בבואנו לפרשת תרומה, בה מתקיימת תכלית העולם והיא השכנת שכינת ה' בעולמנו זה, שהיא התכלית העליונה והחשובה ביותר, וכפי שביאר זאת הגר"א בפרושו לשיר השירים פרק א פסוק ב, שומה עלינו לעמוד על אבחנה חשובה בעבודת המקדש, והיא העובדה, שקרבנות התמידים והמוספים, אשר הם מהווים את עיקר העבודה, שכן הם התדירים בקביעות – אותם קרבנות כולם באים דווקא מתרומת הלשכה, לשם נאספים השקלים של כלל-ישראל. קרבנות היחיד, כמו חטאת קבועה, אשם, קרבן עולה ויורד ועוד – אלו באים על- פי הצורך ובשל מצב מסוים של חטא או טומאה שיש לכפר עליו. אולם אלו הקרבנות התמידיים – הם הקבועים והעומדים בכל עת ובכל מצב. על קרבנות אלו הרחיב הנצי"ב בבאורו לחומש פעמים רבות והסביר, כי הם המקיימים את העולם פשוטו כמשמעו, משם יורד השפע לעולמנו הגשמי, משם מתפרנסים בני ישראל. זה כחו של קרבן התמיד, המעניק לישראל קשר ישיר עם בורא עולם, עד שפרנסתם תלויה באותו קרבן.
הלכה מעניינת נאמרה על אותם קרבנות, והיא שלעולם הם חייבים לבוא מתרומת הלשכה,כאמור, ולו ירצה מאן דהו לתרום משלו לקרבן התמיד ובכך 'לחסוך' לתרומת הלשכה, אנו נדחה את בקשתו ונפנה אותו לתרומת הלשכה. וכך מתארת הגמרא את המחלוקת שנסובה על הלכה זו בין חכמי ישראל לצדוקים – "שהיו צדוקים אומרים: יחיד מתנדב ומביא תמיד, מאי דרוש? את הכבש האחד תעשה [לשון יחיד] בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, מאי אהדרו [מה השיבו להם]? את קרבני לחמי לאשי… תשמרו [לשון רבים], שיהיו כולן באין מתרומת הלשכה" (מנחות סה.).
הלכה זו באה להביע רעיון יסודי בעבודת ה' של ישראל. ישנו מושג שנקרא כלל ישראל, והקב"ה, כאשר החליט להשכין שכינתו בארץ, רצה דווקא באופן זה, שהשכינה תשרה על אומה שעובדת אותו, ולא על יחידים כאלו או אחרים. היחיד מסוגל להתנתק מהמציאות, להתבודד במדברות, כפי שהרמב"ם מתאר את כומרי אדום (נזירים נוצריים למיניהם) ולעסוק במושכלות שמימיות. אולם לה' אין חפץ בזה! ה' רוצה שהאדם יעבוד אותו דווקא מתוך מציאות של חיים חברתיים, של אומה שלמה, ובה כלל סוגי האנשים, כאשר לכל אחד תפקיד בקיום הנאות של החברה, וכולם יחדיו מתוך אחדות דבקים במטרה של קרבת א-להים. מקדש ה', לפני כל דבר אחר, בא לבטא את הקשר של ה' עם כלל ישראל. קרבנות הציבור, אשר מכוחם יורד לעולם שפע הפרנסה – באים דווקא מתרומת הלשכה של כלל ישראל – הם שייכים לאומה, לא ליחידים. הצדוקים כפרו בכל המושג של עם ישראל כאומה, שכולם כאחד מתקרבים לה'. הם רצו 'דת' של כהנים מופרשים מהחברה, אשר הם לבדם עובדים את ה', ואילו העם חי ככל עם אחר. הפרדה זו בין 'דת' לחיים מדיניים היא אם כל חטאת.
היחס המבזה כלפי הדת בתרבות המערבית אינו אלא תולדה של אותה גישה. גישה זו מחובתנו לעקור, מחובתנו לחדש את המושג של כלל ישראל כעומד לפני ה', את המושג של חברה שלמה ובה לא רק כהנים ולא רק רבנים ואנשי-דת, אלא חברה ובה עובדי אדמה ומהנדסים, משוררים וסוחרים, בעלי אומנויות וחיילים, אנשים מכל הסוגים והמינים, אשר כולם יחדיו משעבדים את לבם לה', חברה קדושה אשר מבטאת בפועל את שכינת ה' בתחתונים. זוהי מדינת התורה אליה אנו מייחלים, ועל-אף ממשיכי דרכם של הצדוקים כיום, כל אותם אלו המוכנים 'לכבד' את ה'דת' ובלבד שלא יחדרו להם לחיים הפרטיים, על-אף כל אלו השרויים במושגים המערביים של 'חופש' ו'חיה ותן לחיות', על-אף כל מסלפי התורה שמנסים להפכה לפולקלור בלתי-מחייב – על-אף כל אלו, מדינת התורה קום תקום!