הרב ובר פותח בקישור יפה בין נבואת יחזקאל לפרשת השבוע (פרשת ויגש).
ביום שבו נפתח פיו של יחזקאל לדבר נבואות נחמה (אחרי שנים של נבואות תוכחה שהתייחסו אליהן כאל "שטויות"), דווקא אז מתחילות נבואות הנחמה.
הוא משווה זאת ליוסף: אחרי 22 שנה שיוסף שתק, נפתח פיו ואמר "אני יוסף", ואז האחים נבהלו – אבל מיד אחר כך באה הנחמה ("וינחם אותם וידבר על לבם").
המסר: כל עוד עם ישראל לא מבין את שורש הבעיה והחורבן – אין מקום לנחמה אמיתית. ברגע שמבינים – אפשר להתחיל לנחם ולבנות.
בהמשך הרב עומד על עניין צום עשרה בטבת:
בגמרא (ראש השנה, בבלי וירושלמי) מובא מחלוקת מתי לצום – ב-10 בטבת או ב-5 בטבת. לפי רשב"י, הצום הוא ב-5 בטבת (יום השמועה שהגיעה לגולה), ובירושלמי נאמר שבני הגולה נהגו כרשב"י.
הרב מסביר שהיום הזה הוא "יום השמועה" – היום שבו הגיעה הבשורה המרה לגולה. זה מדגיש את מצב הגלות.
הנקודה המרכזית: גלות אמיתית היא "גלות הדעת" (מסכת נדרים: "אין גלות אלא בדעת").
מי שאין לו דעת – אין לו כלום. גלות הדעת היא הגלות הקשה ביותר.
ביום זה אנחנו צריכים להתעורר ולהבין את משמעות החורבן – לא רק כזיכרון היסטורי, אלא כמציאות נוכחית של הלב, המוח והנשמה שלנו.
הרב מביא הקבלה נוספת מאותה מסכת נדרים:
מי שלא מבקר חולים – כאילו שופך דמים. מי שמבקר – מחיה את החולה.
כך גם בחורבן: מי שלא בא לראות את המקום החרב (הר הבית), לא מתבונן במציאות החורבן – כאילו משתתף בחורבן וממשיך אותו.
לעומת זאת, מי שבא, מסתכל, מתפלל תפילה שלמה – הופך לשותף בבניין, גם אם לא יזכה לראות את הבית הבנוי בימיו.
הרב מצטט את המאמר הידוע: "כל שלא נבנה בימיו – כאילו נחרב בימיו".
לכן אנחנו צריכים לבוא, לראות שהבית עדיין חרב, להתעורר, להתפלל ולפעול למען בניינו.
לקראת הסיום הרב אומר:
אולי דווקא לפני צום עשרה בטבת (ביום שלישי הבא) נתעורר כולנו, הדעת תצא מהגלות, ונזכה להתחיל לבנות – ואז כבר לא יהיה צורך לצום.
בסיום הוא מברך חתן שהגיע להתפלל בהר הבית לפני חתונתו: