דברי הר"ן באים כפרשנות למסכת סנהדרין דף סא, בעקבות דיון בין אביי ורבא על האיסור להשתחוות להמן הרשע שעשה עצמו אלוה. וזה לשון הש"ס. "דתניא: לא תשתחוה להם, להם אי אתה משתחוה, אבל אתה משתחוה לאדם כמותך. יכול אפילו נעבד כהמן – תלמוד לומר ולא תעבדם".
הר"ן מעלה שאלה שם. האם ההיתר להשתחוות לכבוד בן אדם, שייך רק גם לאדם חי וגם לאדם שנפטר או שמא רק לאדם חי. הר"ן עונה שההיתר להשתחוות לאדם (שלא נעבד כהמן) שייך רק לכבוד אדם שחי. וזה לשון הר"ן (חידושי הר"ן מסכת סנהדרין דף סא עמוד ב):
" משמע לי דכל שעושה איזה עבודה לשום צורה כדי שיגיע ממנה איזה תועלת הרי נתן לה אלהות ושררה על זה הענין ולפיכך עובדה והיא ענין ע"א. כנ"ל:
יכול אפילו נעבד כהמן פירש שהשתחואה הותרה לאדם שכמותך להשתחוות לפניו ולכבדו אבל אם היא השתחות של אלהות אע"פי שאינו עושהו אלוה ממש אסורה היא ולדעת אביי חייבין עליה מיתה שהשתחויה של המן השתחויה של אלהות היתה וע"ז מסר מרדכי עצמו למיתה ואף על גב דקי"ל כרבא דפטור דאין חייבין עליה מיתה וחטאת מ"מ מענין ע"א הוא ואף על גב דפטור אסור לעשות כן דבע"א ובכל אביזרהא קי"ל בפ' בן סורר ומורה יהרג ואל יעבור. ולמדנו מכאן שהקדשים של כותים וגם המשוגע של הישמעאלי' אף על פי שאין טועין אחריהם לעשותן אלהות הואיל ומשתחוים לפניהם השתחואה של אלהו' דין ע"א יש להן לכל דבר אסור של ע"א שלא בהדור לבד הם משתחוים פניהם שאין הדור למתים אלא כענין עבודה של אלהות היא עבודתן"., עכ"ל
מדברי הריא"ז שחולק על הר"ן – והתיר ליהודים לגרום לנוצרים להזכיר בשבועה את הקדשים שלהם, שהם תלמידי מייסד דת הנצרות, אנו לומדים שהקדשים, הם בני אדם שכבר מתו שלא טוענים עליהם שהם אלוה. וזה לשון הריא"ז:
קונטרס הראיות לריא"ז מסכת סנהדרין דף סג עמוד ב
ושם אלהים אחרים לא תזכירו שלא יאמר אדם לחברו שמור לי בצד ע"ז פ'. נ"ל שאלו הקדשים של גוים, כגון עון פיטרו ועון יאני וכיוצא בהם, לא ע"ז נינהו, שאין מקבלים אותם באלהות, שאין עובדים אלא לישו הנוצרי, ואלו מכבדים אותם מפני שהיו תלמידיו, ואף על פי שמשתחוים להם ועובדים אותם, לאו בתורת אלהות הם עובדים, ודמי לאנדרטי דאמרינן לעיל ש[א]ם לא קבלה עליה באלהות לאו עובד ע"ז הוא.
ובהערות דף סג עמוד ב הערה 64 של העורך שם:
[דף סג עמוד ב] 64 כ"כ רבינו בפסקיו בפירקין הלכה ג פיסקא יג. ועיין חידושי הר"ן סוף סא ב שכתב: ולמדנו מכאן שהקדשים של כותים וגם המשוגע של הישמעאלי' אף על פי שאין טועין אחריהם לעשותן אלהות הואיל ומשתחוים לפניהם השתחואה של אלהות דין ע"א יש להם לכל דבר אסור של ע"ז שלא בהדור לבד הם משתחוים לפניהם שאין הידור למתים אלא כענין עבודה של אלהות היא עבודתן, ועיין עוד מש"כ הר"ן בדף סג ב.
אחד מחשובי רבני "ישיבה יוניברסיטי" הרב דוד ברגר קבע, שלאנשי אקדמיה אף נשמר, נוסח השבועה שהיו הנוצרים נשבעים שם, בזמן שהיו צריכים להישבע בבית המשפט. ונזכר שם, שמות תלמידי "אותו האיש", (שהיו הנוצרים נוהגים להשתחוות להם, בלי לקרא להם אלוה). והוא טוען שהם חלק מן הבעיה, שרבנו תם, (בסנהדרין דף סג, ב) היה צריך למצוא לה פתרון, כדי לאפשר ליהודים להיות שותפים במסחר עם נוצרים.
