פרשת כי תצא – היחס ל’זכויות הפרט’ – השקפת התורה הקדושה מול השקפת המערב – ע”י הרב יהודה אפשטיין, יו”ר קדושת ציון

יום חמישי, י”א אלול התשפ”ה

פרשתנו גדושה בדינים רבים מסוגים שונים, ונשתדל במסגרת זו לעמוד על הרעיון הכללי שעומד מאחורי כל אותן מצוות אשר ניתנות לעם העומד לרשת את אדמתו ולהקים עליה את החברה התורנית הרצויה. וכשמעיינים בדברים רואים, כי אכן ישנה כאן מטרה אחת, והיא הקמתה של אותה חברה מושלמת, בה האדם משתעבד לבוראו ומגשים את תכלית הבריאה. לשם כך, נוקטת התורה בכמה אמצעי זהירות, על-מנת שאותה מטרה אכן תושג ולא תוחמץ חלילה בשל כל מיני גחמות של אנשים קטנים חסרי דעת, אשר רואים בערכים אחרים כנכבדים יותר מהקמת החברה בה ה’ חפץ.

זהו המהלך הכללי השזור לכל אורך הפרשה, המתחילה מפרטי הדינים של מלחמת הרשות, בה אנו יוצאים על אויבינו ללא רחמים. וכך מפורש בחז”ל עוד בפרשה הקודמת ביחס לביטוי הפותח את פרשתנו (ומופיע גם שם) – “כי תצא למלחמה על אויביך” – “מהו על אויביך? אמר הקדוש ברוך הוא – צאו עליהם כאויבים, כשם שאינם מרחמים עליכם כך אתם לא תרחמו עליהם” (מדרש תנחומא פרשת שופטים סימן טו). האויב מפריע להקמת החברה התורנית בה אנו רוצים, ועל-כן נחרץ דינו. אין כאן שאלה האם אולי יש ‘ערבים טובים’, ‘חפים מפשע’, ‘בלתי מעורבים’ וכיוצא בכך. התורה כלל אינה מעוניינת אם יש או אין. התורה מציבה בפנינו מטרה – הנחלת ארץ ה’ לעם ה’ וכינון ממלכת התורה בתוכה. עבור המטרה של התורה, לא רק הנוחבות, לא רק חוד החנית של ארגוני המחבלים, אלא גם העורף התומך בהם ומספק להם את התמיכה הכל-כך נחוצה על-מנת להוציא לפועל את זממו, לבצע בנו טבח, להחזיק בחטופינו ולחולל שמות בתוכנו באמצעות תעמולה ארסית ומתוחכמת הנוגעת לנו בנקודות התורפה הרגישות ביותר, ובראש ובראשונה – בפקפוק שלנו עצמנו בצדק המאבק – עבור התורה, האוכלוסיה העוינת כולה היא בגדר מפריע, ולכן אסור לרחם עליהם.

דיני הנחלות אף הם אינם מתחשבים בנטייתו האישית של האב, כי אם בקיום הצדק התורני של העדפת הבכור, וביתר שאת הדברים באים לידי ביטוי בסוף הפרשה כאשר אנחנו פוגשים את מצות יבום, בה אדם מצווה לקחת אשה משום שאחיו מת בלא בנים והותיר אותה לפניו. המשכיות המשפחה קודמת לאי אלו שיקולים שיכלו להיות לאותו איש שלא חטא כלל, והתורה מורה לו להתחתן דווקא עם אשה מסוימת, או לעבור את הטקס המשפיל של חליצה. בן סורר ומורה אף הוא, כפי שאומרת המשנה, “נידון על שם סופו” (סנהדרין עא:), ועל-אף שלא חטא בדבר שמתקרב לכך שיגיע לו עונש מוות, הוא מוצא להורג בכדי להגן על החברה מפניו. דיני הגרים מעמון ומואב, מצרים ואדום אף הם אינם עולים בקנה אחד עם הרעיון המערבי, שלפיו אל לו לאדם להיענש על דבר שאינו באשמתו, וכן ניתן למצוא בעוד רבות מהמצוות המובאות כאן, וכמובן – זכירת מעשה עמלק ומחייתו, מצוה הגורמת לכאבי בטן ללא מעט ‘דתיים ליברליים’.

מהו הרעיון העומד מאחורי כל הדינים הללו? הרי כולם היו נפסלים היום על-ידי בג”ץ על-סמך חוק יסוד כבוד האדם וחרותו! אלא שכאן טמון ההבדל בין תורת ה’ התמימה, שפיקודיה ישרים ומשמחי לב, לבין הדמוקרטיה המערבית המתהדרת בנוצות של נאורות וקדמה, שאינן אלא כסות לערוות הבהמיות המצויה תחתיהן. הדמוקרטיה אינה רואה ערך בהבאת העולם לידי תכליתו. אכן, לעולם אין תכלית לפי השקפת המערב הליברלי, שכן אין לו בורא שהחליט לבראו. לכן, הערך היחיד שישנו הוא אותו חופש, שבשמו ניתנת לגיטימציה לכל תועבות החברה – משכב זכור ובהמה, מרידה בסמכות ההורים, עישון סמים לצורך ‘הנאה’ ועוד ועוד. אולם התורה קובעת שה’ ברא את העולם, ומכיון שלא עשה זאת מתוך שעמום, הרי בעל כרחנו יש לומר, שהוא קבע לו תכלית. והתכלית היא אותה חברה תורנית, המביאה את האדם להידמות לבוראו, להיות מרוסן בתאוותיו ולדעת לוותר על תענוגים בני חלוף עבור ערכים נעלים. אכן, התורה מגבילה את האדם ואינה בהכרח מאפשרת לו לעשות ככל העולה על רוחו, אולם דווקא הגבלה זו – היא שמבדילה בין האדם לבהמה.

דברנו על ‘חוק כבוד האדם וחרותו’? כבוד האדם האמיתי בא לידי ביטוי כאשר הוא זוכה להידמות לבוראו, וחרותו האמיתית אינה מושגת אלא כשהוא משועבד למצוות התורה. ‘זכויות הפרט’ אינן ערך מקודש כאשר הן מביאות את האדם לידי סחי, מיאוס וגועל. חשוב שנזכור זאת כאשר העולם שמסביבנו מאשים אותנו בשם הנאורות המדומה בפרימיטיביות ובחשכת ימי הביניים. האור האמיתי נמצא בתורה הקדושה, והמנורה שבהיכל היא ביטוי לאותו האור. הרומאים חגגו את ביזת המנורה והציגו אותה בשער טיטוס, משום שחשבו שבנטילתה בא הקץ על האור התורני, האור שמאיר מעבר למושגים הגשמיים ולעולם החומר, האור שמרומם את האדם באמת, אך האדם המערבי אינו מסוגל להכיל אותו, משום שהוא אינו נמדד בכלי המעבדה שאינם מכירים אלא את החומר המתכלה.

עם ישראל שב לארצו, וקרוב היום בו נשוב אל בית חיינו ותפארתנו ונדליק שוב את המנורה הטהורה. אך גם עד אז, עלינו לשנן לעצמנו ולבנינו, שהאור האמיתי אינו שוכן בהיכל תרבות המערב, אשר הביאה חושך ועכירות לעולם כאשר רוקנה אותו מה’ יתברך. על זה ניטש בזמנו מאבק החשמונאים ביוונים, ויותר מכך – במתיוונים שבתוכנו, ועל זה ניטשת המערכה הרעיונית גם בימינו בין צאצאיהם הרעיוניים של שני המחנות. ברוך הוא א-להינו שבראנו לכבודו, והבדילנו מן הטועים ונתן לנו תורת אמת.