יום שלישי, ה' כסלו התשפ"ו
ללמוד מרוסיה ומאוקראינה
רבים בישראל, ובמיוחד במה שקרוי 'המחנה האמוני', נבוכים לנוכח ההפכפכנות האמריקאית בתקופת שלטונו של דונלד טראמפ. הנשיא שעד לא מזמן דבר על הגירת תושבי עזה ועל הגהנם שינתך עליהם, מאמץ לפתע את הנרטיב הפלשתיני, ואף מתחכך בהנאה עם ראש עיריית ניו-יורק האנטישמי בשעה שזה מאשים את ישראל ברצח עם. טראמפ עצמו גם שיתף פעולה עם קמפיין ההרעבה השקרי וכפה על ישראל הסכם שמותיר את המפלצות העזתיות על כנן, וגם מול איראן ולבנון ראינו כיצד יום אחד הוא תומך בישראל, ולמחרתו הוא כופה עליה התקפלות, ומי יודע מה ילד יום.
לפעמים, כדי להבין תהליכים כאלו ואחרים, צריך להתנתק מההקשר המקומי שלנו ולהתבונן במדיניות האמריקאית ברחבי העולם. מלחמת רוסיה ואוקראינה היא הזדמנות טובה לכך. במשך שנים, תמכה ארה"ב באוקראינה, וגם דונלד טראמפ דבר בצורה חריפה כנגד התוקפנות הרוסית. אולם כעת, טראמפ פועל בכל הכח לכפות על האוקראינים כניעה משפילה, וסגן הנשיא ואנס ניסח זאת במשפט, שמתמצת את הגישה האמריקאית – "זו פנטזיה לחשוב שאוקראינה תוכל לנצח אם ארה"ב פשוט תיתן לה יותר כסף או נשק, או תטיל סנקציות נוספות על רוסיה."
במלים פשוטות יותר – אנחנו רוצים להיות על הסוס המנצח, ולא משנה מיהו. אילו חשבנו שאוקראינה תוכל לנצח, היינו תומכים בה. מכיון שאנחנו חושבים שלא – אנחנו נשפיל אותה ונסייע לפוטין. חד וחלק, בלי משחקים וטיעונים מוסריים כאלו ואחרים. ומה שנכון במזרח אירופה – נכון גם בישראל!
ההתקרבות האמריקאית לסעודיה ולקטאר, אשר מכחה הם לפתע דואגים ל'נתיב' עבור מדינת מרצחים בלב ארצנו – אין לה דבר וחצי דבר עם צדק, מוסר, ערכים, זכות להגדרה עצמית ושאר ירקות. כסף מדבר, ומוחמד בן-סלמן מציע לטראמפ הרבה כסף. טראמפ מנסה לבנות ציר כלכלי שיעמוד לצדו במלחמת הסחר שלו מול סין, ואהבתו הידועה לישראל מקבלת חשיבות משנית לנוכח בנית הציר הזה. זהו לקח חשוב עבור מי שרצה לסמוך על אהבת הגוי ועל 'הערכים המשותפים' שיש לנו עם ארה"ב.
לארה"ב אין ערכים משותפים עם סעודיה, ומצב זכויות האדם בריאד אינו מרנין במיוחד (אמנם לאחרונה הותר שם לנשים לנהוג ברכב, וזה ממש מרגש…). גם שאר מדינות ערב והאיסלם אינן נחשבות למבצרים של נאורות, אבל זה לא באמת מעניין מישהו בוושינגטון.
מה המסקנות העולות מכך לגבינו? קודם כל, שבעל הברית האמיתי היחיד שלנו הוא בורא עולם, ומוטב לחזק את הקשר שלנו אתו מאשר להשען על קנה רצוץ, גם כאשר נדמה לנו שאנו זוכים לתמיכה בבית הלבן. ה' הוכיח את נאמנותו לברית שכרת עם אבותינו במשך מעל שלושת אלפים וחמש מאות שנים, ומי שמפקפק בכך מוזמן בשבת לבית הכנסת, קוראים שם בספר עתיק שמספר על תולדות אותה ברית. אפשר גם לעלעל בקורות העמים כדי להיווכח במופת האדיר הזה של הנהגת עם ישראל על-פי היחס שלו לקיום התורה, הנהגה שהרמב"ם באגרת תחית המתים מתאר כ'מופת גדול מכל המופתים'. אמנם חשוב לזכור, שלברית הזו שני צדדים, וכאשר במדינת ישראל רודפים את לומדי התורה ומפנים עורף לדרישות התורה שנתנהל כאומה לאור חוקיה – אנחנו מכניסים את עצמנו לבעיה קשה ביחסים המיוחדים שלנו עם בעל-בריתנו. מדובר באסון אסטרטגי, אשר כבר המיט עלינו אסונות, ומוטב שנתעשת במהירות האפשרית.
לקח נוסף – אין כל צורך, אפילו למראית עין, להתחבר לערכים מערביים כאלו או אחרים, שאינם עולים בקנה אחד עם ערכי התורה הקדושה. ארה"ב תתמוך בישראל אם יהיה לה אינטרס כזה כפי היא תומכת בסעודיה, קטאר, טורקיה, מצרים ורשימה ארוכה של דיקטטורות ושלטונות מושחתים במזרח התיכון ובכל רחבי העולם. מדינה יהודית המבוססת על ערכי האמת והצדק ולא על ערכי הדמוקרטיה המערבית תזכה אף היא לתמיכה לא פחותה אם זה ישרת את האינטרס האמריקאי.
הלקח השלישי – טראמפ אוהב חזקים. לכן הוא בז לעזתים והיה מוכן להעביר אותם במחי יד לארץ אחרת. אחרי שראה את הרפיסות הישראלית, העדיף להתחבר לנרטיב של ציר הרשע הסוני וגילה את 'סבלם של הפלשתינים'. אולם האמת היא, שאילו עמדה ישראל על זכותה להגן על עצמה ולסלק את האויב הברברי מתוכה, גם סעודיה וקטאר היו עורכות חישוב קר ומעדיפות את האינטרסים שלהם בהסכם עם ארה"ב על-פני הדאגה לפלשתינים המסכנים. הם אוהבים את עצמם יותר ממה שהם שונאים את ישראל, וטראמפ היה עושה את חשבונו ומגיע למסקנה, שמוטב לו להסתדר גם אתנו וגם אתם. התבכיינות והתמסכנות לא מקנות נקודות אצל האיש הססגוני בבית הלבן, ובאופן כללי היה מוטב אילו ישראל זנחה את המנהג החולני להביא כל מנהיג זר ל'יד ושם' כדי לעורר רחמים. מדינה שמצדיקה את קיומה באמצעות השואה – מזמינה שואה נוספת, ואילו מדינה שיש לה הצדקת קיום שורשית המעוגנת בברית עם בורא עולם מלפני אלפי שנים – היא שתזכה לקיום נצחי ולנצחונות מפוארים בזכות אותה ברית.
אכן, כדאי ללמוד ממה שקורה כעת באוקראינה, וחשוב מכך – לא לשכוח להקשיב ברצינות בשעת קריאת התורה…