יום חמישי, י"ח מרחשון התשפ"ז

בתחילת פרשת העקדה, הנסיון העשירי והגדול ביותר של אברהם אבינו, אשר עליו אנחנו נשענים בבואנו להתחנן לפני ה' בעת צרה ובבואנו להזכר לפניו בתקיעת שופר בראש השנה, הנסיון שמעמיד את עבודת ה' ברום פסגת המעלה האנושית, אומר הרשב"ם, מגדולי מפרשי הפשט ונכדו של רש"י הקדוש, את הדברים המבהילים הבאים –

"כל מקום שנאמר 'אחר הדברים האלה' מחובר על הפרשה שלמעלה". הרשב"ם הולך ומונה מספר דוגמאות לכך מהתנ"ך, ואז מסביר את הקשר הדברים כאן בתחילת העקדה. שימו לב לדברים – "אף כאן אחר הדברים שכרת אברהם ברית לאבימלך לו ולנינו ולנכדו של אברהם ונתן לו שבע כבשות הצאן וחרה אפו של הקב"ה על זאת, שהרי ארץ פלשתים בכלל גבול ישראל והקב"ה ציוה עליהם 'לא תחיה כל נשמה', וגם ביהושע מטילין על ערי חמשת סרני פלשתים גורל, לכן – 'והא-להים נסה את אברהם' – קינתרו וציערו כדכתיב 'הנסה דבר אליך תלאה', 'על נסותם את ה", 'מסה ומריבה', 'בחנני ה' ונסני' (כל אלו דוגמאות לכך שנסיון טומן בחובו קינתור וצער). כלומר – נתגאיתה בבן שנתתיך לכרות ברית ביניכם ובין בניהם, ועתה לך והעלהו לעולה ויראה מה הועילה כריתות ברית שלך". ומוסיף הרשב"ם להוכיח, כי לא מלבו העלה רעיון נועז זה, אלא מצא אותו בדברי רבותינו – "וכן מצאתי אחרי כן במדרש של שמואל – "ויהי ארון ה' בארץ פלשתים שבעה חדשים. כתיב 'את שבע כבשות הצאן תקח מידי'. אמר לו הקב"ה – אתה נתתה לו שבע כבשות, חייך שבניו עושים שבע מלחמות עם בניך ונוצחין אותן. דבר אחר – חייך, שבניו הורגים שבע צדיקים מבניך, ואלו הן – שמשון חפני ופנחס שאול ושלשה בניו. דבר אחר – חייך, שבניו מחריבים שבע משכנות, ואלו הן – אוהל מועד וגלגל נוב ושילה וגבעון ובית עולמים תרין. דבר אחר – שארון מחזיר בשדה פלשתים שבעה חדשים".

אילולא נאמרו הדברים בידי חז"ל ואומצו בידי הרשב"ם, היה קשה לאמרם. איסור כריתת הברית עם יושבי הארץ הוא כה חיוני, עד שה' אומר לאברהם – אם אתה כורת עמם ברית ומעניק להם חניה בארץ – אז בשביל מה נתתי לך בן? זרע אברהם נועד לרשת את הארץ בה בחר ה'. יש לו יעוד, יש לו מגמה בעולם. המגמה הזאת מושגת רק כאשר הוא יושב על אדמתו ואינו חולק אותה עם עם אחר.

לכן אנו למדים בפרשתנו גם על גרושו ישמעאל, שהוא אמנם בנו של אברהם, אך אינו נחשב לזרעו ואינו שייך לברית. המשנה בנדרים לא. אומרת –  "שאיני נהנה לזרע אברהם – אסור בישראל ומותר נכרים (כי הם לא זרע אברהם)". שואלת על זה הגמרא –  "והאיכא ישמעאל!" (כלומר, מה עם בני ישמעאל, הרי גם הם בני אברהם), ומשיבה – "'כי ביצחק יקרא לך זרע' כתיב".

ואכן, אחר שאברהם עומד בנסיון הנשגב ומוכיח את דבקותו בה' באופן הנעלה ביותר שבן אנוש יכול לזכות אליה, כאשר הוא כובש את רחמיו, את מידת החסד שכה היתה טבועה בו, כדי לעשות רצון בוראו בלי פקפוק בדרכיו, הוא זוכה לברכה, שטרם זכה לה עד כה (כב יז) – "כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו". מעתה נוספה הברכה של גרוש האויבים על ברכת התרבות הזרע וירושת הארץ שהכרנו עד כה. ומה מפליא הדבר, שכאשר משפחת רבקה נפרדת ממנה בפרשה הבאה, פרשת חיי שרה, כאשר היא הולכת להצטרף למיזם השכנת השכינה בארץ מיסודו של אברהם ולהיות אשה ליצחק, אותו יצחק שנעקד במעמד הנשגב שבעבורו זכה אברהם להבטחה זו, אף היא מתברכת על-ידי משפחתה באותה ברכה, אם כי בשינוי לשוני קל (כד ס) – "וַיְבָרֲכוּ אֶת רִבְקָה וַיֹּאמְרוּ לָהּ אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו". ללמדנו, עד כמה קריטית היא הורשת האויבים והשונאים מפנינו אם רצוננו לקיים את הברית עם ה' באופן שתעמוד ולא תתערער.

הברכות האדירות האלו מלפני מעל שלושת אלפים שנה הוכחו השבוע כאקטואליות מתמיד. בן הגר המצרית ממשיך לצחק אף בימינו, ונחלקו רבותינו במדרש (בראשית רבה נג יא) אודות מהותו של אותו צחוק. רבי שמעון בר-יוחאי אומר שם בשם רבי עקיבא את הדברים הידועים לנו מפרוש רש"י, ש'צחוק' זה של ישמעאל היה ביטוי לעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים – שלוש העבירות החמורות שבתורה, והוא מביא לכך ראיות מפסוקים ומצייר את זה בצבעים עזים. אולם רבי שמעון בן בר-יוחאי עצמו חולק על רבי עקיבא ואומר דבר אחר – "אין לשון הזה של צחוק אלא לשון ירושה, שבשעה שנולד אבינו יצחק היו הכל שמחים, אמר להם ישמעאל – שוטים אתם! אני בכור ואני נוטל פי שנים, שמתשובת אמנו שרה לאברהם – 'כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני' אתה למד, כי לא יירש עם בני אפילו שאינו יצחק, ועם יצחק אף על פי שאינו בני, קל וחומר עם בני עם יצחק".