אודות הקרב בין ‘מחבלים’ ל’שונאים’ בפוניבז’ – כל מקום שיש חילול השם – אין חולקין כבוד לרב (סנהדרין דף פב)

פורסם ב: דברי תורה, הערות על החברה | 0
https://www.kikar.co.il/390061.html
קרב אלים במיוחד פרץ בצהריים בישיבת פוניבז’, כאשר הבן של נשיא הישיבה, המנהל לייבל’ה כהנמן, ספג מכות נמרצות, בעת שניסה להגיש את אביו הרב אליעזר לתפילת מנחה ב’עמוד’. תיעוד (ישיבות)

תלמוד בבלי מסכת יומא דף פו עמוד א

היכי דמי חילול השם? אמר רב: כגון אנא. אי שקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר. אמר אביי: לא שנו אלא באתרא דלא תבעי, אבל באתרא דתבעי – לית לן בה. אמר רבינא: ומתא מחסיא אתרא דתבעי הוא. אביי כדשקיל בישרא מתרי שותפי יהיב זוזא להאי וזוזא להאי, והדר מקרב להו גבי הדדי, ועביד חושבנא. רבי יוחנן אמר: כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין. יצחק דבי רבי ינאי אמר: כל שחביריו מתביישין מחמת שמועתו (היינו חילול השם) +מסורת הש”ס: [היכי דמי]+ אמר רב נחמן בר יצחק: כגון דקא אמרי אינשי שרא ליה מריה לפלניא. אביי אמר: כדתניא, ואהבת את ה’ אלהיך – שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו – אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה – ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו – אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה – ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו! ועליו הכתוב אומר באמר להם עם ה’ אלה ומארצו יצאו.