יש כמה מגדולי האחרונים, שבגלל שלא הבינו את המציאות ההיסטורית, פרשו את הר"ן, בדרכים לא נכונים, או גרוע מזה, טענו שהרמב"ם היה יותר בקי במוסלמים מן הר"ן, כאילו שיש לרמב"ם הכח לתת לכל המוסלמים בעולם, תעודת הכשר לנצח נצחים. אמירה מגוחכת לאלו שיודעים את המציאות ההיסטורית. ואדרבה כבר הבאתי במאמר
"מתי מותרת להשתחוות לאנשים ומתי נגדיר את זה כעבודה אסורה לסרסורים על פי רבנו נסים"
שלפחות בזמן הזה, יש כתות של איסלם שבודאי, עובדים ומשתחווים לאנשים שמתו, כסרסור לקבל טובות בדרך על טבעי, ועוברים על איסור עבודה זרה.
האם מרן הרב יוסף קארו פסק כשיטת הר"ן?
בחידושי הר"ן מסכת סנהדרין דף סג עמוד ב כתוב: אסור לאדם שיעשה שותפות עם הכותי. משמע ודאי דאיסור זה מדרבנן דעיקר קרא לנודר בשמו או מקיים בשמו …
סבת האיסור לפי הר"ן ששמא, יתחייב הכותי להישבע שבועה ליהודי, אם יתפתח סיבוכים בשותפות. ואסור לגרום לגוי להזכיר אלהים אחרים, בשבועה מדין דרבנן. וכיון שהנוצרים (המכונה, כותים) היו נוהגים להזכיר, שמות תלמידי ישו הנוצרי שמתו, בתוך שבועתם, ומשתחווים לתלמידים האלו, ומתייחסים אליהם כאילו יש להם שררה לפעול כרצונם בתחומים מסוימים, באמת לדעת הר"ן, שייך האיסור הזה אצלם. אבל הוא מלמד זכות על מה שרוב העולם נהגו. ששמא הם סוברים שזה רק מדת חסידות לא לעשות שותפות עם הכותי, ע"פ מה דאמרינן במגלה תיתי לי דלא עבדית שותפות בהדי כותי משמע שרוב עולם לא היה נזהרין בכך. וז"ל
ועכשיו שנוהגין היתר אפשר לומר לפי שהכותים נשבעין סתם בשם ודעתם לבורא יתברך ואף עפ"י שטועין באמונתם מ"מ אינן מזכירין שם ע"א בשבועתם אלא שיש לחוש לשמות הקדושים שמזכירים בשבועתם ואף על פי שאינם אלהות הם נשבעין בהם והוא ענין של ע"א כמו שכתבנו למעל'. אבל מ"מ אינו דבר שיהא אדם חייב למנוע את הרבים בכך שאינו אלא דרך חסידות. וראי' לזה ממאי דאמרינן במגלה תיתי לי דלא עבדית שותפות בהדי כותי משמע שרוב עולם לא היה נזהרין בכך. וכן כתבו בתוספו' ז"ל:
ואף על פי שמכאן לא כל כך ברור, האם הר"ן מלמד זכות רק על עשיית שותפות עם הגוי, בלי לקבל שבועה להציל ממון או האם הוא מלמד זכות אף על אלו שמבקשים שבועה כדי להציל ממון, בדברי הר"ן על הריף דף ז, לפירושו למסכת עבודה זרה, הר"ן הבהיר:
מדאמרינן בפרק בני העיר (דף כח א) תיתי לי דלא עבדי שותפות בהדי עובד כוכבים מעולם וכיון דאסור מאי רבותיה ותירצו בזה דהכי קאמר לא עבדי שותפותא בהדי עובד כוכבים ואפילו הייתי פוטרו משבועה כדי שלא יהא רגיל אצלו וילמוד ממעשיו ועוד כתבו דה"ק דאפילו בזמן שאין רגילות העובד כוכבים להשבע בתרופתם לא עבדי שותפותא בהדיה ומן הטעם הזה נהגו היתר בדבר לפי שאין נשבעין בעבודת כוכבים והרמב"ן כתב דמאי דאמרינן אסור לישראל לעשות שותפות עם העובד כוכבים לאו איסורא ממש קאמר דהא לא מיתסר אפילו מדרבנן דמשום לפני עור ליכא אלא במה שאי אפשר לו לעשות אלא ע"י ישראל כמושיט כוס יין לנזיר בדקאי בתרי עברי נהרא ועוד דאפשר שאין בני נח מוזהרים שלא לידור ולא לקיים בשם עבודת כוכבים וקרא דלא ישמע על פיך נמי לא אתי להכי כלל אלא לישראל גופיה מזהר רחמנא אבל כי האי גוונא אפילו מדרבנן לא מיתסר כיון שאין ישראל משביעו בעבודת כוכבים אלא העובד כוכבים הוא שנשבע מאליו על ידי שנתחייב לו שבועה לישראל ומשום דלא מיתסר אלא ממדת חסידות בעלמא אמרינן התם תיתי לי:
נפסק בשו"ע, או"ח סימן קנ"ו (גירסת ויניציה, שנת שכ"ה http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20606&st=&pgnum=52 "ויזהר מלהשתתף עם בן נח עובד אלילים, שמא יתחייב לו שבועה ועובר משום לא ישמע על פיך (שמות כג, יג). הגה: ויש מקילין בעשיית שותפות עם הכותים בזמה"ז, משום שאין הכותים בזמן הזה נשבעים בע"א", עכ"ל. ובדרכי משה מוסבר, שסומכים על הלימוד זכות של הר"ן, שזה רק מדת חסידות לא לעשות שותפות עם הכותי.
ובשו"ע, יורה דעה, סימן קמ"ז, פוסק מרן אסור לגרום לגוי שידור או שישבע בשם אלילים (הנוסח המקורי של מרן שמופיע ב: http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45234&st=&pgnum=80&hilite.
לכן משמע קצת שלפחות לכתחילה מרן מחמיר כשיטת הר"ן (או שמא הוא סובר שיש בשבועת הנוצרי אפילו איסור תורה), אבל במצב של בדיעבד שהיהודי כבר השתתף עם הגוי יש לי ספק מה עמדת מרן כלפי שיטת הר"ן. שהרי בבית יוסף חושן משפט קפ"ב (בספרים שהוסיפו מה שהושמט בגלל הצנזורה הנוצרי) מתברר לנו שאם היהודי כבר השתתף עם הגוי בניגוד לדין לכתחילה, מרן הביא כמה טעמים להתיר בדיעבד לקבל שבועה מן הגוי. חלקם מסתדר עם שיטת הר"ן והם טוענים שעדיף שהגוי ישבע בשם עבודה זרה [גם אם מדובר בשיתוף] מזה שהיהודי יפסיד כסף לגוי. עיין בספר הישר לרבנו תם על בכורות דף ב עמוד ב, ד"ה "והאמר אבוה דשמואל אסור לו לאדם שיעשה שותפות עם הגוי שמא יתחייב לו שבועה ונשבע לו כו'", שזה באמת שיטתו של רבנו תם ותו לא. וכן משמע מדברי תוספות בגיטין דף נ, עמוד ב ד"ה. יתומין שאמרו כו' בין לשבועה בין לזיבורית. ומסתבר לפי רבנו תם שאין זה משנה בין אם הגוי אמר שמו של העבודה זרה, או רק אמר אלקים והתכוון לאליל של הנוצרים, שהרי הבית יוסף קבע ביורה דעה סימן רפא, "ספר תורה שכתבו מין ישרף כתבו גוי יגנז. מימרא דרב נחמן בפרק השולח (גיטין מה:). ופירש"י מין. אדוק בע"ז כגון כומר. ישרף". וגם משמע מתוספות בגיטין דף נ, שציינתי לעיל, שאין השימוש בשבועה בשם בורא שמים וארץ בלבד לפני בית דין של דייני ישראל מועיל (לדעת רבנו תם) להתיר שבועה מצד הגוי, אלא רק הרצון להציל כספי יתומים, מועיל.
רבינו ירוחם, תולדות אדם וחוה נתיב יז חלק ה דף קנט טור ג (שמרן פוסק כשיטתו) הביא 2 טעמים להתיר קבלת שבועה מן הגוי, במצב של בדיעבד. וז"ל "ואם נשתתף עמו כתב רשב"ם שאם נתחיי' לו הגוי שבועה שאסור לקבלה ממנו. ור"ת כתב שמותר לקבלה ממנו כיון שנשתתף עמו כבר שלא יפסיד ממונו וכן נראה עקר וכן כתב הרא"ש שמותר".
ואז מוסיף רבנו ירוחם טעם שני בשם הר"י, שסותר את דברי הר"ן, וקובע שאין נוסח השבועה של הנוצרים סותרת את המצוה "לא ישמע על פיך" כי הם לא מזכירים שם העבודה זרה שלהם, בתוך נוסח השבועה אלא רק הקודשים שלהם, שזה סותר את שיטת הר"ן, שגם הקדושים שלהם וגם המשוגע של הישמעאלי, הם עבודה זרה.
