יום רביעי, כ"ח שבט התשפ"ה
עודד ויוכבד ליפשיץ – סיפורו של השמאל הישראלי
בין הנרצחים הרבים בידי העזתים האכזריים בולט ביחודו עודד ליפשיץ הי"ד, אשר נרצח באכזריות בשבי בגיל 84, בעוד יוכבד אשתו שוחררה שבועיים אחר הטבח. ליפשיץ, תושב ניר עוז, היה האב-טיפוס של איש השמאל הישראלי. הוא ואשתו התנדבו במשך שנים בהסעת חולים 'פלשתינים' מעזה לישראל לקבלת טיפולים רפואיים מצילי חיים, וראו בכך שליחות אנושית ומוסרית. הדבר לא עזר להם ביום בו החליטו בעזה לנצל את הנאיביות והטפשות הישראלית.
עודד ליפשיץ לא הסתפק בפעילות ה'הומניטרית' האמורה. במשך שנים היה פעיל במפלגה המרקסיסטית מפ"ם, אשר דגלה בהקמת מדינה למרצחים, ואשר בשנים קדומות יותר סגדה ליוזף סטלין, אולי גדול הרוצחים בהיסטוריה. הוא תמך במאבקם של תושבים בדואים כנגד ההתישבות היהודית ליד העיר ימית, שברבות הימים הוחרבה בידי ממשלת ישראל בעקבות חתימת הסכם השלום המחפיר עם מצרים – מה שהיווה תקדים נוראי של פינוי ישובים, עוד לפני הטיהור האתני האכזרי בגוש קטיף.
לפני כמעט חמשים שנה, כשערביי ישראל חשפו את פרצופם האמיתי ביום האדמה, כאשר המונים התפרעו תוך זעקות 'מוות לישראל' וניפוץ המיתוס של 'הערבי הישראלי הנאמן למדינה', כתב ליפשיץ בבטאון מפ"ם 'על המשמר' את הדברים הבאים – "כשמיעוט כזה נלחם בעד עניין צודק כשמירה על מעט האדמה שנותרה בידיו לאחר שרשרת ארוכה של הפקעות על־פי התגובה במיגזר היהודי ניתן היה לחשוב שמדובר פה במרידה צבאית, בעוד שלאמיתו של דבר צריכים היינו להיות גאים בכך, שבשנות חינוך דמוקרטי הביאו את הערבים להכריז על שביתת־מחאה בלבד, אמצעי ליגאלי ומכובד בכל דמוקרטיה".
עודד ויוכבד ליפשיץ נחטפו באכזריות בידי העזתים להם כל-כך עזרו במשך השנים, עודד נרצח באכזריות ויוכבד שוחררה שבועיים אחר חטיפתה, ככל הנראה מתוך מגמה של המרצחים שתהדהד את התעמולה שלהם בישראל ותיצור דמורליזציה ורוח כניעה בצד הישראלי. בהיותה בשבי, טענה שפגשה את יחיא סינואר והטיחה בו – "איך אתה לא מתבייש לעשות דבר כזה לאנשים שכל השנים תמכו בשלום". לדבריה, הוא לא השיב לה, ואת שתיקתו פרשה כנראה כעין נצחון. אמנם ישנם המפקפקים בכך שאותו אדם היה סינואר, אך לענייננו אין זה משנה הרבה – הנאיביות של השמאל היא הנושא כאן, ושאלתה הפתטית של ליפשיץ מגלמת אותו באופן שאין לו אח ורע. אחר שהוחזרה גופתו של עודד במסגרת העסקה האחרונה, ספדה לו יוכבד ואמרה ש"חטפנו מכה קשה מהאנשים שעזרנו להם בצד השני".
ובכן, גברת ליפשיץ, ממש לא באתי לזרות מלח על הפצעים שלך, ועל הפעילות הנבזית שלך ושל בעלך למען האויב במשך עשרות שנים כבר שלמתם די והותר בידי אותן חיות עזתיות. אולם ראוי לפחות לנסות לערוך חשבון נפש, שאולי יועיל לך ולחברייך, והוא נוקב ועמוק יותר ממה שנראה על-פני השטח.
המכה הקשה שחטפתם אמורה לעורר אתכם למציאות, אשר החינוך הסוציאליסטי העלים מכם במתכוון. היא אמורה לעורר אתכם למציאות של מלחמת הדת המתרחשת כאן על הארץ הזאת, מלחמה שאין ממנה דרך להמלט. תסיעי חולים עזתיים לבתי-חולים בישראל – הם יאמרו לך תודה רבה, ואז יחטפו, ירצחו ויתעללו בך ובבעלך. האויב מאמין בצדקת דרכו, הוא רואה במלחמה מולנו חובה דתית. כנגד זה לא תעזורנה מחוות הומניטריות, ולא הזדהות עם סבלם. כנגד זה יכולה לעמוד רק אמונה איתנה שלנו בצדקת דרכנו, ואת האמונה הזו לא יונקים ממחוזות הקיבוץ המנוער מכל זיק יהודי.
וזאת עלינו לדעת – האשליה שחיו בה עודד ויוכבד ליפשיץ בדבר 'שלום' עם המרצחים הפלשתינאצים בנויה על אשליה יסודית עוד יותר – שניתן לחיות כאן בלי תורה, בלי מצוות, בלי אמונה. הציונות החילונית קרסה אל מול המציאות המזרח-תיכונית, והולידה דור שלם של צברים מנותקים מהשורשים, אשר הלכו וקמלו עם השנים. רק מי שחזר לשורשיו היהודיים יכול לעמוד מול מבול אל-אקצה המאיים לשטוף את כולנו. ראינו זאת היטב במלחמה, וזה שורש המאבק של השמאל בכל זיק של יהדות הנקרה בדרכם. מנהל בית הספר שאוסר להניח תפילין על-אף שהוא מחשיב את עצמו לפלורליסט ודמוקרט – בתת-מודע שלו הוא מונע מהידיעה, ולפיה לנו – שומרי התורה – ישנם שורשים נטועים היטב כאן בארץ, בעוד הוא תלוש באויר ולילדיו יש סיכוי טוב ביום מן הימים להגר למקום יותר נח בעולם.
התלישות הזאת מולידה שנאה עצמית, שמולידה הזדהות עם האויב, שמולידה הזיות מנותקות מהשכל הישר בדבר 'שלום' עם האויב הערבי. יוכבד ליפשיץ היא אשה מבוגרת, ובגיל שלה קשה ללמוד דברים חדשים. אבל אם בשארית ימיה היא רוצה בכל זאת לנסות להבין מה עבר עליה ועל בעלה במשך חייהם, לגעת בשורש הטעות ולהגיע להבנה כלשהי שתותיר בה משמעות אמיתית – כדאי לה לרדת לשורש החינוך הכפרני שקבלה ולהבין, ששם טמונה הטעות. "שוב יום אחד לפני מיתתך" אמרו רבותינו, ושערי תשובה לא ננעלו. הנאיביות והניתוק מהשורשים כבר הרגו את בעלה, אך מוטב שתנצל את ההזדמנות שניתנה לה. כי עודד ויוכבד ליפשיץ אינם מהווים סיפור פרטי, זהו סיפורו של השמאל הישראלי כולו.