ישבי בנב

חברותא מסכת סנהדרין דף צה עמוד א
כתוב בספר שמואל: “וישבי בנב אשר בילידי הרפה, ומשקל קינו שלש מאות משקל נחשת, והוא חגור חדשה, ויאמר להכות את דוד”.
מאי “וישבי בנוב”?(265)
אמר רב יהודה אמר רב: איש שבא על עסקי נוב.
שכך היה מעשה, כפי שמסופר בספר שמואל [פרק כא]:
כשברח דוד משאול, הגיע לנוב עיר הכהנים, ונתן לו אחימלך הכהן חרב וצידה לדרך. לאחר מכן סיפר על כך דואג לשאול, ואז ציוה עליו שאול להרוג את הכהנים, והרג שאול את כל אנשי נוב. ובעון זה נהרג דואג האדומי, ונהרגו שאול ושלשת בניו כשנלחמו עם פלישתים.
אמר ליה הקדוש ברוך הוא לדוד: עד מתי יהיה עון זה, של נוב עיר הכהנים, טמון בידך? שהרי על ידך נהרגה נוב עיר הכהנים, ועל ידך נטרד דואג האדומי, ועל ידך נהרגו שאול ושלשת בניו!(266)
במה רצונך להענש, האם בכך שיכלו זרעך, או שתמסר אתה ביד אויב?
אמר לפניו: רבונו של עולם! מוטב אמסר אני ביד אויב, ולא יכלה זרעי.
יומא חד נפק לשכור בזאי [יום אחד יצא דוד לצוד חיות ועופות(267)].
אתא שטן ואידמי ליה כטביא [בא השטן, ונדמה לו כצבי]. פתק ביה דוד גירא – ולא מטייה [ירה בו דוד חץ, ולא השיגו].
משכיה [משך אותו] השטן באופן זה, עד דאמטייה [שהביאו] לארץ פלשתים.
כדחזייה [כשראה אותו] ישבי בנוב, שהיה אחיו של גלית, אמר: היינו האי דקטליה לגלית אחי [הנה זה שהרג את גלית אחי].
כפתיה [כפת אותו], קמטיה ואותביה ושדייה תותי בי בדייא [הכניעו תחת בד שמועכין בו זיתים, וישב עליו למעכו(268)].
אתעביד ליה ניסא [נעשה לו נס], מכא ליה ארעא מתותיה [ונתרככה הארץ תחתיו(269), ולא ניזוק(270)].
היינו דכתיב בספר תהלים, שאמר דוד: “תרחיב צעדי תחתי ולא מעדו קרסלי”.
ההוא יומא אפניא דמעלי שבתא הוה [בין השמשות של ערב שבת היה]. אבישי בן צרויה הוה קא חייף רישיה בארבעא גרבי דמיא [חפף את ראשו בארבעה סאין של מים], חזינהו כתמי דמא [וראה בהם כתמי דם].
איכא דאמרי: אתא יונה, איטריף קמיה [באה יונה, והיתה טורפת ומחבטת עצמה לפניו, והומה ומצטערת]. אמר אבישי: כנסת ישראל ליונה אימתילא(271) [נמשלה], שנאמר: “כנפי יונה נחפה בכסף”, שמע מינה, דוד מלכא דישראל בצערא שרי [שרוי בצער](272).
אתא לביתיה – ולא אשכחיה [הלך אבישי לביתו של דוד, ולא מצאו שם].
אמר בליבו, תנן: אין רוכבין על סוסו של מלך, ואין יושבין על כסאו, ואין משתמשין בשרביטו.
בשעת הסכנה מאי, האם אז מותר?(273)
אתא שאיל בי מדרשא [בא ושאל בבית המדרש], אם מותר לרכב על סוסו של מלך בשעת הסכנה.
אמרו ליה: בשעת הסכנה – שפיר דמי.
רכביה לפרדיה [רכב אבישי על פרדו של המלך], וקם ואזל, קפצה ליה ארעא [נתקצרה לו הדרך(274)].
בהדי דקא מסגי [תוך כדי שהיה מהלך], חזייה לערפה אמיה [ראה את ערפה אמו של ישבי] דהוות נוולא [שהיתה טווה].
כי חזיתיה, פסקתה לפילכה, שדתיה עילויה, סברא למקטליה [כשראתה אותו, ניתקה את הפלך שהיה בידה, וזרקתו עליו, כי חשבה להרגו כך].
כשראתה שלא פגעה בו, אמרה ליה: עלם, אייתי לי [הבא לי] את הפלך!
פתקיה בריש מוחה [זרקו אבישי על ראשה], וקטלה [והרגה].
כד חזייה [כשראה אותו(275)] ישבי בנוב, אמר: השתא הוו בי תרין, וקטלין לי [עתה יהיו שנים נלחמים בי, ויהרגוני]!
פתקיה לדוד לעילא [זרק את דוד למעלה באויר], ודץ ליה לרומחיה [ונעץ את הרומח תחתיו, כשחודו כלפי מעלה]. אמר בליבו: ניפול עלה – ונקטל [יפול דוד על הרומח, ויהרג](276).
אמר אבישי שם, ועל ידי כך אוקמיה [העמידו] לדוד בין שמיא לארעא, ולא נפל.
ותמהינן: ונימא ליה איהו [שיאמר דוד עצמו שם, ויציל את עצמו]!?
ואמרינן: אין חבוש מוציא עצמו מבית האסורין. והיינו טעמא, משום שאין דעתו מכוונת לומר את השם(277).
בינתיים, על ידי אמירת השם נתרחקו מן המקום.
אמר ליה יואב לדוד: מאי בעית הכא [מה אתה עושה כאן]?
אמר ליה: הכי אמר לי קודשא בריך הוא, שעלי לבחור במה להענש, והכי אהדרי ליה [וכך עניתי לו], שרצוני שאמסר ביד אויב.
אמר ליה: אפיך צלותיך [הפוך תפילתך, ובקש להענש בכך שיכלה זרעך], כי מה לך בצער בניך? כך אומרים האנשים: בר ברך קירא ליזבון [בן בנך ימכור שעוה(278)] – ואת לא תצטער(279).
אמר ליה: אי הכי – סייע בהדן [אם כן, סייע בידי על ידי תפילתך, שישנה הקדוש ברוך הוא את עונשי].
היינו דכתיב: “ויעזר לו אבישי בן צרויה”, ואמר רב יהודה אמר רב: שעזרו בתפלה.
אמר אבישי שוב שם – ואחתיה [והוריד את דוד, שהיה תלוי עד אז בין שמים לארץ].
הוה קא רדיף ישבי בתרייהו [רדף ישבי אחריהם].
כי מטא קובי [כשהגיעו לכפר ששמו קובי, הנמצא בין ארץ פלשתים לארץ ישראל], אמרי [אמרו דוד ואבישי זה לזה]: קום ביה [עמוד כנגדו], ואל תברח, ונכנו יחד. שהם היו בקיאים בשמות המקומות, ולכן אמרו ששם המקום רומז לכך, שיוכלו לעמוד כנגדו ולהרגו.
ומכל מקום עדיין חששו מפניו, והמשיכו לברוח.
כי מטא למקום ששמו בי תרי, אמרי: בתרי גוריין קטלוה לאריא [שני גורים הרגו את האריה]. ששם המקום רומז לכך.
אמרי ליה לישבי: זיל אשתכח לערפה אימיך בקיברא [לך ומצא את ערפה אמך בקברה], שהרגנוה.
כי אדכרו ליה שמא דאימיה, כחש חיליה, וקטליה [כשהזכירו לו את שם אמו(280), תשש כחו, והרגוהו].
היינו דכתיב: “אז נשבעו אנשי דוד לו לאמר לא תצא עוד אתנו למלחמה ולא תכבה את נר ישראל”.

הערות

(265). כי גבי סף שהיה מילידי הרפה, וכן גבי גלית, כתוב שהיו בגוב [בגימ”ל]. ואילו כאן כתוב “נוב”, בנו”ן. ולמה שינה הכתוב? מהרש”א.

(266). והיינו כדכתיב “גם ענוש לצדיק לא טוב”. שהוא גרם להם שיענשו מחמת הרעה שעשו לו. ועיי’ בבאר שבע שהוכיח מסוגיין שאדם שנהרג שלוחו בדרך, מחוייב כפרה. כי הכא, שנענש על שמחמתו נהרגו כהני נוב.

(267). כך כתב בערוך. כי “שכר” היינו רשת. כמו “כל עושי שכר אגמי נפש” [ישעיה יט י]. ונץ בלשון ישמעאל – בז. והיינו, שהלך לצוד חיות ועופות על ידי רשת ונץ [שצדים בעזרתו עופות].

(268). כך פירש רש”י. וביד רמה פירש, שקימטו כמו בגד, והניחו תחת הכסת, וישב עליו.

(269). עוד פירש רש”י, שנשפלה הקרקע כעין גומא, והגינה עליו.

(270). כתב בבן יהוידע, הא דעשה לו הקדוש ברוך הוא נס זה קודם שהפך תפילתו, אף שדוד קבל עליו דבר זה, היינו משום שמין מיתה זה שרצה להמיתו הוא כעין חנק. והצילו הקדוש ברוך הוא מכך, כדי שלא יאמרו שחטא בבת שבע, שהיא אשת איש, שמיתתו בחנק.

(271). כי היונה מזדווגת רק לבן זוגה, וכתיב “כנפי יונה נחפה בכסף”, כמו כן ישראל, נחפו במצוות ובמעשים טובים. מהרש”א.

(272). בנמוקי יוסף [סוף פרק ד’ מיתות] הקשה, למה אין בכך משום איסור ניחוש? ותירץ, שאין זה נחש, לפי שלא סמך אבישי על כך לגמרי, אלא סימנא בעלמא הוא דנקיט ליה. והרי זה כמו שנהגו שלא לישא נשים במילואה של לבנה לסימן טוב. עיין שם שהאריך בעניינים אלו.

(273). לכאורה הדבר תמוה. שאף אם מחמת שהיה אבישי בהול למהר להציל את דוד, לכן היה צריך פרד, שהוא קל ברגליו יותר מן הסוס, מכל מקום, וכי לא היה לו פרד אחר, עד שהוצרך דווקא את פרדו של המלך דוד? וכתב הערוך לנר, שהרי איתא בירושלמי במס’ כלאים [פרק ח]: ואין רוכבין על הפרד מקל וחומר מכלאי בגדים. ושואלת הגמרא מהאי דכתיב בבני דוד “וירכבו איש על פרדו”, ומתרץ: אין למדין מן המלכות. ופריך עוד ממה שאמר דוד “והרכבתם את שלמה בני על הפרדה אשר לי”, ומתרץ: האי, אותה פרדה, בריה מששת ימי בראשית היא, ואינה כלאים מסוס וחמור. ולכן אבישי, שצדיק היה, לא רצה לרכב על שום פרד, רק על אותו של דוד, שהוא בריה מששת ימי בראשית. ועיי’ בבן יהוידע שפירש ענין זה באופן אחר.

(274). “קפצה” מלשון “לא תקפוץ את ידך”. והיינו, שנתקצרה הדרך. וביד רמה הביא עוד לפרש, ש”קפצה” לשון דילוג הוא. כלומר, שנעשה לו נס, וקלו רגלי הפרד להלך, והגיע מיד לארץ פלשתים, עד שנראה היה כאילו דלגה לו הארץ שעמד עליה עד ארץ פלשתים.

(275). כך משמע מרש”י, והכי איתא בילקוט. אבל ביד רמה פירש, דהיינו שראה שהרג אבישי את אמו.

(276). אף שודאי יכול היה להרגו בידים, עשה כך כדי להראות גבורתו, ולשחק בדוד כציפור. יד רמה.

(277). כך פירש רש”י. ועיי’ בריא”ף.

(278). כך פירש רש”י. וביד רמה פירש, מוטב יבוא בנך לידי עוני עד שיצטרך למכור פרי שבראשי דקלים, ואתה לא תצטער.

(279). עיי’ בעיון יעקב שביאר מה סבר דוד מתחילה, וטענת אבישי.

(280). לכאורה הכוונה שבישרו לו שנהרגה. אבל אם כן, העיקר חסר מן הספר. וכתב המהרש”א הכוונה, שכשהזכירו לו את אמו בשם זה, “ערפה”, כחש כחו. כי הוא שם גנאי, כדאיתא במס’ סוטה [מב ב]: למה נקרא שמה ערפה, שהכל עורפין אותה מאחריה. שהפקירה עצמה כבהמה, פנים כלפי עורף.