קטע מתוך סיפורה של הליגה להגנה יהודית
החזקנו בבית הכנסת במשך יומיים למרות תחנונים ואיומים ולמרות מחאות הרוסים. במשך יומיים צעקנו קללות לעבר הסובייטים, קראנו לילדים הרוסיים (שהיביטו בנו בסקרנות) לשאול את הוריהם מדוע יהודי רוסיה אינם חופשיים, ומשכנו למקום אלפי יהודים ולא-יהודים שהיביעו את תמיכתם. ובעוד התקשורת מדווחת על הנושא ומזכה את יהדות ברית המועצות בפרסום רב, שנַיֶר סיפר לעיתונות: "בית הכנסת שלנו ידוע בדאגתו ליהדות ברית המועצות, וטקטיקה כזאת היא מסוכנת ובלתי יעילה".
בינתיים, ארגן הממסד היהודי צעדה שקטה ומכובדת אל אזור המשלחת הסובייטית. כשהיגיעו לאזור, הודיעו להם שלא תינתן להם כניסה לרחוב עצמו. הם, כמובן, לא מחו, ונשארו במקומם. כל העניין היה בקושי מוזכר בעמוד נידח בעיתון, כפי שהיה ראוי לו, אילולא השתלבו בצעדה כמה מאנשי הליגה. ברגע שאנשינו שמעו את הוראת המשטרה, הם התחילו לכוון את הקהל לרחוב של המשלחת למרות מחאותיהם של המארגנים. שם, באופן מקרי, נתקל הקהל בקבוצת פולנים (לא יהודים) שבאו למחות נגד נסיונות הקומוניסטים למגר מהומות בפולין.
חברי הליגה דחפו את הפולנים אל תוך עמדות המשטרה, והתפרצו קדימה. כך הוצתה מהומה שתוצאותיה היו חמישה עצורים, דיווח רחב בתקשורת וממסד יהודי זועף.
ריצ'רד כהן, מתרפסן מה- AJC , ששימש דובר למארגני הצעדה, כינה את הפעולה "בלתי אחראית". הרב הרשל שאכטר, יו"ר הוועידה היהודית-אמריקאית ליהדות ברית המועצות14, אמר: "אנו מגנים את השיטות האלימות של הליגה". שאכטר עדיין לא היה מסוגל להבין את האסטרטגיה שלנו, דבר שהתבטא בצורה קלסית בהצהרתו: "הליגה משחקת ישר לתוך הידיים של הקרמלין בפעולותיה, על ידי הסטת תשומת הלב הציבורית מהפשע האמיתי, כלומר דיכוי היהדות בברית המועצות".
בשלוות נפש הערנו להם שאלולא פעולתה של הליגה, שהפכה את הצעדה שלהם למספיק "מעניינת" כדי לזכות בכיסוי תקשורתי, הצהרתו הנ"ל של שאכטר לא היתה רואה אור בעיתונות. לארי פיין, מנכ"ל הליגה, הוסיף שלהרבה יהודים פשוט נמאס חוסר המעש של הוועידה הנ"ל.
באותו שבוע קיימה הליגה מספר פעולות. נערכה הפגנה מול המשלחת האמריקאית לאו"ם, בה דרשה הליגה להפסיק את כל השיחות עם הסובייטים בנושאי סחר, חלל, פירוק נשק ותרבות. מחוץ ל"מוזיאון האמנות המודרנית", שם הוצגו שני מוצגי אמנות סובייטיים, היציגה הליגה "תערוכה" משלה — תמונות של יהודים סובייטיים נרדפים. קיימנו שביתת שבת מול משכנו של ארגון מורים15 על שנתן חסות לטיולים לברית המועצות. השתלטנו על משרדו של איגוד אמנים16 שמימן להקות תרבות סובייטיות. עוד שביתת שבת התקיימה מול משרד ועד הרבנים של ניו-יורק על שאינם ממלאים את תפקידם.
בכ"ו כסלו (24 בדצמבר) בית משפט סובייטי גזר את דינם של שנים עשר נאשמי לנינגרד במשפט שנערך מול המצלמות. על רובם נגזרו מאסרים בטווח של ארבע עד חמש עשרה שנים, אך מרק דימשיץ ואדוורד קוזנצוב קיבלו גזר דין מוות. מאותו רגע שהובזקה הידיעה בתקשורת, הטלפונים במשרדים שלנו לא הפסיקו לצלצל. כולם רצו לדעת מה אנחנו מתכוונים לעשות. זאת היתה אמת מידה של הצלחה: ברגע האמת פנו אלינו — גם הציבור וגם התקשורת.
לארגונים יהודיים אחרים אף אחד לא פנה. בשעת מבחן כולם נאלצו להודות שאלה ארגונים אומללים, חסרי ישע וחסרי אונים. הליגה היתה זו שהפכה למוקד טלפוני של שאלת התקשורת "מה אתם עושים?"
התשובה היגיעה במקום: "שני רוסים על כל יהודי". זאת היתה התשובה שעתידה היתה להציל את חייהם של שני יהודים. את התשובה הזאת מסרנו לסוכנות הידיעות "יונַייטיד פרס" והיא הובזקה מייד בכל העולם.
למחרת פתחנו במאמצים לשכנע את הרוסים שאנחנו מתכוונים בדיוק למה שאמרנו: שני רוסים ייהרגו על כל יהודי סובייטי שיירצח. כבר לפני שבועות תיכננו עוד משמרת מחאה של מאה שעות ליד המשלחת הסובייטית. עתה התחלנו את השביתה מוקדם מן המתוכנן, על ידי כך ששוב השתלטנו על בית הכנסת שממול. הבחורים שלנו צעקו שוב ושוב שבכל העולם יופקר דמם של רוסים, אם תישפך טיפת דם אחת של יהודי.
תגבורת משטרתית היגיעה לכתר את הבניין ולמנוע כל כניסה לרחוב משני קצותיו. המשלחת הסובייטית דמתה לבנין במצור, כל תריסיו מוגפים. דיירי הרחוב, שרצו להיכנס לרחוב ולהגיע הביתה, נדרשו להציג תעודה מזהה.
משמרת המחאה החלה ביום ראשון כ"ט כסלו (27 בדצמבר), בשעה 8:30 בערב. לאחר ששהיתי כל היום בסינגוג, הלכתי מרחק הליכה קצר לעצרת בהנטר קולג'. כשהיגעתי לאולם, מצאתי ים של אנשים מניפים דגלים וכרזות, צוותי עיתונות, רדיו וטלויזיה והרבה חשמל באוויר. על כל שאלה של התקשורת חזרתי שוב ושוב על אותה תשובה: "שני רוסים על כל יהודי!". הסיסמה התפשטה באולם. עוד לפני תחילת הנאומים, הקהל העצום הרעיד את האולם בקריאות רועמות של "שני רוסים על כל יהודי!"
סגני, ברט צוויבון, היציג אותי, ושאגת תרועה קידמה את פני כשעליתי לדבר. הסתכלתי על ההמון הגודש את האולם: צעירים יהודים כועסים ומבוגרים שזנחו את אדישותם. ראיתי את ההצלחה שקצרה הליגה בשנתיים קצרות.
וכך דיווח העיתון "דיילי ניוז" בכתבתו הראשית:
"בסגנון חד ומהיר שחשמל את הקהל, כהנא קבע ש'שלושה מיליון יהודים ברוסיה הסובייטית נתלשים מעימנו עכשיו, וחובה עלינו להפר כל חוק שצריך למען הצלתם. לנו, ליהודים, יש תסביך בשם "מכובדות". כשהנשיא רוזבלט אמר שאי אפשר להפציץ את מסילות הברזל המובילות לאושוויץ, היינו "מכובדים"17 — ושישה מיליון יהודים מתו. היגיע הזמן לקבור את ה"מכובדות", לפני שהיא תקבור אותנו!'
"מהומה פרצה באולם. המקום הפך לים עצום של אגרופים קמוצים, כרזות ודגלי ישראל מתנופפים. שוב ושוב חזרו הקריאות: 'לעולם לא עוד!', 'חופש עכשיו!', 'עם ישראל חי!'"
מעל 2,400 איש פרצו לרחוב, והחלו צועדים לעבר השדרה השלישית (רחוב המשלחת), שם חסמו מאות שוטרים עם סוסים את המעבר למשלחת הסובייטית. בעצרת הסברתי לקהל שכמו שנעצרו יהודים למען זכויות האזרח בסלמה, אלבמה18, כך צריך לעשות למען יהדות ברית המועצות. "…צריך לשבת ברחובות", אמרתי. באנו להראות בצורה פיזית שאכן, שני רוסים ייהרגו כנגד כל יהודי שיירצח בברית המועצות. פקח סוליבן, ראש היחידה המבצעית של המשטרה, נתן הוראה לקהל להתפזר, אך אני צעקתי אליהם לדחוף קדימה. העיתון "דיילי ניוז" מספר את הסיפור:
"הרב מאיר כהנא, מנהיגה של הליגה להגנה יהודית המילטנטית, ושישה מאנשיו נעצרו אמש כאשר כהנא עודד את הקהל להתנגד לפקודת המשטרה, ולפרוץ את מחסומי המשטרה ששמרו על המשלחת הסובייטית לאו"ם. ההתנגשות האלימה בין השוטרים לבין המפגינים הנדחקים, דוחפים וצורחים, עצרה את התנועה בשדרה השלישית לעשר דקות. בדוחק הגדול כמה שוטרים ומפגינים נפלו על שני חלונות וניפצו אותם…".
שוב ביליתי את הלילה במעצר, ובינתיים נזרק בקבוק צבע מ"פארק איסט סינגוג" אל המשלחת שממול וניפצה חלון אצל הרוסים. המשמרת נמשכה; מאת השעות חלפו לאט מידי בשביל הסובייטים הזועמים. הטמפרטורות היו מתחת לאפס, אך היהודים המשיכו להיות שם. הם העליבו כל רוסי שיצא מן הבניין. עוד תלונה הוגשה לארצות הברית ולאו"ם על ה"נזק הפיזי והמורלי" (כבר הפסקנו לספור את התלונות שהיגישו הסובייטים המתוסכלים).
למחרת, בל' כסלו (28 בדצמבר), בעוד המחאות גוברות, הבשורה הטובה הובזקה מפה לפה בשמחה גלויה: בוטלו עונשי המוות! הסובייטים נכנעו. היה ברור שהאיום הפיזי, שהיה ממוטט את כל ה"דטנט" ומנתק את קשרי ברית המועצות-ארצות הברית, פשוט לא היה שווה קומץ יהודים.
ההצלחה הזאת חייבת להיות חרוטה בזכרונם של כל אותם פחדנים ומתנגדים, ומעל לכל — של כל אותם אנשים לא כל כך מפורסמים, אשר קפאו בקור ולא ויתרו על החובה והזכות למחות. וכשנזכור איך הסובייטים צעקו בהיסטריה בזמן השביתה ש"רבין19 הוא המוח מאחורי הליגה", נוכל לחייך, אך בגאווה.
בסיכומו של דבר, ניצלו שני יהודים ממוות לא על ידי המכובדים המדושנים, אלא בזכות אנשים כמו יונתן אורנשטיין, בן ה-13, שאמר לעיתונות: "אני מרגיש אשם על ששת המיליונים שמתו"; כמו אשת העסקים שסיפרה שהוריה הקשישים שלחו אותה על מנת שלא לשבת בשקט כפי שעשו בזמן השואה; כמו אותו אדם — חבר בארגון שחרור שמאלני קיצוני20 — שטען כי כל המאבק היהודי הוא תנועת שחרור אחת ארוכה; כמו יצחק לוי, יהודי כושי, שבא להפגין עם אחיו הלבנים, וכמובן, בזכות פעילי הליגה המסורים, שאינם יודעים לאות — אפילו לא ננסה לרשום את שמותיהם, שמא נשכח ולוּ אחד.
ביום האחרון של משמרת המחאה טסתי לישראל לשבוע של שיחות עם יהודים שהיו בעבר פעילי מחתרת ברוסיה. ידעתי שהמתקת גזר הדין היצילה שני יהודים ממוות, אך חוץ מזה, הכל נשאר אותו הדבר. חייבים להמשיך את המאבק לשחרור כל יהודי סובייטי. בזמן ששהיתי בישראל, נבטי ההצלחה של הליגה החלו מניבים פירות בקצב מהיר יותר ממה שהעזנו לקוות.
כתבה בעמוד הראשון של העיתון "ניו-יורק טיימס"21 הודיעה שברית המועצות שלחה לממשל האמריקאי איגרת, שפורסמה על ידי "טס". האיגרת הזהירה, שמאחר שלא סופקה הגנה לאזרחים סובייטיים בארצות הברית, אל יצפו האמריקאים שתינתן הגנה לאזרחיהם שבברית המועצות.
האיום היה ברור. הסובייטים מאיימים בפעולות תגמול נגד ארצות הברית בתוך ברית המועצות!
הממשל האמריקאי דחה את האיגרת, שטענה שפעולות הליגה זכו להעלמת עין מצידו. רוברט מקלוסקי, דובר הממשל, הודיע שנמסר לשגריר הסובייטי דובריינין, שארצות הברית דוחה בתקיפות את האיגרת. היה ברור מדבריו של מקלוסקי שהרוסים מתכוונים לתגמול בדרג רשמי, ושארצות הברית מזועזעת מכך. הוא הוסיף שפעילות כזו מצד השלטונות הסובייטיים היא בהחלט חמורה, ושאיום כזה הוא מדאיג ביותר.
גם האמריקאים וגם הסובייטים נדחקו לתוך עמדות שאף אחד מהם לא רצה לנקוט. ה"דטנט", היעד המדיני העיקרי של שני העמים, היה בסכנה — בדיוק כפי שרצתה הליגה. היה פשוט מעורר רחמים לגלות שהממסד היהודי הישן והעייף מגיב בדיוק באותו אופן ישן ועייף כמו בעבר. בתגובה לאיום הסובייטי הכריז ה- ADL :
"הפעולות המיליטנטיות והסנסציוניות מהוות לנו בושה. הן סכנה פוטנציאלית ולגמרי לא מתאימים ל'מסורת היהודית'. ההשתוללויות שלהם בקשר למחאה האמריקאית למשפטי לנינגרד עיוותו ובלבלו את התגובה של היהדות האמריקאית, שהיתה לבבית, אחראית ומלאת תפילה".
אותה תגובה "לבבית, אחראית ומלאת תפילה" של ה- ADL ושל כל האחרים היא שעזרה לשלוח שישה מיליון יהודים לקבר בטרם עת, בתקופה שלא היתה קיימת שום ליגה שהיתה "בושה וסכנה". אלה המנהלים את הממסד היהודי כל כך רחוקים מ"מסורת יהודית", עד שלא היו מזהים אותה אפילו אם היו נתקלים בה ונופלים עליה. בגלל העובדות הללו זיכינו את ההצהרה באפס תגובה כפי הראוי לה.
ושוב, דווקא עיתון לא-יהודי תפס נכון את המצב. כך התבטא ה"דיילי ניוז" (הניו-יורקי) במאמר מערכת:
"הרב מאיר כהנא והליגה להגנה יהודית שלו בניו-יורק נשבעים לנקום באישים וברכוש סובייטיים… אם יש להם שכל, העריצים בקרמלין יראו זאת בדאגה".
לא כמו הקבוצות היהודיות הליברליות הפחדניות, העיתון המשיך והיביע תקווה, שאולי זה אף יקבע את "גזר דין המוות" לברית המועצות.
"הבה נקווה שאכן כך. ועל אף שאנחנו נגד אלימות, אנו נעודד בכל דרך אפשרית כל יהודי הלוחם נגד הרודנות ה'אדומה' המקוללת השולטת ברוסיה".
כאשר משווים מאמרים מעין אלה (שכתבו לא-יהודים) להתבטאויות המטופשות של הממסד היהודי, גם אנשים חזקים בוכים.
הסובייטים החלו להוציא לפועל את איומיהם. כנראה, קיוו בכך לאלץ את הממשלה האמריקאית לשבור את הליגה. חמש משלחות של "אזרחים" סובייטיים ביקרו בשגרירות האמריקאית במוסקבה, ומסרו עצומה מנוסחת בחריפות לפקידים שם. בנוסף לכך, שלושה אנשים ניגשו אל רובי פלמר, מזכיר בכיר בשגרירות האמריקאית (במוסקבה), בלכתו ברחוב עם אשתו. אחד מהם תפס אותו בדש בגדו, ושאל אותו אם גם הוא רוצה לקבל מכות ושיחבלו במכוניתו, כפי שנעשה לדיפלומטים סובייטיים בארצות הברית.
את הידיעה הזאת קראתי בעיתון בנמל התעופה בדרכי לארצות הברית, ופתאום עלה בי הרעיון לערוך התקפות אישיות על דיפלומטים סובייטיים. למעשה, הרוסים עצמם נתנו לי את הרעיון. בקושי יכולתי לחכות להגיע ולהוציא לפועל את התכנית. בי"א טבת (8 בינואר) היגעתי לנמל התעופה קנדי בניו-יורק, ומשם רצתי ישר למשרד להכין תוכניות מיידיות למרר את חיי הרוסים. אך לפני שהתחיל השלב הזה של המאבק, הסובייטים והממשל האמריקאי זועזעו על ידי מכה נוספת.
בסביבות השעה ארבע לפנות בוקר בי"א טבת התפוצצה פצצה במרכז לתרבות סובייטית בוושינגטון. התנפצו חלונות ושער ברזל הועף לגג במרחק 75 מטר. לסוכנויות הידיעות היגיעו שיחות טלפון שאמרו: "זוהי דוגמה לבאות. שלח את עמי! לעולם לא עוד!"
הסובייטים השתגעו מכעס. שר החוץ הסובייטי, אנדריי גרומיקו, מחה בעצמו בפני השגריר בִּים במוסקבה. סגן מזכיר המדינה האמריקאי, ריצ'רד דייויס, קיבל מסר חריף מהסובייטים:
"שתיקת הסכמה כזאת מצד שלטונות ארצות הברית הביאה לכך שהליגה להגנה יהודית הטרוריסטית והבריונית מצהירה בגלוי על כוונותיה להמשיך בהתקפותיה על עובדי ציבור סובייטיים בארצות הברית". המסר גם דרש מארצות הברית לשלם על הנזקים.
ושוב התנצלה ארצות הברית עוד ועוד, ושוב גינו מנהיגים יהודיים את הפיצוץ וכינו אותו "בושה וכלימה", ושוב שיבחה הליגה את הפעולה. במילים של ברט צוויבון: "אנחנו כבר לא מוכנים לסמוך על 'מצפון העולם' בלבד. יותר מידי פעמים הוא היה אילם כאשר סבלנו".
למחרת חובלו במוסקבה מכוניותיהם של שני דיפלומטים אמריקאיים, ופקידים מהשגרירות הוטרדו ברחובות. היחסים בין שתי המעצמות היו בתהליך של הידרדרות, ובאותו יום עצמו הוספנו אש למדורה.
יחד עם ארבעים חברים מהליגה עמדתי ברחוב של המשלחת הסובייטית, והודעתי שמעתה תעקובנה קבוצות של אנשינו אחרי דיפלומטים סובייטיים, ויטרידו אותם בשאלות ובהערות. באופן גלוי ביותר, סיפרתי לעיתונות שכוונתנו היא לעורר משבר ביחסי ארצות הברית-ברית המועצות, משבר שימנע משתי המדינות להמשיך לבנות "גשרים" על חשבון היהודים. "נרד לחייו של כל רוסי כאן", סיימתי.
באותם רגעים ממש התקיימה התכנסות אחרת בנושא יהדות ברית המועצות במנהטן סנטר. מעל חמשת אלפים בחורי ישיבה גדשו את האולם שם לשם עצרת תפילה למען יהודי רוסיה.
ראוי לציין שתי הערות חשובות בעניין הזה, לפני שאמשיך לתאר איך "טיפלנו" ברוסים. הראשונה היא העובדה, שהפגנה של ארבעים איש ליד בניין המשלחת קיבלה כיסוי בעמוד הראשון של העיתון "טיימס", כולל תמונה וכותרת "הליגה להגנה יהודית מכינה הטרדות לרוסים". בתחתית הסיפור על הליגה היה קטע אחד על עצרת התפילה. אז ברור איך מקבלים כיסוי תקשורתי…
הנקודה השנייה לציון היא עצם התופעה של כנס התפילה. רבנים אורתודוקסיים לא גינו אותנו פחות מהממסד היהודי (שאינו אורתודוקסי).
לפי "צעירי אגודת ישראל", התבטאו ראשי הישיבות לגבי פעולות הליגה נגד הרוסים כך: "כל פעולה של התגרות ויהירות היא מאד מסוכנת ויכולה להזיק לרבים". וכך צטטו את הרבי מלובביץ', מהאדמו"רים המובילים: "להפגנות האלה יש השלכות טרגיות ליהודים. יש לי ראָיות שמאות, אפילו אלפים, הוגלו רק כתוצאה מהפעולות השליליות הללו מבחוץ".
עם כל הכבוד לרבי, ידוע לנו שזה לא היה נכון, והוא אף פעם לא מסר שם של יהודי אחד שסבל, לכאורה, בגלל פעולות הליגה, על אף שביקשנו. אני רוצה להבהיר שהמנהיגים הללו התנגדו לא רק לאלימות, אלא לכל סוג של מחאה ציבורית. עם הזמן, כשהתוצאות של הפעולות שלנו החלו להיות ברורות, יותר ויותר בחורי ישיבות השתתפו בהן. הדבר הזה הביא את ראשי הישיבות לכעס ואחר כך לפחד.
היה ברור לישיבות שכבר אי אפשר לשבת בצד ולא לעשות כלום. לכן הסכימו ראשי הישיבות בפגישה חפוזה לכַנֵּס לא "מחאה", אלא "עצרת תפילה". הסמנטיקה לא חשובה לנו. מה שחשוב היה שנפרצה עוד פרצה בשתיקת יהדות ארצות הברית, והליגה שוב שימשה חלוץ ומזרז.
התנהגות הממסד היהודי האורתודוקסי הפריעה לי במיוחד, כי ציפיתי מהם להרבה יותר. אנשי הממסד היהודי החילוני, שהוצגו כמנהיגי היהדות, היו יהודים חצי מתבוללים, בורים במה שקשור ליהדות, ולא ציפיתי מהם לגלות אומץ, חום יהודי או תמימות יהודית. אך מתלמידי חכמים, משומרי תורה ומצוות? מאלה היתה לנו זכות לצפות לנאמנות מלאה לאחיהם היהודים.
זכורה לי שבת אחת, בה נכנסתי לישיבת מיר להתפלל. בישיבה הזאת למדתי במשך שלוש עשרה שנה, ובה הוסמכתי לרבנות. לאחר התפילה ניגשתי לראש הישיבה, ואיחלתי לו שבת שלום. הוא לקח את ידי, החזיק בה ואמר באידיש: "אתה רוצח יהודים רוסיים". לא רציתי להיכנס לוויכוח איתו, ופניתי ללכת, אך הוא אחז היטב בידי וחזר על דבריו: "אתה רוצח יהודים רוסיים". היבטתי בראש הישיבה שהיכרתי כל כך הרבה שנים, קודם שהיגיע לתפקידו הנוכחי, ואמרתי לו: