הגר״י ברנד שליט״א – משיח, מציאה, ועקרב

בס”ד

הגר״י ברנד שליט״א – משיח, מציאה, ועקרב

שלשה באין בהיסח הדעת: אפשר לשמוח עם חבלי משיח כמציאה, ואפשר חלילה לקבלם כעקרב. ומה הסיבה שאצל אחד הוא כמציאה ואצל השני כעקרב?

שמחה וטובה כמציאה, או רעה כעקרב.

איתא בסנהדרין (דף צז ע״א) תנינא: שלשה באין בהיסח הדעת, אלו הן: משיח, מציאה, ועקרב.

וביאר המהרש׳׳א: שלשה באין בהיסח הדעת, משיח מציאה ועקרב. כלל אלו השלשה בענין זה, אם זכה בהיסח הדעת של משיח, יבא לו משיח בהיסח דעת של מציאה ששמחה וטובה יהיה לו, לא זכה, יהיה לו ביאת המשיח כהיסח הדעת דנשיכת עקרב לרעה לו.

נראה לפרש מאמר זה, ע׳׳פ מה שאנו רואים כבר עכשיו בתהליכי הגאולה.

עי’ בירושלמי (ברכות פ׳׳א ה׳׳א): דלמא (מעשה) רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה לר’ שמעון בן חלפתא בי רבי כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימאה קימאה כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת. מאי טעמא וכי אשב בחושך ה’ אור לי. כך בתחילה ומרדכי יושב בשער המלך, ואחר כך ויקח המן את הלבוש ואת הסוס, ואחר כך וישב מרדכי אל שער המלך, ואחר כך ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות, ואח׳׳כ ליהודים היתה אורה ושמחה. ע״כ. מבואר בירושלמי שהגאולה יש לו תהליך כדוגמא של זמן מעלות השחר עד נץ החמה, ובתוך המהלך הזה יש כל הזמן התקדמות מסויימת [יש לפעמים גם נסיגות, כמו בגאולת מצרים בקושי השיעבוד].

דוגמא יפה להבנת הדברים הוא השיח סביב מציאת התכלת, הנה סוג אחד מן ההתקדמות של תהליכי הגאולה הוא יכולת גילוי התכלת (עי׳ בקונטרס בכנף איש יהודי שכתבתי בנושא) ושאלו לחכם אחד שמתעסק עם תכלת, איך אתה מתעסק עם התכלת, הרי משיח עדיין לא הגיע. והשיב לו: המשיח של תכלת כבר הגיע.

והכוונה בזה, מכיון שיש תהליכי הגאולה [ואפשר לקרוא לזה “ימות המשיח” או “עקבתא דמשיחא׳׳], וכל הזמן מתחדש אחד מן ההתחדשות של התקדמות תהליכי הגאולה, וכל זה הוא מניצוצות של משיח. וגילוי תכלת, זה בחינת משיח של תכלת, וכשזה כבר מגיע, אין צורך לעכב מצוות תכלת עד שיגיע המשיח הכללי.

אולם גם בבחינה זו של משיח של תכלת, יש ג׳׳כ מה שאמרו חז׳׳ל משיח מציאה ועקרב, ע׳׳פ ביאור המהרש׳׳א. היינו, שיש בני אדם שהם מרגישים ש׳זכו’ ואצלם גילוי תכלת הוא בגדר מציאה, שזה שמחה וששון.

אולם יש בני אדם שבחינה זו של משיח של תכלת הוא בגדר עקרב, הם צועקים אוי וויי אוי וויי, מה ייצא ח׳׳ו מזה, ייצאו כל מיני קלקולים, הרי נאמר על זה וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה’, עוד יגידו לנו שצריך להקריב קרבנות, ושאר המצוות שלא היינו נוהגים, שלאט לאט יתחדשו, וממילא צריך להתרחק מזה בכל הכח כמו שמתרחקים מעקרב, או שהורגים את העקרב, שמחויבים למצוא איזה פסול על התכלת, או למצא סברא שזה לא נוהג, וצריך דווקא משיח מופתי ובית המקדש מן השמים, והרי אמר החת׳׳ס, “חדש אסור מן התורה” וכו’. [יש בני אדם שזה אצלם העיקר הי׳׳ד שיש בכוחו לעקור גם חצי התורה. אולם ח׳׳ו שהחת׳׳ס התכוון לזה, והרי החת׳׳ס עצמו (שו״ת חת״ס עי’ ח׳׳ב סי’ רלו) פסק שניתן להקריב קרבנות בזמה׳׳ז כשיש רשות לזה].

ויש לדעת, שלא מהני שלא לתת פתיל תכלת כדי שיהיו פטורים ממצות שלא היו נהוגים. והראיה מקורח ועדתו שלא נתנו חוט תכלת בבגדיהם כדי שלא יתחייבו לקבל הנהגת משה רבינו (עי’ רש׳׳י במדבר טז, א), אולם לא עזר להם.

אותו דבר במלחמת ששת הימים יש שמחים שכבשנו את יהודה ושומרון ורצועת עזה, ובעיקר מקום המקדש, שניתן ליישב חלק גדול של ארץ ישראל, וכן לקדם הקרבת קרבנות ובנין בית המקדש, וזה מציאה גדולה.

ויש שמצטערים צער נורא, יש התגרות באומות, וכן כבוד לרשעים, ובין כך אסור להתיישב ביש׳׳ע, מפני חומר ה׳׳איסור להתגרות באומות”, ואילו היה בידם היו מחזירים הכל.

אותו דבר בהיסטוריה היהודית

למעשה אותו דבר היה כבר בהצהרת בלפור (שנת תרע״ז), ואח׳׳כ ועידת סן רימו (שנת תר׳׳פ), שהובטח לתת את ארץ ישראל לעם ישראל. יש ששמחו ועלו, ויש שהצטערו, ויש גם שהתנגדו לעליה.

ויותר מוקדם בתולדות עם ישראל, ביציאת מצרים, כשהקב׳׳ה מינה את משה רבינו לגואל, יש ששמחו שתבוא הגאולה, ויש שהצטערו ולא רצו לצאת [אלו ארבע חלקי חמישה שמתו במכת חושך (עי’ רש׳׳י שמות יג, ח)]

וכן אח׳׳כ כשהקב׳׳ה אמר להכנס לארץ ישראל, יש ששמחו שנזכה להכנס לארץ ישראל, ויש שהצטערו, [המלחמה כבדה ויש סכנה לכל הציבור, והתחילו לסקל כל התומכים בכיבוש ארץ ישראל, (עי’ במדבר יד, י)].

וכן בימי שיבת ציון אחרי הכרזת כורש לעלות לארץ ישראל ולבנות את בית המקדש, יש ששמחו ועלו, ויש שאמרו למה לנו כל הטרחה הזו, הרי משיח עדיין לא בא, ובין כך בסופו של דבר יחרב, (עי’ סוף ספר הכוזרי). [בפסוקים זכריה סוף פרק ו’ מבואר שאילו היו חוזרים בתשובה היה כבר נבנה הבית השלישי בלי שיהא חורבן]. ולדעת ריש לקיש (יומא דף ט ע”ב) אילו היו כולם עולים לא נחרב הבית (עי’ שפת אמת שם בשם המדרש שיר השירים רבה ח’ ט’ ג’).

מה הסיבה שאצל אחד הוא כמציאה ואצל השני כעקרב

השאלה הנשאלת היא, מה הסיבה שאצל אחד הוא מפרש הדברים כמציאה, ואצל השני זה נראה כעקרב.

ונראה לפרש, שזה תלוי איך אדם מבין את הגאולה. אחד מבין הגאולה, שזה מצד אחד זכות, ופטור משיעבוד מלכויות, והרבה הצלחות בענין ארץ ישראל ואפשרות ליישב כל הארץ, וזכות לקיים כל חלקי התורה מה שלא היה באפשרות לקיים, היינו שיש בזה זכות וגם חיובים. וצריך לעמול לדעת כל חלקי התורה ולהכריע ספקות מה שניתן, ולפעמים צריך לסמוך על תלמיד חכם אחר שיותר בקיא בענינים אלו, ואם עושים מלחמות על דרך התורה, צריך להשתתף בזה.

אולם יש אחרים שחושבים שהגאולה הוא רק זכות ולא חיוב ולא התחייבות, אלא הכל יסתדר ע׳׳י משיח מופתי, בית המקדש ירד מן השמים, וכל הספקות יפסוק אליהו הנביא או שיהא תחיית המתים של משה רבינו ואהרן הכהן, והכל מוכן לסעודת לויתן, ואין עוד צורך במלחמות, כי ברוח פיו ימות רשע, ועד אז אנו בתוקף הגלות.

וכעת מי שהולך בדרך הראשון, כשיבוא משיח הכללי, אף שיהא בין לזכות ובין להתחייבות, הוא שמח מאוד, כי הרי לזה מצפה.

אולם מי שהולך בדרך השני, שחושב שכל הענין של הגאולה הוא רק זכות ולא התחייבות, כשיבוא משיח, ויראה שכעת יש לצד זכות גם התחייבות גדולה, ויש אפשרות גם של משיח על דרך הטבע (עי’ אור החיים במדבר כד, יז) נחשב אצלו כעקרב, והוא מנסה לפרוש מזה ולהכחיש, כמו שמתרחקים מעקרב.

הקב׳׳ה יזכה אותנו שנזכה שיהא משיח אצלינו כמציאה ולא כעקרב, ועל זה אנו מתפללים “ושמחנו בישועתך”, כשהקב׳׳ה יתן לנו ישועות, נשמח, ולא ח׳׳ו להפוך.