות אצלו דין או פשרה.
וגם יוכל להיסבב מזה, שיסתלק ממקומו על ידי הלשון הרע, ודמו ודם זרעיותיו יהיו תלויים במספר לשון הרע הזה. כי על ידי הלשון הרע שלו ירד ממש לחייו. ונקרא מבזה תלמיד חכם, שאמרו חז”ל שאין רפואה למכתו. ועל ידי זה יתמוטט מאוד קיום התורה כי גם אם יזהירם הרב על איזה מצווה, לא יקשיבו לו כי התפרסם כבר בעיניהם לאדם לא חכם.

קל וחומר יש למחות כראוי נגד פגיעה בכבודו של תלמיד חכם כדי להימלט מגורלו של אוזנו של רבי אליעזר בן רשב"י. כלומר, לא לשתוק כאשר הם קוראים, בניגוד לדרישת ההלכה, לתלמיד חכם בכינוי, צ'לבל'ה!

עונשו של רבי אלעזר בן רשב"י ששמע שפגעו בכבודו של תלמיד חכם ולא מחה כראוי (בבא מציעא דף פד עמוד ב, עם פירוש חברותא)

כי הוה קא ניחא נפשיה, כשנפטר רבי אלעזר ברבי שמעון, אמר לה לדביתהו לאשתו: ידענא בדרבנן דרתיחי עלי, יודע אני שהחכמים כועסים עלי על שמסרתי גנבים למלכות וביניהם היו גם קרובי משפחה שלהם, ולא מיעסקי בי שפיר, הם לא יתעסקו בי אחרי מותי בכבוד הראוי.    אוגנין בעיליתאי, השכיבי את גופתי בעליית הגג, ולא תידחלין מינאי, ואינך צריכה לפחד כלל.

אמר רבי שמואל בר נחמני: אישתעיא לי אימיה דרבי יונתן, סיפרה לי אמו של רבי יונתן, דאישתעיא לה דביתהו דרבי אלעזר ברבי שמעון, שסיפרה לה אשתו של רבי אלעזר ברבי שמעון: לא פחות מתמני סרי ולא טפי מעשרין ותרין שנין לפחות שמונה עשרה, ואולי אפילו עשרים ושתים שנה, אגניתיה בעיליתא, הוא שכב בעליית הגג.

כי הוה סליקנא, כשהייתי עולה לשם, מעיננא ליה במזייה, הייתי בודקת בשערותיו, כי הוה משתמטא ביניתא מיניה, כשהיתה נושרת ממנו שערה, הוה אתי דמא היה יוצא משם דם!

יומא חד, חזאי ריחשא דקא נפיק מאוניה, יום אחד ראתה תולעת יוצאת מאזנו.

חלש דעתאי, דאגתי שמא מעתה גופו מתחיל להסריח ולהרקיב.

איתחזי לי בחלמא, הוא נגלה אלי בחלום,    ואמר לי: לא מידיהוא! אל תדאגי משום שהדבר בא לי כעונש על כך שיומא חד, שמעי בזילותא דצורבא מרבנן, ולא מחאי כדבעי לי. פעם אחת שמעתי שפגעו בכבודו של תלמיד חכם ולא מחיתי כראוי [ולכן נענשתי באזני].