פטירתו של הרב מאיר מאזוז הותירה חלל ענק בעולם התורה, בעולם ההלכה, בעולם הפסיקה ובעוד מקצועות רבים בתורה, מקצועות שבהם היה דמות יחודית בדור, בה נדירים היו אנשי האשכולות, אשר זכו הן לשליטה מוחלטת בתורה ובהלכה, בדרך הלימוד ובפסיקה, והן במעמד יחודי בתחומי הפיוט והדקדוק, המקרא והטעמים, כאחד הראשונים ממש. חבל על דאבדין ולא משתכחין…אך לא רק בתוך בית המדרש פנימה האבדה היא גדולה, אלא גם מחוצה לו, בעולם המעשה בו הערכים של בית המדרש צריכים לבוא לידי ביטוי. הרב מאזוז ביטא עמדה יחודית בציבוריות הישראלית, עמדה שאנו כה זקוקים לה כיום במהמורות התקופה. הרב מאזוז חינך לדבקות בלתי מתפשרת בערכי התורה המסורה, ועם זאת ראה עצמו קשור בעבותות אהבה לכלל ישראל והיה מוכן לקחת אחריות ולהשתתף בסבלות העם. הוא חינך את תלמידיו לשקוד באהלה של תורה וראה בהווי הצבאי הנוכחי כסכנה שאל לו לבחור להכנס אליה, ועם זאת – הדריך והנהיג, קירב, אהב ועודד את אלו ששרתו את האומה בדרך זו של שרות צבאי. העובדה, ולפיה ברוחב שיקול דעתו הבין, שאסור לאדם להכניס את עצמו לנסיון רוחני ברמה כזו, גם עבור מצות המלחמה באויבי ישראל – עובדה זו לא מנעה ממנו להעריך את אלו שבחרו בדרך זו, אלא אדרבה – ראה לעצמו חובה להורות להם את הדרך בה ילכו במצב בו הם נמצאים, התפלל להצלחתם וייחל לנצחונם.
דומני, כי אילו שדרה כלל היהדות החרדית את המסר הזה, ולפיו מאד היינו רוצים להשתתף במלחמת המצוה באויבי ישראל, אלא שבשל דאגתנו למצב הרוחני הירוד בצבא ולהשפעה ההרסנית שלו על בחורים צעירים – אנחנו מנועים מלעשות כן, אך מייחלים בכל לבנו להצלחת הלוחמים ודואגים בכנות לשלומם הרוחני והגשמי – היינו חוסכים הרבה מהמתיחות שנוצרה בין הציבור החרדי לחלק התורני שבציבור הדתי-לאומי, אלו שאכן מעריכים את לימוד התורה ומבינים את הסכנות הרוחניות, הגשם שלפי השקפתם ושקלול הערכים של רבותיהם צריך עדיין להתגייס. ומלבד המורשת האדירה של הרב מאזוז בתחומים התורניים השונים, ראוי שגם בזירה הציבורית, ניקח מאותו ענק מספר תבונות (אני כותב 'תבונות' ולא 'תובנות', משום שבשעתו כשעליתי להתברך במעונו עם ראשי אגודת 'קדושת ציון', אמרתי את המילה 'תובנות', ומיד הוא תיקן אותי ואמר שזו מילה לא נכונה, ויש לומר 'תבונות'…). ותבונה זו, של דאגה לכלל ישראל והשתתפות בכאבם – תלווה אותנו ואולי גם תצליח לעשות שלום בין יראי ה' מהמגזרים השונים.
אומר התנא דבי אליהו (אליהו רבה פרק ד, והובא במסילת ישרים בפרק יט בבאור חלקי החסידות) – "כל חכם וחכם מישראל שיש בו דבר תורה לאמיתו ומתאנח על כבודו של הקדוש ברוך הוא ועל כבודן של ישראל כל ימיו, ומתאוה ומחמד ומצפה על כבוד ירושלים ועל כבוד בית המקדש ועל ישועה שתצמיח בקרוב ועל כינוס גליות, רוח הקודש בדבריו… מכן אמרו כל תלמיד חכם שעוסק בתורה בכל יום תמיד בשביל להרבות כבוד שמים אין צריך לא חרב ולא חנית ולא רומח ולא כל דבר שיהיה לו שומר, שהקב"ה משמרו בעצמו, ומלאכי השרת עומדין לו סביב סביב וחרבות ביד כולן ומשמר אתו, שנאמר 'רוממות אל בגרונם' וגו' (תהלים קמט ו)". יהיו הדברים לזכרו של אותו צדיק!