השבויה האחרונה בעזה

יום שלישי, ט' שבט התשפ"ו

עם ישראל נשם לרווחה עם השבת גופתו של גיבור ישראל רן גואילי, כאשר רבים נזכרים בדברי רבותינו, ולפיהם ברכת 'הטוב והמטיב' נתקנה כשהובאו הרוגי ביתר לקבורה. ראש הממשלה ונשיא המדינה אף הסירו את 'סיכת החטופים' – סיכת המניפולציה הרגשית של תומכי הכניעה בעזה – מדש חליפתם, ומאליה מזדקרת ההשוואה בין מעשיו של הגיבור רן גואילי, אשר השליך את נפשו מנגד והקריב את חייו למען הכלל, לבין אותו מטה מחופש של אנשי שמאל קיצוני, אשר ניצלו את מצוקתן של חלק ממשפחות החטופים כדי לקדם אג'נדה של 'עסקה בכל מחיר', שמשמעותה הפקרת בטחון הכלל, מתן נצחון לחמאס על מגש של זהב, שחרור רוצחים שיבצעו את הטבח הבא – היל"ת – ומעל הכל – הצלתו בכל מחיר של הסכם אוסלו הנוראי, יותר נכון של הדת האוסלואידית אליה הם סוגדים בקנאות, ומיסוס ההזדמנות שהייתה לנו בעקבות הטבח הנורא להפוך את היוצרות ולהעביר את אוסלו מהעולם, ביחד עם גרורתו, הלא היא ה'התנתקות' והטיהור האתני שנערך ביהודי גוש קטיף.

זה לעומת זה עומדים גבורת הלוחמים הנועזים, ובתוכם רן גואילי, לעומת תבוסתנותם של המושכים בחוטים, אותם אלו שדאגו מהרגע הראשון למנוע נצחון ישראלי אמיתי בעזה. והכואב מכל הוא, שהם הצליחו. סיכת החטופים, סיכת הכניעה, סיכת הקונספציה, אולי כבר אינה נענדת על-ידי ראש הממשלה ושאר בכירי השלטון, אבל היא קנתה שביתה בתוך לבם ומחם, וממשיכה להנחות את התנהלותם. ההסכם המביש, שהביא עלינו את המשך שלטון החמאס בעזה, והפעם בשיתוף טורקיה, קטאר ושאר שונאי ישראל, תחת מסוה של 'ממשלת טכנוקרטים' – הסכם זה הוא הביטוי המובהק ביותר של אותה קונספציה שהביאה עלינו את האסון הנורא.

והכואב מכל הוא, שלא באמת שוחררו כל החטופים. ישנה חטופה אחת אחרונה, שעדיין נמקה בעזה, שעדיין נאנקת ונאנחת, מדממת ובוכיה, ואין איש שם על לב. מדובר בעזה עצמה – עיר ואם בישראל, חבל מנחלת אבותינו, בשר מבשרה של האומה, אשר הופקרה לנפשה במשך שנים בידי אלו, אשר מדינת ישראל מסתכמת מבחינתם בגורדי השחקים בתל-אביב. במשך שנים שטפו לנו את המח, ש'אין לנו מה לחפש בג'בליה', ו'אנחנו לא רוצים לשלוט בשג'עיה' ו'סוף סוף נפטרנו מחאן יונס'. והעדר הנבער קנה את הסיסמאות הללו והפקיר את עזה לגורלה. בורא עולם, אשר כרת עמנו ברית על הארץ הזאת וחפץ בכך שנכבוש את כולה, נירש אותה ונוריש מתוכה את אויבינו, שנקים בה ישובים תוססים עם בתי כנסת, ישיבות ומקואות, מפעלים וחנויות, בתי ספר וגני שעשועים – לא יכל לשאת את הבגידה הנוראה, את הפקרת נחלת אבותינו, את ההתכחשות ליעודנו, ואף את סגירת העיניים מהמזימה להשמידנו, מזימה שהאויב הרצחני מעולם לא טרח להסתיר. את המחיר הנורא שלמנו כולנו, אבל יש קנאי אוסלו ממשיכים לדבוק באמונתם.

וכעת, עם השבת עצמותיו של החטוף האחרון, מספרים לנו אותם מניפולטורים תקשורתיים, אשר הבאישו את ריחה של עזה בעיני שומעי לקחם – כי הנה, סגרנו מעגל, אין עוד חטופים בעזה.

הם משקרים! יש עוד חטופה אחת, והחטופה הזאת לא נלקחה בכח הזרוע מבארי או מנחל עוז, היא נמסרה מרצוננו לידי המרצחים, וזה חמור הרבה יותר! רוחם הרופסת של רונן צור וחבריו לא תבלבל אותנו ולא תשכיח מאתנו את החטופה האחרונה, החשובה ביותר. עם ישראל, שידע לעמוד ולהלחם על נפשו ביום המר והנמהר בו קרסה עלינו קונספצית אוסלו – ידע גם להתנער מעפר, להשליך את הקונספציה ההרסנית לפח האשפה של ההיסטוריה, להעביר מהעולם את השלטון הרצחני המחופש לממשלת טכנוקרטים עם חליפות ולשחרר את השבויה האחרונה – את עזה ואת גבולה סביב.

אולי זה לא יקרה היום, אולי העם עוד לא הגיע להבנה הראויה של המציאות. אולי זה יקרה בדור הבא. כבר היו דברים מעולם (במדבר יד כב-כד) – "כִּ֣י כָל־הָאֲנָשִׁ֗ים הָרֹאִ֤ים אֶת־כְּבֹדִי֙ וְאֶת־אֹ֣תֹתַ֔י אֲשֶׁר־עָשִׂ֥יתִי בְמִצְרַ֖יִם וּבַמִּדְבָּ֑ר וַיְנַסּ֣וּ אֹתִ֗י זֶ֚ה עֶ֣שֶׂר פְּעָמִ֔ים וְלֹ֥א שָׁמְע֖וּ בְּקוֹלִֽי. אִם־יִרְאוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתִּי לַאֲבֹתָ֑ם וְכָל־מְנַאֲצַ֖י לֹ֥א יִרְאֽוּהָ. וְעַבְדִּ֣י כָלֵ֗ב עֵ֣קֶב הָֽיְתָ֞ה ר֤וּחַ אַחֶ֙רֶת֙ עִמּ֔וֹ וַיְמַלֵּ֖א אַחֲרָ֑י וַהֲבִֽיאֹתִ֗יו אֶל־הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁר־בָּ֣א שָׁ֔מָּה וְזַרְע֖וֹ יוֹרִשֶֽׁנָּה".