ציטוט מ: תולדות ההתיישבות החדשה בחברון
בכתובת: http://www.hebron.org.il/history/171
ב. "הרובע היהודי" ובית הכנסת ע"ש אברהם אבינו
"רובע יהודי" נכתב במרכאות, על שום שבארץ ישראל אין רבעים יהודיים; בגלות קיימים רבעים. בוורשה, בתלמסן, בקזבלנקה, שכנו רבעים יהודיים בשולי הערים, לאות בידוד והשפלה. בארץ ישראל יש ערים יהודיות, ובמידה וקיימים רבעים הרי שאלו רבעים מוסלמים, נוצרים, ארמנים, וכיוצ"ב. הערה זו יפה לכל הערים בא"י, כחברון.
עד לפני שלשה דורות היה הרובע היהודי מקומו העיקרי של הישוב היהודי בחברון. שטחו נקנה בשנת ש' (1540 למניינם), מהקהילה הקראית שהלכה והדלדלה, ע"י ר' מלכיאל אשכנזי. הרב חיד"א כתב בספרו "שם הגדולים": "הרב ז"ל היה סיבה שיהיו ישראל בעיר הקדש חברון ת"ו".
הרובע היהודי שבמרכזו עמד בית הכנסת אברהם אבינו, היא אזור מגורים מאוכלס בצפיפות. בתיו ניבנו כמרובע סגור המקיף חצר פתוחה. הבתים שימשו כחומה חיצונית לרובע. אל הרובע הובילו כניסות צרות, שהיו ניתנות לחסימה בקלות כדי להגן על הקהילה ביום זעם.
במשך הדורות הלך הרובע והצטופף, ותחת להתפשט על פני חברון, התרוממה הבניה בשבעה מפלסים של מגורים, עד לגובה של ארבע קומות. סדר וניקיון שררו בו, ומוסדות חינוך תורניים שכנו בו למרות אי הנוחות והתנאים הקשים.
בית הכנסת שהיה שייך לקהילה הספרדית, היה בעל מבנה ארכיטקטוני מיוחד מעוטר בפרטים רבים שהוסיפו ליופיו. תאורים ותמונות שצולמו מעידים על עושר ונוי רב. ארון הקדש הצפוני מזרחי היה יפה להפליא, והיו בו ספרי תורה בתיקים מהודרים – ביניהם בני מאות שנים. הדלת המזרחית הובאה מבית הכנסת שבעזה, עם בריחת היהודים משם בימי נפוליאון. היא היתה עשויה מעצי שיקמה מגולפת בעיטורים. אולם בית הכנסת היה אולם רחב בגודל של 11.5 X 7.5 מ'. נראה שבמקורו היה האולם רבוע, אך במשך הזמן צומצם שטחו. במרכזו היתה כיפה שנשענה על ארבעה עמודים – שנים במרכז ביה"כ ושנים משני צידי ארון הקדש. בבסיס הכפה היו קבועים ששה חלונות. "יופי האולם העיקרי היה בפרופורציות המוצלחות של חלקי המבנה והתאמתם ההדדית של הקשתות הקמרונים והכיפה, ובאפקטים של התאורה הבאה מחלונות הכיפה".
עם חורבן קהילת חברון בשנת תרפ"ט – חולל בית הכנסת העתיק. כל ציודו נהרס ונבזז. בית הכנסת נשאר על תילו מיותם ומחולל כעד לאשר התרחש. יהודים המשיכו לפקוד אותו, אך הפסימיות ביחס למצבו קיננה בלבבות. כך כתב האדריכל יעקב פינקרפלד שביקר במקום בשנת תש"ג: "גם במצבו היום משאיר החלל על המבקר את הרושם של שלמות ארכיטקטונית… אולם אם לא ימצא מוסד אשר יקח לידיו בזמן הקרוב ביותר את חידוש הבנין ואת בדק הבית היסודי שלו, אין לקוות עוד שיעמוד בעזובתו וחילולו זמן רב, ושינצל מסכנת התמוטטות מוחלטת".
בית הכנסת וה"רובע היהודי" עמדו על תילם עד שנת תשי"ג. באותה שנה החליט השלטון הירדני להקים מרכז מסחרי סיטונאי לשווק תוצרת חקלאית במקום. הרובע נהרס ועל מקומו הוקם שוק סיטונאי. עם הריסת הרובע לא פסחו המחריבים גם על בית הכנסת. גובל בקירות בית הכנסת ניבנה בית שימוש ציבורי ומרכז לאיסוף הזבל והאשפה העירוניים. על חורבות בית הכנסת שהתמלא עפר ולכלוך מצא את מקומו דיר עזים, כבשים וחמורים – רכושו של ערבי שגר בבית הסמוך.
עם שחרור חברון במלחמת ששת הימים שב הרובע היהודי על חורבותיו לידים יהודיות. אך למרבה החרפה לא נעשה דבר לתיקון המצב המחפיר. בית הכנסת נשאר תחת ערמות אשפה וגללי צאן ובקר. כל המכתבים, המחאות והעצומות שנשלחו לממשלת ישראל, כל הבעות הזעזוע של מבקרים, נשארו ללא מענה.
היה זה פרופסור בן ציון טבגר ז"ל שקבל על עצמו את המשימה. הוא נדהם לראות את בית הכנסת באותו מצב. הוא זה שהגיע מרוסיה, לא יכול היה לסבול את המצב הנורא שהמשיך והמשיך בלא תיקון. הוא כתב יחד עם אחרים מכתבים לראש הממשלה אך הדבר לא הועיל.
בחורף תשל"ה ניסה פרופ' טבגר לקבוע שלט במקום שיציין את מיקומו של בית הכנסת, כפי שנקבע ע"י הרב זלמן קורן, מר חיים מגני והאדריכל דוד קאסוטו, אך השלט הוסר ע"י הממשל. בחדש אב תשל"ה נערך סיור של חברי כנסת ועתונאים במקום. אט אט חדרה תחושת חרפת המקום לתודעת הצבור.
בקיץ תשל"ה פונה דיר העיזים, הוקמה גדר סביב בית הכנסת ונקבע שלט על הגדר ע"י הממשל, אך עדין לא הוסרו ערמות האשפה, הגללים והעפר מעל בית הכנסת. הפניות הרבות בנושא היו לשוא.
בחדש טבת תשל"ו החל פרופ' בן ציון טבגר לנקות את שטח בית הכנסת, בתחילה הוא עבד עם אליעזר ברואריס, ולאט לאט החלו להצטרף אליו מתנדבים לעבודה. התערבות הממשל לא איחרה לבא. העבודות הופסקו "עד לקבלת רשיון". משלא שת ליבו לאיסור והמשיך בעבודות – נעצר הפרופ'. במשך אותו חורף הוא נעצר מספר פעמים.
במשך העבודות נחשפו ראשי העמודים של בית הכנסת ואותר מקומו המדוייק. רק בחדש אב תשל"ו, תשע שנים אחרי שחרור העיר, התקבלה ההחלטה לאשר את חשיפת בית הכנסת וביצוע עבודות שיקום ראשוניות. כמתכנן נבחר האדריכל דן טנאי ששיקם ושיחזר את בתי הכנסת בירושלים העתיקה.
עבודות החשיפה בביצוע אנשי קרית ארבע ומתנדבים החלו למחרת עצרת הזכרון לנרצחי תרפ"ט בכ' אב תשל"ו. המקום הראשון שנחשף בשלימות היתה החצר שבפתחו הדרומי של בית הכנסת. ממזרח נחשף חדר הרוס למחצה שהיה מחובר לחצר ולאולם בית הכנסת. תאור החדר תאם לתאור עזרת הנשים שהיתה צמודה לבית הכנסת. במרוצת חדש אלול תשל"ו הושלמה חשיפת אולמו המרכזי של ביהכ"נ. בקיר הצפוני נחשפו שתי הגומחות שהכילו את שני ארונות הקדש שבהם היו ספרי תורה רבים.
לקראת ראש השנה תשל"ז נחשף כל האולם המרכזי של ביהכ"נ. תכניתו של האדריכל יעקב פינקרפלד התגלתה כמדוייקת לחלוטין.
בשבת שלפני ראש השנה תשל"ז נערכה תפילה ראשונה בבית הכנסת מאז שחרבה הקהילה בשנת תרפ"ט. קידוש חגיגי ושמחה רבה פקדו את המקום. בראש השנה תשל"ז נערכו במקום תפילות בהשתתפות קהל גדול מקרית ארבע ואורחים רבים.
אך השמחה היתה מוקדמת מדי. הממשל הצבאי צוה להוציא את ציוד התפילה במוצאי ראש השנה בטענה שעדיין לא אושר המקום לתפילה. נסיונות להעביר את ההוראה נכשלו, ותוך כדי מגעים עם גורמים בממשלה והרבנים הראשיים, פונה הציוד מבית הכנסת.
צבור תושבי קרית ארבע לא השלים עם הגזרה, ובשבת שובה ירד צבור גדול מקרית ארבע להתפלל בבית הכנסת. המתפללים פונו בכח ע"י צבא רב שהובא למקום, בפיקודו האישי של מפקד יהודה ושומרון וקצינים בכירים נוספים, לעיניהם הצוהלות של ערביי העיר.
הקשר בין האירועים האלה להשמדת ספרי התורה והשחתת הציוד במערת המכפלה, בערב יוה"כ תשל"ז ע"י פורעים ערבים מתבקש מאליו.
לאחר חדשים מספר ניתנה רשות להמשיך בעבודות החשיפה בניהולו של מר חיים זילבר. נחשף אולם קטן מצפונו של בית הכנסת הגדול ובו גומחה לארון קדש. מתאורים שונים התברר כי זהו בית הכנסת האשכנזי שנקנה ע"י האדמו"ר האמצעי של חב"ד בשנת תקפ"ג (1823 למניינם). ביקורו של שר הבטחון החדש עזר ויצמן במקום בשבט תשל"ח היה מפנה שלישי בתולדות המקום. הוא הורה להפסיק בעבודות החשיפה והשיקום באמרו "אתם חופרים כאן צרות". המקום הוכרז כשטח צבאי סגור והכניסה אליו נאסרה. בית הכנסת חזר לשיממנו ולסכנת התמוטטות שאיימה עליו, ואף על השרידים שהחזיקו מעד עד אז.
ההפסקה בעבודות גרמה לתסיסה רבה בקרב תושבי הקריה, ופרופ' טבגר נעצר על שום שהיה חשוד כי התפלל בבית הכנסת על שם אברהם אבינו, לאחר שהוצא נגדו צו הגבלה ע"י הממשל הצבאי. 'נעצרתי במוסקבה משום שגייסתי יהודים כדי להתפלל במנין בבית הכנסת, ועתה נעצרתי ע"י היהודים על שום שהתפללתי בבית כנסת', אמר בן ציון טבגר עת נעצר שוב ושוב, על שום שהתעקש לשוב למקום, להתפלל בו ולחשוף ולשקם אותו". (הצפה יז תשרי תשלו)
הגיעו ימי "שיחות השלום" עם מצרים באו לעולם ועמן החלטה על תכנית האוטונומיה הערבית ביהודה ושומרון. הוחלט ע"י המתיישבים בקרית ארבע בחדש תשרי תשל"ט, להכנס לביהכ"נ לצמיתות. למחרת ראש השנה, בצום גדליה, ירדה קבוצה של כשלשים תושבים, ביניהם אישי צבור מקרית ארבע לבית הכנסת. הובא ציוד למקום כשהמטרה – ישיבה במקום, שיקום ביהכ"נ ובניינו. הממשל נערך לפינוי, אך לבסוף החליטו התושבים לעזוב את המקום מרצונם, כדי לאפשר לממשלה לפעול להמשכת הבניה וחידוש הנוכחות היהודית במקום.
משלא התקדמה מגמה זו, נכנס קבוצה נוספת של יהודים, והימים ימי חוהמ"ע סוכות תשל"ט. הפעם היתה הכניסה מתוך החלטה נחושה לא לעזוב את המקום. הקבוצה התבצרה בבנין יהודי סמוך, ורק לאחר כמה שעות של מאבק עם הצבא פונו ונעצרו.
בחדש חשון תשל"ט חודשה העבודה, ניבנו קירות בית הכנסת, הושלמו הקמרונות, חוזקו קירות רעועים, והבנין עמד על תילו.
כרעם ביום בהיר אירע המעשה המחריד – נרצח הבחור יהושע סלומה ביום י"ג שבט תש"מ. היה זה לא הרחק מבית הכנסת ההולך ונבנה, בתוך השוק החברוני, בעודו מהלך בין הדוכנים לקנות פירות א"י לקראת ט"ו בשבט. יהושע עלה לארץ במסגרת ההכשרה של בני עקיבא, ולמד בישיבת ניר קרית ארבע. היה זה הרצח הראשון בחברון מאז חודש היישוב היהודי בקרית ארבע, והרצח הראשון מאז הטבח של ששים ושבעת היהודים בתרפ"ט. דמים בדמים נגעו.
חומרת המעשה הזה לא נבעה רק מעצם היותו "תועבת התועבות", אלא גם משום ששוב ריח שפיכות הדמים החל לנדוף בחברון. האוכלוסיה שהניפה דגלים לבנים באותו יום בו נכבשה חברון י"ג שנים קודם לכן, שבה ונקטה את אמצעי הרצח. רצח זה הווה תקדים, תקדים לרצח אזרחים יהודים בחברון. מששב צה"ל ועמו עם ישראל לפאתי חברון, היו משוכנעים כל ערביי העיר כי נקמת נרצחי תרפ"ט תתבע לאלתר. ולא היא. העדר כל תגובה ממשלתית באותו יום הוא החוליה הראשונה שהובילה לרצח יהודים בחברון.
לאחר הרצח התקיים דיון בממשלה "שהחליטה באופן עקרוני שלא יתכן שייאסר על יהודי לגור בחלק כלשהו מארץ ישראל, בפרט בעיר הקדש חברון, עיר שגרו בה יהודים במשך כל הדורות". ההחלטה היתה עקרונית, והממשלה קבעה כי יתקיים דיון מעשי במרוצת השבועות הבאים. ואכן חודש וחצי לאחר מכן התקיים דיון בממשלה שבו התקבלו כמה החלטות:
א. זרוז השלמת בנית בית הכנסת ע"ש אברהם אבינו.
ב. הקמת מספר דירות על יד בית הכנסת כדי להתחיל בקיום חיים יהודיים במקום: הקמת דירה לרב הקהילה, דירה לרכז החברתי של הקהילה, ודירה לאחראי על הבטחון.
ג. לשקם את בית הדסה ולסייע למשפחות הגרות בו.
ד. פתיחת מסגרת לימודית קטנה.
רצח יהושע סלומה החיש את תהליך שיקומו של הרובע היהודי, ובניינו של בית הכנסת ע"ש אברהם אבינו. מצער הדבר ביותר שהיה על עם ישראל להגיע למצב כזה כדי שבנין חברון יתקדם ויזדרז. אך לא רק זאת. כל ההתיישבות היהודית בחברון קבלה מפנה דרסטי בעקבות הרצח של יהושע סלומה הי"ד, וזכותו תגן עלינו לעד.
בד בבד עם שיקומו של בית הכנסת ,שוקמו גם כמה דירות ובתים לידו בהתאם להחלטת הממשלה, ומשפחות על ילדיהן החלו להתגורר במקום. ישיבת "שבי חברון" שהיתה בבית הדסה הועברה לבית הכנסת, וקול תורה והמולת חיים נשמע בכל הסביבה.
אחרי מספר חדשים, ביז באייר תשמ, נרצחו ששה בחורים בשער בית הדסה. האירוע הביא זעזוע כללי, והאיץ את תהליכי בנין חברון.
ביום ששי ח"י באייר תשמ"א, במלאת שנה לרצח הששה, התקיים טכס חנוכת בית הכנסת המשוקם והשלם. בחוהמ"ע סוכות תשמ"ב הוכנס ספר תורה ע"ש הרשל"צ הרב יצחק ניסים זצ"ל לבית הכנסת.
בחדש אב אותה שנה התרחב הישוב במקום. הובאו קראוונים לשטח הרובע והועמדו ליד בית הכנסת. משפחות נוספות התיישבו בהם, כשברגע נראות חורבות הרובע היהודי, עם שקעי המזוזות, עדות לקהילה מפוארת בעבר, וצווי על שיקום ובנין בעתיד.
ב-י" מנח"א תשמ"ג התקיימה עצרת זכרון לפרופ' בן ציון טבגר ז"ל ברחבת בית הכנסת. רחבת בית הכנסת נקראה על שמו, רחבת בן ציון, לזכר פעלו של מי שהיה הראשון שלקח לידיו את מצבו המושפל של המקום, וחתר לשיקומו.
עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות חברון ואיש משענתו בידו מרוב ימים. ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה.