לפי רש"י – במגפה של מדה כנגד מדה, על סמך התסמינים אתה יכול לראות את הקשר בין החטא והעונש

במדבר פרק יד פסוק לז
וַיָּמֻ֙תוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים מוֹצִאֵ֥י דִבַּת־הָאָ֖רֶץ רָעָ֑ה בַּמַּגֵּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְקֹוָֽק:

רש"י במדבר פרק יד
(לז) במגפה לפני ה' – באותה מיתה ההגונה להם מדה כנגד מדה. הם חטאו בלשון, ונשתרבב לשונם עד טבורם ותולעים יוצאים מלשונם ובאין לתוך טבורם, לכך נאמר במגפה ולא במגפה, וזהו לפני ה', באותה הראויה להם על פי מדותיו של הקדוש ברוך הוא, שהוא מודד מדה כנגד מדה:

ומקור לדברי רש"י בתלמוד בבלי מסכת סוטה דף לה עמוד א

וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה – אמר רבי שמעון בן לקיש: שמתו מיתה משונה. אמר רבי חנינא בר פפא, דרש ר' שילא איש כפר תמרתא: מלמד, שנשתרבב לשונם ונפל על טיבורם, והיו תולעים יוצאות מלשונם ונכנסות בטיבורם, ומטיבורם ונכנסות בלשונם. ורב נחמן בר יצחק אמר: באסכרה מתו.

ורש"י על הדף הוסיף שם, ד"ה במגפה – מדלא קרינן במגפה משמע במיוחדת וראויה להם במדה כנגד מדה.

הסביר המהרש"א חידושי אגדות מסכת סוטה דף לה עמוד א:

וימותו האנשים גו' שמתו מיתה משונה כו'. כמ"ש התוס' מדסמך רעה למגפה. ולמ"ד מלמד שנשתרבב לשונם ונפל כו'. כפרש"י מדכתיב במגפה הבי"ת בפת"ח משמע המיוחדת להם במדה כנגד מדה. וכן למ"ד באסכרה מתו שבאה על לשון הרע. כפרש"י ועי"ל למ"ד שנשתרבב לשונם כו' הכי משמע ליה וימותו האנשים מוציאי כו' דלא אצטריך ליה דודאי על המרגלים קאי אלא לאשמעינן שמתו ממקום שהוציאו דיבה דהיינו לשונם שנשתרבב הוא עיקר מוציא דיבה שע"כ נקרא לשון הרע וק"ל:

וכן מצאתי בספר מלמד התלמידים פרשת שלח לך

וגם המוציאין דבה מתו במגפה ובאה הקבלה שתולעים היו יוצאין מלשונם ונכנסין במיעיהם מדה כנגד מדה הלשון החטיאם והלשון הרגתם.

וכן משמע מדברי שו"ת רבי אליהו מזרחי (הרא"ם) סימן סו – שהתסמינים של המרגלים היו מדה כנגד מדה על לשון הרע, וז"ל:

שנינו בערכין אמר רבי אלעזר בן פרטא בא וראה כמה גדול עונש של לשון הרע ומה מרגלים שלא הוציאו שם רע אלא על עצים ועל אבנים בלבד אמרה תורה וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה ודרשו רבותינו ז"ל באותה מיתה ההגונה להם מיתה כנגד מיתה מדה כנגד מדה הם חטאו בלשון ונשתרבבה לשונם על טיבורם ותולעים יוצאים מלשונם ובאים לתוך טבורם המוציא שם רע על חבירו על אחת כמה וכמה

נספח א: לפי שיטת רב נחמן בר יצחק, המרגלים מתו באסכרה. חפשתי באינטרנט להגדיר המילה אסכרה וכך מצאתי במאמר "והיו למאורת" – אסכרה מ-פרופ' ישעיהו ניצן

כשאדם מתחיל לקרוא בפרשת בראשית הוא מגיע דרך פירוש  רש"י להיכרות עם מחלת האסכרה, שלפי כל הסימנים היא  מחלת הדיפתריה. המחלה אינה מוזכרת במקרא אלא רק בתלמוד, ובמדרשים; נאמר בבראשית (א יד) "ויאמר אלקים יהי מארת ברקיע השמים  להבדיל בין היום ובין הלילה…". רש"י על אתר מציין:

"יהי מארת – חסר וי"ו, כתיב מארה ליפול אסכרה בתינוקות,  הוא ששנינו, בד' (ביום רביעי) היו מתענים על אסכרה  שלא תפול בתינוקות".

המקור של רש"י לעניין זה הוא במסכת תענית (כז ע"ב),  שם נאמר: "תנו רבנן… ואנשי מעמד היו נכנסין לבית  הכנסת ויושבין ארבע תעניות בשבת (בשבוע)… ברביעי  על אסכרה שלא תיפול בתינוקות".

מדוע הוא יום מארה לקטנים?
נאמר בפסוק טז: ויעש אלקים את שני המארת הגדולים, את המאור הגדל לממשלת היום, ואת המאור הקטן לממשלת הלילה  ואת הכוכבים". מפרש רש"י: "נתמעטה הלבנה שקטרגה ואמרה, אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד", וכיוון שביום  זה (יום ד') דיברה הלבנה לשון הרע על החמה, וכיוון שאמרו חכמים שהעונש על לשון הרע הוא באסכרה, הרי שיום רביעי עלול להיות צפוי לאסכרה המצויה במיוחד בילדים.
הרי"ף מוסיף, כיוון שביום זה חסרה הלבנה ונעשתה מאור  קטן, הרי שיש חשש מחלה לקטנים דווקא ביום זה.

האם לדעת חכמים קשורה מחלת האסכרה רק לקטנים? מסתבר לפי ההמשך, שחכמים ידעו גם על מחלת אסכרה במבוגרים, עד שציינו קשר בין מחלת החנק ומעשה בראשית, וכך נאמר במסכת פסחים(דף קה): "דתנא משמיה דרבי עקיבא: כל הטועם  כלום קודם שיבדיל מיתתו באסכרה". המהרש"א מבאר: כיוון שאסכרה קשורה לבריאת המאורות, כפי שמביא רש"י, הרי שבמוצאי שבת עיקר תחילת בריאת האור, שאז ראוי להתענות  עד שיבדיל ויברך על האור ("בורא מאורי אש").

התוספות על אתר מציינים (ד"ה "לא"): "מידה כנגד מידה,  הוא משביע גרונו – יחנק, ואסכרה במקום חנק". דהיינו כשמגיע למישהו חנק, הרי זה בא בצורת אסכרה. לגבי מסקנה זו מביאים התוספות את הגמרא בכתובות (דף ל): "והאמר  רב יוסף וכן תני רבי חייא: מיום שחרב בית המקדש, אף על פי שבטלו סנהדרין, ארבע מיתות לא בטלו… ומי שנתחייב חנק, או טובע בנהר או מת בסרונכי". רש'י מפרש: "סרונכי – אסכרא והוא בגרון".

עפ"י הרב עדין שטיינזלץ, המילה סרונכי מקורה מ"סרנך" – שנק, שמשמעותה חנק, ומחלת האסכרה גורמת לסתימת קנה הנשימה עד למיתת חנק על ידי המוגלה שנוצרת. דברים דומים נזכרו בסנהדרין (דף לז), ומכאן שחנק הוא על ידי אסכרה, כפי שהוסבר כבר לעיל, והביצוע הוא בידי שמים ולא בידי אדם.

הגמרא מביאה סיבה נוספת לאסכרה (שבת לג): "סימן ללשון הרע – אסכרה… תנו רבנן: אסכרה באה לעולם על המעשר,
רבי אליעזר ברבי יוסי אומר על לשון הרע" במסכת סוטה דף לה מובא חיזוק לעניין זה מהתורה: "וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה" (במ' יד לז). רב נחמן בר יצחק אומר "באסכרה מתו", כיוון שמוציאי לשון הרע עונשם בחנק.
אף על עניין תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה סוברת הגמרא שמתו מאסכרה. וכך נאמר ביבמות (סב): "אמרו:
שנים עשר אלף זוגים היו לו לרבי עקיבא מגבת ועד אנטיפרס וכלן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה בזה והיה העולם שמם… תנא כלם מתו מפסח עד עצרת. אמר רב חמא בר אבא ואיתימא רבי חייא בר אבין: כלם מתו מיתה רעה,
מאי היא? אמר רב נחמן אסכרה".

מעניין לציין, כי הגמרא מציינת כמה דרכים, כיצד להימנע מלהידבק באסכרה, כגון שתיית מים, אכילת מלח או אכילת עדשים. להלן דברי הגמרא (בר' מ): "אכל כל מאכל ולא אכל מלח, שתה כל משקין ולא שתה מים, ידאג מפני אסכרה…
אמר רב מרי אמר ר' יוחנן: הרגיל בעדשים אחת לשלושים יום מונע אסכרה מתוך ביתו".

מכל האמור ברור, כי האסכרה היא מחלת חנק או שנק (סרונכי).
כיום היא מזוהה עם מחלת הדיפתריה או בשמה העברי המודרני קרמת. עכ"ל

נספח ב:  כיון שפרופ' ניצן הזכיר במאמרו מיתת תלמידי רבי עקיבא ויש אנשים שמפקפקים על דברי התלמוד כפשוטו, כי ראו באגרת רב שרירא גאון  שהתלמידים מתו בשמד, אשיב להם שיתכן שאין סתירה בין השיטה שטוענת שתלמידי ר' עקיבא מתו באסכרה ובין שיטת רב שרירא גאון

על גורל המרד {בר כוכבא} נשתמרה בידינו עדותו של ההיסטוריון רומי דיו קסיוס:

"50 ממצודותיהם העיקריות ו-985 מכפריהם החשובים ביותר נחרבו. 580,000 איש נהרגו בהתקפות ובקרבות, ואילו את מספר המתים מרעב, ממגפה ומאש – אין להם מספר, אך מעטים שרדו במרד דבר שנרמז להם מלפני המלחמה. מצבת קבר שלמה, שנידון אצלם אחד המקומות המקודשים נפל מאליו. וזאבים וצבועים הרבה פרצו לתוך עריהם. ברם, גם מן הרומאים רבים חללים נפלו במלחמה הזאת, לכן לא השתמש אדריאנוס בכותבו לסנאט בפתיחה המקובלת אצל הקיסרים – "אם אתם ובניכם בריאים מוטב, אני והצבא בריאים".

הציטוט ב:https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A8%D7%93_%D7%91%D7%A8_%D7%9B%D7%95%D7%9B%D7%91%D7%90 שמביאים בשם:

דיו קסיוס, תולדות הרומאים, ספר סט, 14, סעיפים 3-1

נספח ג: ריש לקיש קבע שמוציאי דבת הארץ רעה מתו במיתה משונה

יש לחקור האם לפי שיטת רש"י בכל מגפה של "מדה כנגד מדה" על סמך התסמינים אתה יכול לראות את הקשר בין החטא והעונש או רק כאשר המיתה הייתה גם מיתה משונה מן הרגיל כדברי ריש לקיש בתלמוד מסכת סוטה דף לה, שהבאתי לעיל. וכעת אין לי ראיה ברורה. ובלי נדר אשאל אחרים.

נספח ד: בתחילה הבנתי מדברי רש"י שניתן להבין מתוך מגפה מסוג "מדה כנגד מדה", בדיוק הגורם הרוחני שגרם למגפה, אבל אח"כ הסתפקתי שאולי יש קבוצה של כמה חטאים שמגיע בדיוק למי שעובר עליהם אותו עונש, בדומה למה שאמרו על צרעת במדרש תנחומא.

מדרש תנחומא (בובר) פרשת מצורע סימן י

[י] כי תבואו אל ארץ כנען וגו' ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם (ויקרא יד לד). ילמדנו רבינו על כמה דברים הצרעת באה, כך שנו רבותינו, על אחת עשרה דברים הנגעים באים, על ע"ז, ועל ברכת השם, ועל גילוי עריות, ועל הגניבות, ועל לשון הרע, ועל עדות שקר, ועל הדיין המקלקל את הדין, ועל שבועת שוא, ועל הנכנס בתחום שאינו שלו, ועל החושב מחשבות של שקר, ועל המשלח מדנים בין אחים, ויש אומרים אף על עין רעה, [ואת דורש כולן]. על ע"ז מנין, שבשעה שעשו את העגל לקו בצרעת, שנאמר וירא משה את העם כי פרוע הוא (שמות לב כה), וכתיב במצורע ראשו יהיה פרוע (ויקרא יג מה). ועל ברכת השם מנין, מגלית שנאמר ברו לכם איש (ש"א =שמואל א'= יז ח), ואין איש אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר ה' איש מלחמה (שמות טו ג), וכתיב היום הזה יסגרך, ואין סגירה אלא צרעת, שנאמר והסגירו הכהן (ויקרא יג ה). ועל גילוי עריות, דכתיב וספח ה' קדקד (ישעיה ג יז), וכתיב ולשאת ולספחת ולבהרת (ויקרא יד ט). על הגניבות ועל שבועת שוא, שנאמר הוצאתיה נאם ה' (אלהים) [צבאות] ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר ולנה בתוך ביתו וכלתו (את) [ואת] עציו ואת אבניו (זכריה ה ד), ואיזה הוא דבר שמכלה עצים ואבנים, הוי אומר זה צרעת, דכתיב ונתץ את הבית [את אבניו ואת עציו] (ויקרא יד מה). ועל לשון הרע, מן מרים, [דכתיב והנה מרים מצורעת כשלג, ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת] (במדבר יב י), ואומר זאת תהיה תורת המצורע, המוציא רע. ועל מעידי עדות שקר, שהעידו ישראל על הקדוש ברוך הוא ואמרו אלה אלהיך ישראל (שמות לב ד), לקו בצרעת, דכתיב וירא משה את העם כי פרוע הוא (שם שם /שמות ל"ב/ כה). ועל הדיין המקלקל את הדין, שנאמר והיה כאכל קש לשון אש וחשש להבה ירפה (פרחם) [שרשם] כמק יהיה (ושרשם) [ופרחם] כאבק יעלה כי מאסו את תורת ה' צבאות ואת אמרת קדוש ישראל נאצו (ישעיה ה כד), ואין פרחם אלא צרעת, שנאמר אם פרוח תפרוח הצרעת (ויקרא יג יב). ועל הנכנס בתחום שאינו שלו, מן עוזיהו שנכנס בתחום הכהונה, שנאמר והצרעת זרחה במצחו (דה"ב =דברי הימים ב'= כו יט). ועל המשלח מדנים בין אחים, שנאמר וינגע ה' את פרעה (בראשית יב יז), על שנטל שרה מאברהם. ועל עין הרע, אמר ר' יצחק כיון שעינו של אדם רעה להשאיל חפציו, אדם הולך ואומר השאילני מגלך, השאילני קרדומך, או כל חפץ, ואומר לו אין לי, מה עושה לו הקדוש ברוך הוא מלקה ביתו בצרעת, הוא בא לכהן, ואומר לו כנגע נראה לי בבית, והוא מצוה ונתץ את הבית וגו' (ויקרא יד מה), והכל רואין את כליו כשהן (מוציאין וגוררין) [גוררין ומוציאין] לחוץ, ומפרסמין את כליו, והכל אומרים לא היה אומר לא יש לי מגל, לא יש לי קרדום, הרי יש לו חפץ פלוני ופלוני, ולא היה רוצה להשאיל, והיה עינו צרה [והוא מתפרסם], מנין שכן הוא אומר יגל יבול ביתו נגרות ביום אפו (איוב כ כח). ויש אומרים אף על גסות הרוח מנעמן, ונעמן שר צבא מלך ארם [וגו' והאיש היה גבור חיל מצורע] (מ"ב =מלכים ב'= ה א), שהיה גס רוח. ועל האומר דבר על חבירו, שכן אתה מוצא במשה רבינו על שאמר (והם) [והן] לא יאמינו (בי) [לי] (שמות ד א), א"ל הקדוש ברוך הוא הם מאמינים בני מאמינים, [מאמינים] ויאמן העם (שם שם /שמות ד'/ לא), בני מאמינים שנאמר והאמין בה' (בראשית טו ו), אלא שצריך [אתה] ללקות (בגופו) [בגופך] שהחושד בכשרים לוקה בגופו, שנאמר ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך [ויבא ידו בחיקו ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג] (שמות ד ו), אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, ראו מה ביניכם לאומות העולם, כשהן חוטאין, בגופן אני נוגע תחילה, ואחר כך בבתיהם, שנאמר וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים ואת ביתו (בראשית יב יז), אבל אם אתם חוטאים, בבתיכם אני נוגע תחילה, מנין (שנאמר) [ממה שקראו בענין] כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם.