מסכת שבת דך לג עמוד ב עם ביאור הרב שטיינזלץ
בתוך הברייתא הוזכר כעין תואר לר' יהודה "ראש המדברים בכל מקום" ושואלים: ואמאי קרו ליה [ומדוע קראו לו] "ראש המדברים בכל מקום "? ומספרים כי הדבר אירע בשל מעשה שהיה. דיתבי [שישבו] ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון, ויתיב [וישב] יהודה בן גרים גבייהו [לידם]. פתח ר' יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו הרומאים, שהרי רואים שהם תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. ר' יוסי שתק. נענה ר' שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן. תקנו שווקין כדי להושיב בהן זונות, מרחצאות — לעדן בהן את עצמן, וגשרים — ליטול מהן מכס מכל עובר גשר. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם בביתו, וכך התגלגלו הדברים עד שנשמעו למלכות. ופסקו: יהודה שעילה את השלטון הרומאי יתעלה ויתמנה מנהיג החכמים ("ראש המדברים"). יוסי ששתק — יגלה כעונש ממקומו ביהודה לציפורי בגליל. ושמעון שגינה את המלכות — יהרג.
שו"ת ציץ אליעזר חלק טו סימן מז
ויש להעיר דהחילוק הזה בין יחיד לבין אומה שלימה, מהגר"א ז"ל משמע דלא שמיע ליה חילוק זה, דמצינו לו בחידושיו עמ"ס שבת ד' ל"ג ע"ב בהא דפתח ר"י ואמר כמה נאים מעשיהן של אומה זו וכו', שכותב לפרש, דודאי אסור לומר כמה נאה על עכו"ם, אלא דאמר כן שמוטב לדור תחתיהם ולא תחת אומה אחרת וכו' ורשב"י סבר אפ"ה לשבחם וכדמסיים כל מה שתיקנו לא תיקנו אלא אלא וכו' ע"ש, הרי דס"ל להגר"א ז"ל דאפילו לשבח אומה שלימה ג"כ אסור (ויעוין גם מ"ש בזה בספר עבודת המלך על הרמב"ם עיין שם).
מהרש"א
כמה נאים כו' תקנו שווקים כו'. לכאורה דברים אלו הם בעצמם התנצלות של האומות לעתיד ביום הדין ודברי ר"ש הם בעצמם דברי הקב"ה לאומות העולם ביום הדין לעתיד כדאיתא בהדיא ברפ"ק דע"ז וצ"ל דוודאי רבי יהודה נמי מודה כמ"ש בסוגין דהתם שהשיב להם הקב"ה מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם כו' וכדאמר ר"ש הכא שהרי לא קאמר ר"י דתקנו שווקים כו' כלום לא עשו אלא בשביל ישראל כו' כמ"ש שם שכן יאמרו או"ה לעתיד אלא ר"י סתם דבריו מפני יראת מלכות ואמר כמה נאים כו' תקנו שווקים כו' מיהו שפיר מצינן למימר שלצורך עצמם עשו כתשובת הקב"ה דהתם ודו"ק:
כהשלמה למה שכתוב כאן עיין בפוסט עד כמה צריך למסור את הנפש כדי לא להחניף לרשעים – פסק של הרב משה פיינשטיין
מה היה סופו של רבי שמעון בר יוחאי?
אזל [הלך] הוא, ר' שמעון בר יוחאי ובריה [ובנו] ר' אלעזר, טשו בי מדרשא [והתחבאו בבית המדרש]. כל יומא הוה מייתי להו דביתהו ריפתא וכוזא דמיא וכרכי [כל יום היתה מביאה להם אשתו של ר' שמעון לחם וקנקן מים ואכלו]. כי תקיף גזירתא [כאשר התחזקה הגזירה] אמר ליה לבריה [לו ר' שמעון לבנו]: נשים דעתן קלה עליהן, ויש אם כן לחשוש דילמא מצערי לה ומגליא לן [שמא יצערו אותה השלטונות ותגלה אותנו]. אזלו טשו במערתא [הלכו והתחבאו במערה]. איתרחיש ניסא איברי להו חרובא ועינא דמיא [התרחש נס ונברא להם עץ חרוב ומעין מים], והוו משלחי מנייהו והוו יתבי [והיו פושטים בגדיהם והיו יושבים] עד צוארייהו בחלא [צווארם בחול], שלא להשאר ערומים, וכך כולי יומא גרסי [כל היום היו לומדים]. בעידן צלויי לבשו מיכסו ומצלו, והדר משלחי מנייהו, כי היכי דלא ליבלו [ובזמן התפילה היו מתלבשים מתכסים ומתפללים, וחוזרים ופושטים את בגדיהם, כדי שלא יבלו]. איתבו תריסר שני במערתא [ישבו שתים עשרה שנה במערה]. אתא [בא] אליהו הנביא וקם אפיתחא דמערתא [ועמד על פתח המערה] ואמר: מאן לודעיה [מי יודיעו] לבר יוחאי דמית [שמת] הקיסר ובטיל גזרתיה [ובטלה גזירתו].
נפקו [יצאו] מהמערה, ובתוך כך חזו אינשי דקא כרבי וזרעי [יצאו, ראו אנשים שהם חורשים וזורעים] ואמר: הרי אנשים אלה מניחין חיי עולם של לימוד תורה ועוסקין בחיי שעה לצורך פרנסתם. ומסופר כי בכל מקום שהם נותנין בו את עיניהן מיד היה נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: וכי להחריב את עולמי יצאתם מהמערה?! חיזרו למערתכם! הדור אזול איתיבו תריסר ירחי שתא [חזרו והלכו וישבו שנים עשר חודש]. אמרי [אמרו]: משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש ובודאי כבר נתכפר להם חטאם בישיבה נוספת זו. יצתה בת קול ואמרה להם: צאו ממערתכם! נפקו [יצאו]. כל היכא דהוה מחי [מקום שהיה מכה] ר' אלעזר, הוה מסי [היה מרפא] ר' שמעון. אמר לו ר' שמעון לר' אלעזר בנו: בני, די לעולם אני ואתה שאנו שנינו עוסקים בתורה כראוי.
בהדי פניא דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא ורהיט [בערוב יום ערב שבת ראו זקן אחד שהיה מחזיק שני צרורות הדסים ורץ] בין השמשות. אמרו ליה [לו]: הני [אלה] למה לך? אמר להו [להם]: לכבוד שבת. אמרו לו: ותיסגי [ויספיק] לך בחד [בצרור אחד]! ענה להם: חד [אחד מהם] כנגד "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ, ח), וחד [ואחד מהם] כנגד "שמור את יום השבת לקדשו" (דברים ה, יב). אמר ליה לבריה [לו ר' שמעון לבנו]: חזי [ראה] כמה חביבין מצות על ישראל. יתיב דעתייהו [נתיישבה דעתם] ולא כעסו עוד על שאין הכל עוסקין בתורה.
שמע ר' פנחס בן יאיר חתניה [חתנו] של ר' שמעון ונפק לאפיה [ויצא לפניו, לקראתו]. עייליה לבי בניה, הוה קא אריך ליה לבישריה [הכניסו לבית המרחץ, והיה מטפל בבשרו]. חזי דהוה ביה פילי בגופיה [ראה שהיו בו בר' שמעון סדקים בגופו, בעורו]. הוה קא בכי וקא נתרו דמעת עיניה וקמצוחא ליה [היה בוכה ונשרו דמעות עיניו וציערו אותו], את ר' שמעון. אמר לו ר' פנחס לר' שמעון חמיו: אוי לי שראיתיך בכך. אמר לו ר' שמעון: אשריך שראיתני בכך, שאילמלא לא ראיתני בכך — לא מצאת בי כך גדלות בתורה. שמסופר: דמעיקרא כי הוה מקשי [בתחילה כאשר היה מקשה] ר' שמעון בן יוחי קושיא, הוה מפרק ליה [היה מתרץ לו] ר' פנחס בן יאיר עליה תריסר פירוקי [שנים עשר תירוצים]. לסוף (לבסוף), כי הוה מקשי [כאשר היה מקשה] ר' פנחס בן יאיר תלמידו קושיא — הוה מפרק ליה [היה מתרץ לו] ר' שמעון בן יוחאי עשרין וארבעה פירוקי [תירוצים].
במסכת מעילה דף יז, עמוד ב, אנו לומדים שרבי שמעון בר יוחאי היה מלומד בנסים ואף הציל את ישראל מגזירת שמד
כאשר הרומאים גזרו גזירות נגד שמירת היהדות החכמים שלחו את רבי שמעון בר יוחאי שהיה מלומד בנסים לשכנע את הרומאים לבטל את הגזירות.
ובהמשך הסיפור נמסר כי כשקרבו לרומי יצא לקראתו שד הנקרא בן תמליון, ואמר להם: רצונכם שאצטרף אליכם ואבוא עמכם לצורך ביטול הגזירות? כשראה ר' שמעון בן יוחאי כי נזדמן לו שד לצורך הצלת בני ישראל בכה ר' שמעון ואמר: ומה שפחה של בית אבא, הגר המצרית שפחת בית אברהם אבינו, נזדמן לה מלאך שלש פעמים, כאשר ברחה מפני שרי גבירתה. ואני לא ראוי שיזדמן לי מלאך, ואפילו לא פעם אחת? ואולם אף על פי כן, יבא הנס מכל מקום שיבוא.
ומסופר עוד, כי קדים [קדם] הוא אותו השד, לפני בואם של החכמים לרומי, ועל בברתיה [ונכנס בבתו] של הקיסר ונשתגעה. כי מטא התם [כאשר הגיע ר' שמעון לשם, לארמונו של הקיסר], אמר: בן תמליון, צא! בן תמליון, צא! וכיון דקרו ליה, נפק אזל [וכיון שקראו לו, אכן יצא בן תמליון מגופה של בת הקיסר, והלך], ונרפאה בת הקיסר. כיון שראה הקיסר כן, אמר להון [להם]: שאילו [שאלו, בקשו] כשכר על רפואת בתי מתוך אוצרותי כל מה דאית לכון למישאל [שיש לכם לבקש]. ועיילינהו לגנזיה לשקול כל דבעו [והכניסם לגנזיו שיקחו משם כל מה שהם רוצים]. אשכחו [מצאו] שם את ההוא איגרא [אותה אגרת, צו שלש הגזירות הללו], שקלוה וקרעוה [לקחוה וקרעוה].