ציטוט ממאמרו של הרב זמיר כהן – מדוע אסור להבעיר אש בשבת? בסך הכל להדליק גפרור… זה לא קשה, זה לא מעייף. מה ההבדל בין "עבודה" לבין מלאכות שבת?
אחת השאלות הנשמעות רבות בעניין השבת היא: מדוע אסור גם בזמנינו להבעיר אש בשבת? הרי ההבערה/ההצתה מתבצעת כיום בקלות באמצעות מצת או גפרור, לחיצה על מתג חשמלי או סיבוב מפתח הרכב וכדומה, ללא טרחה כהקשת אבנים זו בזו כבזמנם.
שאלה זו נעוצה בהבנה מוטעית של השבת כאילו שכל מהות ומטרת השבת הינה מנוחה פיזית של הגוף. ואכן, אילו הייתה התורה אוסרת טרחה ועייפות ביום השבת, השאלה הייתה נכונה וגם היה אסור לבצע בשבת כל פעולה שיש בה טרחה ועייפות. כגון העברת כסאות רבים או כבדים מחדר לחדר עבור האורחים, נשיאת סירים גדולים המלאים במטעמי השבת לצורך הסועדים בשמחות, ואפילו לצעוד בעיר הליכה רבה ומעייפת. שהרי בכל אלה כרוכה טרחה.
אולם התורה לא אסרה טרחה בשבת, אם היא לצורך השבת. ולכן כל הפעולות המוזכרות לעיל שיש טרחה בעשייתן, מותרות בשבת. וכך גם בהבערת אש. אם רק משום שבהקשת האבנים זו בזו כרוכה טרחה, לא היה חל איסור על הבערה לצורך השבת. ובכלל, הייתה אפשרות פשוטה להתיר העברת אש מאש דולקת שהובערה מלפני השבת…
התורה אסרה כל סוג של הבערה, מבלי לחלק בין הבערה שיש עמה טרחה להבערה שאין עמה טרחה
אך בציווי: "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת", התורה אסרה כל סוג של הבערה, מבלי לחלק בין הבערה שיש עמה טרחה להבערה שאין עמה טרחה. והסיבה לכך עמוקה, אך פשוטה וברורה.
בביאור הסיבה הכללית שהצטווינו לשבות ממלאכה ביום השבת, נאמר: "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת, לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם. בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם, כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ".
אנו מצווים בשמירת השבת, כדי להעיד בכך על הכרתנו בבריאת העולם על ידי הבורא בששת ימי המעשה, אשר שבת בסיומן ביום השביעי
במילים ברורות אלה מבארת התורה כי אנו מצווים בשמירת השבת, כדי להעיד בכך על הכרתנו בבריאת העולם על ידי הבורא בששת ימי המעשה, אשר שבת בסיומן ביום השביעי. לפי שהאדם אשר נברא בצלם אלקים, דומה לבוראו בהיותו שולט בעולם ובידו יכולת הבחירה והכח לבנות ולהרוס לנטוע ולעקור. ומשום כך עלול הוא במהרה לשכוח את בוראו ולחוש כי אינו כפוף לעליון. ואם חלילה אכן ישכח ויתרחק מבוראו, יאבד את כל הטוב הרוחני והגשמי הבא מהבורא לנברא מתוך הקשר עמו. לפיכך ציווהו הבורא באהבה: "כל יום שביעי, ביום בו שבתתי ממלאכת הבריאה, הפסק גם אתה את מלאכתך בעולמי והימנע במשך כל אותה היממה מכל מלאכה. ובכך תעיד על הכרתך בי כבורא העולם ותזכור כי יש מעליך אל עליון בורא העולם" [ואגב, זוהי הסיבה ש"מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת" (בזמן שהיו סנהדרין הדנים דיני נפשות) ו"כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ". שהרי היא מבחן של אמונה באלקים. משל למלך הנואם על גבי במה גבוהה בפני עשרות אלפי אנשים היושבים על כיסאותיהם. ובסיום דבריו הוא מכריז: "ועתה, מי שמכיר בי כמלך, יעמוד. ומי שמורד בי, ימשיך לשבת". והנה כולם מתרוממים באהבה ונעמדים. אך אדם אחד ממשיך לשבת. כאשר פונים אליו חיילי המלך ושואלים: "האם לא שמעת את צו המלך?" הוא משיב: "שמעתי" ומגיב בהינף יד של ביטול. הלא כאשר ייקחוהו להריגה בעוון מרידה במלכות, אם יבוא מישהו וישאל: "וכי איזו מדינת חוק זו? האם הורגים כאן אדם בעוון ישיבה על כסא?" ישיבו לו כולם: "לאחר שהמלך הכריז שזהו מבחן ההכרה בו כמלך או מרידה במלכותו, הדבר הופך לשווה חיים או מוות". וכך בענייננו. לאחר הכרזת מלכו של עולם: "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת …בְּרִית עוֹלָם! בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם, כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ", הרי יש לחילול השבת משקל שונה לחלוטין. שכן המלך גילה דעתו שלא די לו במילים המצהירות על אמונה, אלא הוכחה במעשים הוא רוצה].
המילה 'עבודה', והמילה 'מלאכה'
ועתה, הבה נתבונן. שרש המילה 'מלאכה', הוא 'מלך'. ואילו שרש המילה 'עבודה', הנראית זהה ל'מלאכה', הוא 'עבד'. האין פלא בכך ששתי מילים הנראות זהות, שונות כל כך בשורשן? האחת משורש 'מלך', האדם העומד בראש סולם הנכבדות האנושית, והשנייה משורש 'עבד' – האדם הנמצא בתחתית הסולם?
אך הביאור הוא: 'עבודה' – כרוכה תמיד בטרחה. היא מלשון עבדות ועמל פיזי. ואילו 'מלאכה' אינה בהכרח כרוכה בטרחה. היא בבחינת מלך הפוקד בדיבורו בקלות, והדבר מתבצע. כך העושה מלאכה, שולט הוא בחומר וגורם לשינוי מתקן בעל משמעות, גם אם אינו טורח מבחינה פיזית. למשל, מבעיר ניצוץ אש; בורר ומוציא פריט של פסולת מתוך אוכל; כותב; זורע או משקה צמח; מכבס; וכל כיוצא בזה.
והנה, פעולת בריאת העולם מוגדרת בתורה בשם 'מלאכה' ולא בשם 'עבודה'. ככתוב: "וַיְכַל אלקים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה". והסיבה ברורה, משום שבריאת העולם התבצעה בדרך של מלכות. הייתה זו שליטה בחומר ללא מושגי טרחה ועייפות – מושגים שאינם שייכים כמובן בבורא. ובכלל, הלא "בִּדְבַר [בדיבור] ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם". ככתוב בפרשת הבריאה: "וַיֹּאמֶר אלקים יְהִי אוֹר, וַיְהִי אוֹר". ללא עמל וללא טרחה. נמצא לאור זאת, שביום השביעי שבת הבורא ממלאכה. ולכן, כאשר הצטווינו לשבות גם אנחנו ביום השביעי כעדות על אמונתנו, הצטווינו בעשרת הדברות במילים: "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אלקיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה". לפיכך, כל פעולה המוגדרת בשם מלאכה, משום היותה אחת משלשים ותשע המלאכות שנאמרו למשה בסיני ומפורטות במשנה, נכללת בכלל איסור חילול השבת.
לפיכך, אדם הזורע, אפילו תחב זרע אחד לאדמה, עבר על איסור חילול שבת. אמנם אין כאן טרחה, אבל יש כאן פעולת מלאכה, שהרי זרע זה יתחיל לנבוט. וכך גם הקוצר – אפילו קצר שיבולת אחת או קטף פרי אחד. וכן המבעיר – אפילו הדליק גפרור, או השתמש במצת, או יצר ניצוץ בעת התנעת הרכב, או לחץ על מתג החשמל בשבת, אין כאן טרחה, אבל יש כאן פעולת מלאכה. וכך בכל המלאכות.
הערה משלמה משה שיינמן: הרב זמיר כהן ממשיך במאמרו באתר https://www.hidabroot.org/article/224836 להסביר מה התועלת שיש לאדם משמירת שבת. אלא שאני עדיין רוצה להתמקד בנקודה שבשמירת שבת אנו מראים שאנו מקבלים את מלכותו של הקב"ה. רציתי להדגיש קבלת עול מלכות שמים כי מובא ברש"י על ויקרא פרק כ פסוק כ"ו
רבי אלעזר בן עזריה אומר מנין שלא יאמר אדם נפשי קצה בבשר חזיר, אי אפשי ללבוש כלאים, אבל יאמר אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, תלמוד לומר ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, שתהא הבדלתכם מהם לשמי, פורש מן העבירה ומקבל עליו עול מלכות שמים:
ישראל ושבת מעידים על הקדוש ברוך הוא, שהוא אחד
כתוב בתוספות – תוספות מסכת חגיגה דף ג עמוד ב
ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ – אמרינן במדרש שלשה מעידין זה על זה ישראל ושבת והקדוש ב"ה ישראל והקדוש ברוך הוא מעידים על השבת שהוא יום מנוחה ישראל ושבת על הקדוש ב"ה שהוא אחד הקדוש ברוך הוא ושבת על ישראל שהם יחידים באומות ועל זה סמכינן לומר אתה אחד במנחה בשבת אף על פי שאינו מדבר מעניינא דיומא דשבת כמו תפלת ערבית ושחרית.