וכן מרן בבדק הבית (על יורה דעה קמ"ז) מביא גם שיטת הרשב"א ש"גויים הללו שנשבעים באותה ארבעה {הערה ממחבר המאמר: ארבעה התלמידים של "אותו האיש"} מותר להשביעם ואין כאן בזה משום לא ישמע על פיך". (עד כאן כל הציטוט מספר בדק הבית)
ואני קצת מסתפק האם 2 הטעמים של רבנו ירוחם "צודקים בפני עצמם" לדעת מרן (לדוגמא, סובר המנחת חינוך, מצוה פו, שיש פחות פגיעה בכבודו של הקב"ה אם הגוי לא מזכיר בפירוש או בפרהסיה, את שמו של האליל בשבועתו, לכן אין איסור לגרום לגוי שמאמין בשיתוף להישבע, בעושה שמים וארץ) או שבאמת רק מצד ספק ספקא " מוסיפים שיטת הר"י הזקן והרשב"א כסניף להקל. וכן מרן גם הביא, את שיטת הרמב"ן, שאולי היהודי לא מוגדר כאן כאשם לשבועה שיוצא מפי הגוי כסניף להקל והרי יש כאן ג' ספקות. ולפי זה במקרה שיהודי לא עומד להפסיד כסף על ידי שבועה, אולי מרן יודה לדברי הר"ן שבמקום שמשתחווים לתלמידי הנצלב או למשוגע של הישמעאלים שיש להחמיר.
וגם אם נטען שמרן באמת סבר שהקדושים של הנוצרים וכו' אינם עבודה זרה אף על פי שהם משתחווים להם, אולי הוא קבל את דברי הר"ן למחצה. שבמדה שאנו משוכנעים שנוצרים או הישמעאלים רוצים לקבל תועלת מן עבודת הסרסורים כן נפרש את העובדה שהם משתחווים למתים כפעולה של עבודה זרה.
וחפשתי הגדרה בדברי רבנו ירוחם, מתי כן נדון את האדם שמשתחווה לאנשים שמתו כעובדי עבודה זרה, ולא מצאתי ראיה ברורה. ושמא יש לחלק בין נוצרים או ישמעאלים אדוקים ובין אלו שמנהג אבותיהם בידיהם. כמו שרבנו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב יז חלק ה דף קנח טור ג ) הכריע בשאלה האם מותר למכור לנוצרים לבונה, וז"ל: בזמן הזה שנהגו להקטי' לבונה לע"ז אסו' למוכרה לגלח או לכומר כך כתבו בתוס' בע"ז. ונ"ל דה"ה לגוי או לגויות הקדשות שרגילו' תדיר לקנותן להקטי' לע"ז.
הוי אומר, לאדוקים אנו חושדים בהם שהם מתכוונים להקטיר לעבודה זרה לכן כיון שהם מצווים בשבע מצוות בני נח, לא לעבוד את ה' ע"י שיתוף, אסור למכור להם לבונה, כי אם מוכרים להם עוברים על "לפני עור לא תתן מכשול". וכן הסיק הבית יוסף והרמ"א, בדרכי משה הארוך לסימן קנ"א ביורה דעה. אבל מבואר ממה שפסקו, שלגוי סוחר, מותר למכור לו לבונה, שהרי ההלכה כאביי, "אלפני עור מפקדינן אלפני דלפני לא מפקדינן" שיש לחלק בין אדוקים ואינם אדוקים.
אבל יותר מסתבר לטעון שהחלוקה שיש לחלק בין אלו שעוברים על איסור עבודה זרה כאשר משתחווים לתלמידי מייסד הנצרות, ולמשוגע של הישמעאלים לבין אלו שלא עוברים, היא: שכאשר יש אפשרות לתלות שהם משתחווים כאות שהם פטריוטים למנהיגי עדתם שמתו, נפטור אותם מדין עבודה זרה. אבל אם הם מפרשים לנו שמחשבתם לקבל סיוע על-טבעי מאלו שמתו נדון אותם כעובדי עבודה זרה. ולכן הריא"ז שהבאתי מדבריו לעיל, הביא ראיה לפטור את הנוצרים שמשתחווים לתלמידי יש"ו מאנדרטי של מלך, שלפי דעות מסוימות בין הראשונים היו משתחווים לפניהם כדי לכבד את המלך שמת.
וכדי לא לעכב את המחקר לא בדקתי ביסודיות אם יש איזה קושיות על ההסברים שהצעתי לדברי רבנו ירוחם, הריא"ז, והרשב"א, על פי פרשנות מרן. ואם הקורא ימצא קושיה טובה, אקיים את מאמרו של חז"ל כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך אקבל שכר על הפרישה כמבואר בבכורות דף ו,ב וכן בפסחים, קידושין, ובבא קמא.