רמב”ם על המשנה במסכת אבות פרק ד: “רבי צדוק אומר אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם וכך היה הלל אומר ודישתמש בתגא חלף הא למדת כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם”

פורסם ב: דברי תורה | 0

Rambamפירוש המשנה לרמב”ם שם: כבר רציתי לא לדבר בזה הציווי, לפי שהוא מבואר, וליודעי גם כן שדברי בו לא יאותו לרוב הגדולים בתורה, ואולי לכולם; אבל אומר ולא אחוש, מבלי לשאת פנים למי שקדם ולא למי שנמצא.

דע, כי זה כבר אמר: אל תעשה התורה קרדום לחפור בה, כלומר: אל תחשבה כלי לפרנסה, ובאר ואמר שכל מי שיהנה בזה העולם בכבוד תורה שהוא כורת נפשו מחיי העולם הבא. והעלימו בני אדם עיניהם מזו הלשון הגלויה, והשליכוה אחרי גוום, ונתלו בפשטי מאמרים שלא הבינום – אני אבארם – והטילו להם חוקים על היחידים ועל הקהילות, ועשו את המינויים התוריים לחוק מכסים, והביאו בני אדם לסבור שטות גמורה, שזה צריך ומחוייב, לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים העוסקים בתורה ותורתן אומנותן. וכל זה טעות, אין בתורה מה שיאמת אותו, ולא רגל שישען עליה בשום פנים. לפי שאנו אם נעיין בתולדות החכמים, זכרם לברכה, לא נמצא אצלם לא הטלת חובות על בני אדם, ולא קיבוץ ממון לישיבות המרוממות הנכבדות, ולא לראשי גלויות ולא לדיינין ולא למרבצי תורה ולא לאחד מן הממונים ולא לשאר האנשים, אלא נמצא קהילותיהם כולן יש בהם עני בתכלית, ועשיר רב הממון בתכלית, וחלילה לה’ שאומר שהם לא היו גומלי חסד ונותני צדקה, אלא זה העני אילו פשט ידו לקחת היו ממלאים ביתו זהב ומרגליות, אבל הוא לא היה עושה כן, אלא מסתפק במלאכה שיתפרנס ממנה, בין ברווח בין בדוחק, ובז למה שבידי בני אדם, הואיל והתורה מנעתו מזה.

וכבר ידעת כי הלל הזקן היה חוטב, והיה חוטב עצים ולומד לפני שמעיה ואבטליון, והוא בתכלית העניות, ומעלתו – עד כי תלמידיו הם אשר הושוו למשה ויהושע, וקטן תלמידיו רבן יוחנן בן זכאי. ולא יסופק לבר דעת שאילו היה מסכים לקבל מבני דורו, לא היו מניחים אותו לחטוב עצים. וחנינה בן דוסא, אשר קול קורא עליו: “כל העולם כולו אינו ניזון אלא בשביל חנניה בני וחנניה בני דיו קב חרובין מערב שבת לערב שבת”, ולא ביקש מבני אדם. וקרנא דיין בכל ארץ ישראל, והוא היה משקה שדות, וכשהיו באים בעלי הדין, היה אומר: או שתתנו לי מי שישקה במקומי כשאני מתעסק עמכם, או שתתנו לי שעור מה שאבטל מעבודתי, ואדון לכם. ולא היו ישראל בני דורם של אלו וזולתם לא אכזרים ולא שאינם גומלי חסדים, ולא מצאנו חכם מן החכמים שהיה מצבם דחוק שיגנה אנשי דורו שאינם מרחיבים לו, חלילה לה’, אלא הם בעצמם היו חסידים, מאמינים באמת לעצמה, מאמינים בה’ ובתורת משה, אשר בה הזכיה בעולם הבא, ולא יתירו לעצמם זה, ויסברו שהוא חלול השם אצל ההמון, לפי שהם יחשבו התורה למלאכה מן המלאכות אשר מתפרנסים בהן, ותתבזה אצלם, ויהיה עושה זה “דבר ה’ בזה” +במדבר טו, לא+.

ואמנם טעות אלו המתגברים כנגד האמת והלשונות המפורשים, בלקיחת ממון בני אדם ברצונם או על כורחם – הן המעשיות אשר ימצאו בתלמוד באנשים בעלי מומים בגופותיהם, או זקנים באו בימים עד שלא יוכלו לעשות מלאכה, שאין תחבולה להם אלא לקחת, ואם לא – מה יעשו, הימותו? זה לא ציוותו התורה. ואתה תמצא המעשה אשר הביאו בו ראיה באומרו: +משלי טו, לא+ “היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה” – בבעל מום, לא יוכל לעשות מלאכה. אבל עם היכולת, לא המציאה התורה בזה דרך.

רב יוסף, עליו השלום, היה נושא עצים, ואומר: “גדולה מלאכה שמחממת את בעליה”, רצונו לומר, שבעת יגיעת איבריו – יכובד משכבם – במשא העץ הכבד, היה מתחמם גופו בלא ספק, והיה משבח זה ושמח בו, והיה לבו טוב במתנת בחלקו, בגלל מה שהיה אצלו ממעלת ההסתפקות.

וכבר שמעתים, הניפתים, נתלים באומרם: “הרוצה להנות יהנה כאלישע, ושלא להנות אל יהנה כשמואל הרמתי”. וזה אינו דומה לזה כלל, ואמנם זה אצלי סילוף ממי שמביא ראיה ממנו, הואיל והוא מבואר ואין בו מקום לטעות. כי אלישע לא היה מקבל ממון מבני אדם, כל שכן שלא היה מטיל עליהם ומחייבם בחוקים, חלילה לה’ מזה, ואמנם היה מקבל הכיבוד בלבד, כגון שיארחו איש אחד, והוא בדרך, נוסע, וילון אצלו ויאכל אצלו בלילה ההוא או ביום, וילך לעסקיו. ושמואל לא היה נכנס בבית איש, ולא אוכל ממזונו. ובכגון זה אמרו החכמים, שתלמיד חכמים, אם רצה להדמות לזה, עד שלא יכנס אצל איש – יש לו לעשות כן, וכמו כן אם רצה להתארח אצל איש בהכרח נסיעה או כיוצא בה – יש לו לעשות כן. לפי שכבר הזהירו מן האכילה ללא הכרח, ואמרו: “כל תלמיד חכמים המרבה סעודותיו בכל מקום” וכו’, ואמרו: “כל סעודה שאינה שלמצוה אסור לתלמיד חכמים להנות ממנה”.

ולמה אאריך בזה הענין, אני אזכור המעשה אשר התבאר בתלמוד, והמתעקש יעשה כרצונו: היה איש שהיה לו כרם, והיו באים בו גנבים, וכל אשר היה פוקדו בכל יום, היה מוצא ענביו מתמעטים וחסרים, ולא היה לו ספק שאיש מן הגנבים שמהו מטרה. והיה מצטער מזה תמיד כל ימי הענבים, עד שבצר ממנו מה שבצר, ושטחו עד אשר יבש, ואסף הצמוקים. ומדרך בני אדם, שכאשר יאספו הפירות המיובשים, יפלו גרגרים מן התאנים והצמוקים, ומותר לאוכלם, מפני שהם הפקר, וכבר הניחום בעליהם למיעוטם. ובא ר’ טרפון במקרה יום אחד לזה הכרם, וישב, והיה מלקט מן הצמוקים הנופלים ואוכלם. ובא בעל הכרם, וחשב שזה הוא אשר היה גונב ממנו כל השנה, ולא היה מכירו, אבל שמע שמו. ומיהר אליו ותפשו, והתגבר עליו, ושמהו בשק, ורץ עמו על גבו להשליכו בנהר. וכאשר ראה ר’ טרפון עצמו אובד, צעק: “אוי לו לטרפון שזה הורגו”. וכאשר שמע זה בעל הכרם, הניחו וברח, ליודעו כי חטא חטא גדול. והיה ר’ טרפון בשארית ימיו מאותו היום דואב ומיליל על מה שארע לו, בהצילו נפשו בכבוד התורה, והוא היה בעל ממון, והיה יכול לומר לו: הניחני, ואני אשלם לך כך וכך דינרים, וישלם לו, ולא יודיעהו שהוא טרפון, ויציל נפשו בממונו, לא בתורה. אמרו: “כל ימיו שלאותו צדיק היה מצטער על דבר זה ואומר: אוי לי שנשתמשתי בכתרה שלתורה, שכל המשתמש בכתרה שלתורה נעקר מן העולם”. ואמרו בזה: “משום דר’ טרפון עשיר גדול הוה, והוה ליה לפיוסיה בדמים”.

ופתח רבנו הקדוש, עליו השלום, אוצרות חיטה בשנת רעבון, ואמר: כל מי שרוצה לקחת פרנסתו יבוא ויקח פרנסתו, ובתנאי שיהיה תלמיד חכמים. ובא ר’ יונתן בן עמרם ועמד לפניו, והוא אינו מכירו, ואמר לו: פרנסני, ואמר לו: באיזו גדר אתה מבחינת הלימוד? ואמר לו: פרנסני ככלב וכעורב, רצונו לומר: אפילו אין לי חכמה, וכמו שיפרנס ה’ חיה טמאה ועוף טמא פרנסני, שאין עם הארץ פחות מהם. ונתן לו. שוב התחרט אחר כך על שפיתהו בדבריו, ואמר: “אוי לי שנהנה עם הארץ מנכסי”. ואמרו לו אותם אשר הודיעם מה שארע: אולי יונתן בן עמרם תלמידך הוא, אשר אינו רוצה להנות בכבוד תורה, כל שאפשר לו זה, ואפילו בתחבולה? וחקר ומצא הדבר כן. ושני אלה המעשים ישתיקו כל חולק בזה הענין.

ואמנם הדבר אשר התירתו התורה לתלמידי חכמים הוא, שיתנו ממון לאדם, יעשה להם סחורה בו בבחירתו, אם ירצה – ועושה זה יש לו שכר על כך, וזה הוא מטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים – ושתמכר סחורתם תחילה למה שיימכר, ותתפס להם ראשית השוק דוקא. אלו חוקים שקבע ה’ להם, כמו שקבע המתנות לכהן והמעשרות ללוי, לפי מה שבאה בו הקבלה. כי שתי הפעולות האלה יש שיעשו אותן הסוחרים קצתם עם קצתם על דרך הכבוד, ואפילו לא היתה שם חכמה, ולכל הפחות יהיה תלמיד חכמים כמו עם ארץ מכובד. וכן פטרה התורה את כל תלמידי החכמים מחובות השלטון כולן, מן המיסים, והאכסניות, ומיסי הנפש, והם אשר יקראו כסף גולגלתא, יפרעום בעבורם הקהל, ובנין החומות וכיוצא בהן. ואפילו היה תלמיד החכמים בעל ממון רב לא יחוייב בדבר מזה. וכבר הורה בזה רבנא יוסף הלוי זצ”ל לאיש באנדלוס, שהיו לו גנות וכרמים שהיה מחוייב עבורם אלף דינרים, והורה לפוטרו מהמס, להיותו תלמיד חכמים, אף על פי שהיה משלם המס ההוא אפילו העני שביהודים. וזה דין תורה, כמו שפטרה התורה הכהנים ממחצית השקל, כמו שבארנו במקומו, ומה שדומה לזה.

לגבי הטענה ששיטת הרמב”ם גורמת למחסור בחכמי התורה

  • דוד וגלית

    דוד המלך היה רועה צאן (שמואל א, יז, לד). אבל הוא קבל סייעתא דשמיא – שנפסק ההלכה כשיטתו בכל מקום, ככתוב בתלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צג עמוד ב:   “דוד – דכתיב ויען אחד מהנערים ויאמר הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי ידע נגן וגבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תאר וה’ עמו וגו’. ואמר רב יהודה אמר רב: כל הפסוק הזה לא אמרו דואג אלא בלשון הרע: ידע נגן – שיודע לישאל, גבור – שיודע להשיב, איש מלחמה – שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה, (איש תאר – שמראה פנים בהלכה, ונבון דבר – שמבין דבר מתוך דבר) +מסורת הש”ס: ונבון דבר – שמבין דבר מתוך דבר איש תואר – שמראה פנים בהלכה+. וה’ עמו – שהלכה כמותו בכל מקום. בכולהו אמר להו: יהונתן בני כמוהו. כיון דאמר ליה [וה’ עמו] מילתא דבדידיה נמי לא הוה ביה – חלש דעתיה, ואיקניא ביה”.

    יש כמה תנאים כדי לזכות לסייעתא דשמיא של “ה’ עמו”. ומסתבר שבין התנאים ברשימה, שיש להחמיר כשיטת הרמב”ם. ומסתבר שעוד תנאי ברשימה, למסור נפש על קדושת השם, כמבואר בפוסט: היו פחות חכמים בתורה מדורות אחרונים אבל מסרו נפשם על קדושת השם, לכן זכו לנסים – ברכות כ, עמוד א.

  • משלי פרק טו
    (טז) טוֹב־מְ֭עַט בְּיִרְאַ֣ת יְקֹוָ֑ק מֵאוֹצָ֥ר רָ֗ב וּמְה֥וּמָה בֽוֹ:
    בביאור הגר”א לפסוק כתוב:”טוב מעט וגו’ המעט שיאסוף האדם ביראת ה’ הוא טוב יותר ממה שיאצור רב ומהומה בו מלא מרמות וגזילות והענין הוא להורות בדרכי לימוד תורה ה’ תמימה כי לפעמים ילמוד אדם הרבה מאוד אבל מלא פניות לכבוד וגאוה ומרמות וקנטור ודומיהן ובתוך הרוב שלומד יקרה מעט שלמד ביראת ה’ אותו מעט הוא יותר טוב מכל האוצר שקבץ ולמד ומהומה בו” (עכ”ל). לכן ע”פ מה שעולה מדברי הגר”א השאלה שבאמת צריכים לשאול היא, האם שיטת הרמב”ם יוצרת לימוד ביראת ה’ יותר מן השיטה ההפוכה? ויתכן שהתשובה תלויה בגורמים נוספים, כגון הקפדה על דברי חז”ל “הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע” (פרקי אבות פרק א) .
  • תלמוד בבלי מסכת כתובות דף קיב עמוד ב:  אמר רבי זירא אמר רבי ירמיה בר אבא: דור שבן דוד בא, קטיגוריא בתלמידי חכמים. כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר: צירוף אחר צירוף, שנאמר: ועוד בה עשיריה ושבה והיתה לבער. תני רב יוסף: בזוזי ובזוזי דבזוזי.רש”י מסכת כתובות דף קיב עמוד ב
    קטיגוריא – הרבה מסטינים ומלמדים חובה יעמדו עליהם.
    צירוף אחר צירוף – גזירות על גזירות.
    ועוד בה עשיריה – כשתשעה החלקים יהיו אבודין ולא נותר כי אם העשירית אף היא תשוב והיתה לבער.
    בזוזי ובזוזי דבזוזי – שוללים אחר שוללים.
    וצריך לשאול בדור שבן דוד בא, האם כדאי להיות תלויים כספית במסטינים ומלמדים חובה על תלמידי חכמים?  אך יש להודות שעל פי ההקשר של מסכת כתובות, לא משמע שעיקר הקטיגוריא תלויה בצורה שתלמידי חכמים מרוויחים את כספם, אלא בחוסר התמיכה שלהם בתהליך של קיבוץ גליות. וזה לשון ספר קול התור: “עפ”י רבנו ובמדה שיגדל קבוץ גליות יתגבר הסט”א ואז תוסיף גם קטיגוריה נגד אלה שאינם מחזקים בקבוץ גליות אחר שנפתחה האתחלתא בזה, כי אז תהיה פליטה בציון ובירושלים ובשרידים וד”ל. ועל זאת דאג רבנו מאד.58

58 בשרידים = משיח בן יוסף = 566, ראה להלן פרק ב, אות כ. “דבר הנבואה הזה, בציון ובירושלים תהיה פליטה הדאיג מאד את רבינו הגר”א, שלפי זה יבוא זמן בעקבות משיחא שקבוץ גלויות יהיה בדרך של פליטה היינו מתוך הכרח של צרות וגזירות ורק שרידי הפליטה יגיעו לציון וירושלים, דבר זה היה אחד הגורמים הגדולים שהגר”א האיץ בתלמידיו למהר ולנסוע לאר”י ולעסוק בקבוץ גלויות בעוד מועד כדי לקיים שיבת ציון מרצון ולא מתוך הכרח של פליטה”, המגיד דורש ציון, עמ’ 71.