מה משותף לראש חודש אלול, גזרת הגיוס, עיריית תל-אביב, עסקת כניעה לחמאס וסקר אחד מעניין במיוחד?… – הרב יהודה אפשטיין, יו”ר אגודת קדושת ציון

יום שני, א’ באלול התשפ”ה

ראש חודש אלול, בו מתחילים ארבעים הימים האחרונים בהם שהה משה בהר בטרם נמחל עוון העגל וניתנו לוחות שניות ביום הכיפורים, הפך ליום בעל משמעות מיוחדת של התחלה חדשה והתנערות מעפר. לא לחינם מצוין התאריך הזה כיום בו ניתנה נבואת חגי לשבי ציון בימי בית שני, אשר ראו כיצד הכל תקוע ואין אופק של תקוה, ובכח הנבואה הוא הפיח בהם את ההתלהבות שהובילה לבנין הבית ולכינון הישוב – כדאי לעיין בתחילת ספר חגי בענין זה. במהלך השנים, הפך ראש חודש אלול ליום בו מתחילות ההכנות לקראת ראש השנה, כשבני ספרד מתחילים בסליחות בעוד בני אשכנז תוקעים בשופר כדי לעורר את הלבבות.

עם התגבשותו של עולם התורה בצורתו הנוכחית, הפך ראש חודש אלול גם ל’תחילת זמן’, שהוא בעצם תחילת השנה בעולם הישיבות ובחדרים, ובנוסף למשמעויות שהעלינו לעיל, מקבל התאריך משנה תוקף. ובשנה זו, בה מנסים מרשיעי ברית להניף את הכורת על עולם התורה באמצעות גזרות דרקוניות שנועדו להחריב את בית המדרש ולרוקן אותו מתוכנו, שומה עלינו להתחזק ביתר שאת בלימוד התורה הקדושה ובהפנמת הערכים, המושגים, הרעיונות ועמדות היסוד של התורה הקדושה, אשר הם – יותר מהמצוות המעשיות – עומדים במוקד המתקפה של משנאי ה’, אשר את שנאתם לתורה הקדושה הם בקושי רב מסווים תחת מכבסת המלים של ‘שוויון בנטל’.

והנה אנו מתבשרים, בעיצומו של ראש חודש אלול, שעירית תל-אביב, הנחושה להוציא לפועל את האג’נדה של ‘מדינת תל-אביב’, מוציאה הוראות לבתי-הכנסת בסגנון סובייטי קלסי, מתוך מגמה לפגוע בדיוק באותם ערכים יסודיים, העומדים בבסיס תורתנו הקדושה. המסוה הולך ומוסר, והאמת מזדקרת לעיניים – דאגה לצבא ולחיילים מעולם לא הייתה בראש מעייניו של השמאל. אלו המקדמים עסקת כניעה מול החמאס – לא צריכים יותר מדי חיילים בשביל כך. החטופים, שהם כביכול כה דואגים להם, מעולם לא היו בעיניהם אלא בני ערובה שנועדו להבטיח את המשך תהליך אוסלו, תהליך שדבר אין לו עם מדיניות חוץ, כי אם אך ורק עם מדיניות פנים. [במאמר נפרד ראוי להרחיב, כיצד הם תומכים אף בעסקה חלקית, אף שבכך הם חורצים את גורלם של החטופים שישארו, ובלבד שתעצר המלחמה…].

כאמור, הסכם אוסלו נועד להשיל מישראל את יהדותה. הדברים נאמרו במפורש על-ידי אדריכל האסון ד”ר רון פונדק לפני קצת יותר מעשר שנים במלים שאינן משתמעות לשתי פנים – “אוסלו לא נועד להביא שלום. הוא נועד לייצר ישראליזציה של המדינה במקום ייהוד שלה”. מדובר בויכוח על ליבת הקיום שלנו כאומה. האם אנו ממשיכים את העם היהודי שנוצר בסיני ושיסודו הברית עם האבות שה’ נתן להם את הארץ והם התחייבו לקבל את עול מלכותו, או שמא העם היהודי הוא נחלת ההיסטוריה, וכיום יש עם ישראלי, אשר מה שמגדיר אותו הוא המגורים כאן ותעודת הזהות הכחולה, ותו לא.

ואם מישהו מנסה להשלות את עצמו, כאילו המאבקים אינם קשורים זה לזה, אז הנה סקר מעניין במיוחד שנערך לאחרונה, ועבר כמעט מתחת לרדאר, אך חובה להציף אותו, כי הוא מסביר יותר מכל מה עומד ביסוד המאבק כנגד עולם התורה. באותו סקר, שנערך על-ידי עיתון ‘ישראל היום’, נשאלו הנסקרים על דעתם ביחס לחידוש ההתישבות היהודית בעזה. התוצאות מדברות בעד עצמן – 83% מהציבור החרדי, 67% מהציבור הדתי, 29% מהציבור החילוני ו-20% בקרב מצביעי השמאל הביעו תמיכה במהלך.

יש כאן כמה נתונים מפתיעים, אבל אני רוצה להתיחס לפער הניכר בין התמיכה החרדית לזו של הציבור הדתי-לאומי. בעוד בוגר הציבור הדתי-לאומי חונך מילדותו לתמוך בהתישבות ובכיבוש הארץ, הציבור החרדי לא ספג את הערכים הללו באופן ישיר, ואדרבה – רבים בתוכו, ובכלל זה נציגיו הפוליטיים, דחפו לכיוונים אחרים. כיצד זה קורה, אם כן, שהציבור החרדי תומך באופן מובהק בכיבוש והתישבות בעזה יותר מהציבור הדתי-לאומי?

אין זאת אלא, שהמאור שבתורה חזק מכל מאמרי ההשקפה לסוגיהם השונים. מי שספוג ערכים תורניים, מי שלומד את התורה ומפנים את ערכיה – מתרחק כמטחווי קשת מעמדות השמאל. מי שאינו חשוף לתרבות הזרה ולשטיפת המח התקשורתית – יכול לגשת לשאלות האקטואליות בראש הרבה יותר נקי. בציבור הדתי-לאומי, שרבים בתוכו מחוברים לתרבות הכללית, על-אף הדגש החזק שמושם על כיבוש הארץ – רואים רפיון הרבה יותר גדול. אגב, אני בטוח שאילו ניתחו יותר לפרטים את התוצאות בקרב הקהל הדתי-לאומי, היו מגלים שככל שרמת לימוד התורה והחיבור לערכים התורניים עולה – כך גם נוסקת התמיכה בכיבוש הרצועה וחידוש ההתישבות, וככל שהיא יורדת – כך עולה תופעת הבנטיזם.

גיוס בחורי הישיבות הוא תקותו האחרונה של השמאל להשיל מהחרדים את אותם ערכים בסיסיים, שעומדים כנגד האוסלואיזציה והישאליזציה וריקון המדינה מיהדותה. מדובר בגזרת שמד פשוטו כמשמעו, על כל המשתמע מכך, וכך יש להתיחס למגמה. כאשר ירצו באמת בטובת הצבא, בנצחון בקרב, בשויון אמיתי בנטל כולו, לרבות הנטל הרוחני – אני סמוך ובטוח, שידעו כיצד לגשת לציבור החרדי מתוך חרדת קודש ולומר – “אנא, אנו זקוקים לתורה הקדושה שתחיל את ערכיה על הצבא. בואו, תמסרו לנו שיעורים, תרביצו תורה בחיילים, תחדירו רוח גבורה אמיתית בקרב הלוחמים, תורו לנו הלכות מלחמה. אנא, למדו אותנו מה התורה אומרת על קדושת המחנה, על צניעות וטהרה, על הרעבת האויב, על הטלת מצור, על נקמה, על מלחמת חורמה”.

כשיבואו בצורה כזו, יגלו לפתע אוזן קשבת. אבל בשביל זה צריך להשליך מהצבא את כל הפיקוד הבכיר הספוג בערכי הפרוגרס מכף רגל ועד ראש ותוך כך לקרוע לגזרים את הקוד האתי התבוסתני, את פקודת השרות המשותף ואת כל שאר התועבות שהורגות את חיילינו כיום. צעד כזה יועיל לנצחון יותר מכל מהלך צבאי!

הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו”ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש.