שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ב סימן קיג
ומה שתירצת מה שהקשה בספר אומר השכחה מה שבטור וש"ע לא הוזכר הדין דאסור לרקוק בזה"ז בהר הבית, משום שלא יצוייר למעשה דאסור ליכנס טמאי מתים לשם וכולנו טמאי מתים, הנה הא יש מקום בהר הבית שמותרין טמאי מתים ליכנס לשם אף מדרבנן שהוא עד החיל שהיה לפנים מהסורג. ולמה דאיתא ברמב"ם פ"ה מביה"ב ה"ג שהסורג היה מקיף סביב אפשר גם החיל היה סביב ובתי"ט מדות פ"ב מ"ג מפורש כן בשם הראבי"ה, הרי מותר מכל צד אף במערבי ליכנס טמאי מתים עד הסורג שהיה רוחב איזה אמות, ולא מצאתי השיעור, ולפי' הרא"ש במדות שם שהסורג היה רק לצד המזרח מצפון לדרום אפשר גם החיל היה רק שם, וא"כ אפשר שבצדדים האחרים אחר העשר אמות של החיל אחורי העזרת נשים וכן מצד מערב היה מותר לטמאי מתים. ומשאר טומאות הא אפשר לטבול, ואם יחוש לזיבה יספור שבעה נקיים ויטבול במים חיים ויעריב שמשו, ואף שהוא מחו"כ =מחוסר כפרה= הא מותר מחו"כ אף בעזרת נשים וכ"ש בשאר הר הבית כדאיתא ברמב"ם פ"ג מביה"מ ה"ה. ונמצא שנוגע הדין שאסור לרקוק באותו המקום מהר הבית שמותרין טמאי מתים ליכנס ומקשה שפיר. ואולי אינו ברור כ"כ איזה כותל היא אם היה קבלה ברורה שהוא כותל מערבי של הר הבית או כותל העזרה שאחורי בית הכפורת שלכן אסור לשם טמאי מתים כתירוצך וגם אפשר שהוא כותל התא שאף להרא"ש אסור. וכמדומני שבס' שאילת דוד להגאון ר"ד מקרלין מסתפק בהכותל איזה הוא. ואולי זהו טעם הגאון רי"ז מבריסק זצ"ל שאמרו עליו שלא הלך אל כותל המערבי מחשש טומאה. אבל אני תמה כי מקום שמתפללין שם הוא ודאי קבלה מדורות רבותינו הראשונים שמותר לילך לשם ואיך שייך לחלוק עליהם. ידידו מוקירו, משה פיינשטיין.
ה. "אוטם אזנו משמוע דמים" – דלא שמע בזילותא דצורבא מרבנן, ושתיק. שאינו שותק כששומע שמזלזלים בתלמיד חכם אלא מגיב מיד. ומשמעות הפסוק היא, שאזנו אטומה מלשמוע זלזול בצורבא דרבנן מבלי להגיב [ובכך הוא נראה כמי שמקבל את הדברים ומסכים עמם], אלא מיד שהוא שומע, הוא מוחה.
כגון רבי אלעזר ברבי שמעון, שאחרי פטירתו יצאה תולעת מאזנו, והתראה לאשתו בחלום, ואמר לה, תולעת זו יצאה מאוזני מחמת ששמעתי שמזלזלים בצורבא מרבנן ולא מחיתי כמו שצריך למחות. משמע שבחייו היה רגיל לדקדק בכך, ולפיכך הקפיד הקדוש ברוך הוא עליו, על אותו הפעם האחת שלא מיחה.(13)
חברותא – הערות מכות דף כד עמוד א הערה 13
(13). הריב"ן