פסקי דין – ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין י עמוד שה
יג אייר תשס"ד שוחח הרב גורדון עם מזכיר העתונות בעיר טירפוטי ושאל אותו האם בבנין שמספרים שם השיער יש את הפסל של הע"ז, והוא השיב שיש שם תמונות של הע"ז ויתכן גם פסלים קטנים שלו.
הומצאו לבית הדין פרסומים תיירותיים מהעיר טירפוטי בהודו ובהם כתבות מחקר מאנשי מדע בהודו המתארים את מקום הע"ז הנמצא בטירמולה שבעיר טירפוטי והנקרא (" VENKATESWARA") ("ונקאטאשוואלרה"). בפרסום נכתב כי המאמינים מקדישים את השערות שעל ראשם לע"ז, שלפי אמונתם הוא, כביכול, LORD. בהגיעם לעיר הנ"ל מספרים את שערותיהם בבנין הנקרא "אליאנאקאטא" בצרמוניה הנקראת "טונסורה", ובכך שמקריבים לפניו את "גאוותם" נחשב הדבר כאילו הקריבו עצמם.
אחד החוקרים כותב שם כי עבודה זו של הסתפרות השיער אינה כתובה בספר החוקים של הע"ז ההיא, אלא שמנהג קדום הוא ויתכן שהובא לשם ע"י מאמינים מכת הבודהיסטים.
כוונת ההסתפרות – לפי הפרסום שם – היא להוריד את גאוותו של המאמין בפני הע"ז כדי לכפר עליו, וגאוות המאמין היא השיער שלו. מלבד שערות מקריבים לאותה ע"ז גם כסף, זהב ויהלומים, אך לא קוקוס. הפרסום הנ"ל מביא את סיפורה של גב' ס' ששאלה את הספר שלה "מה עושים עם השיער" והוא השיב לה שמקדישים אותם ל – LORD. והיא שאלה "מה ה – LORD עושה עם זה", והספר השיב לה שמוכרים את השיער ו – 50 אחוזים מהמכירות מקבלים הספרים. הגב' ס' שאלה "למי מוכרים?", והוא השיב "למי שעושה פאות נכריות" (בפרסום יש רשימה של בתי חרושת ויצרנים בעולם שקונים את השיער מאותו מקום ליצור הפיאות (רחל וולש, דאלאס ויק, רבלון, וויט שיר, דריסר, אלזיס פרסליי, דודז'מט ויקס, דלרס ויקס, פריז בוטיק ויקס, ועוד).
השאלות לדיון
א. על השיער המיובא מהודו, וחשש תקרובת ע"ז באותו שיער.
ב. סוגי הפיאות בהם יש לחשוש לשיער מהודו.
ג. אסור הנאה בתקרובת ע"ז, האם הוא מן התורה או מדרבנן.
ד. תקרובת ע"ז האם חייבת בביעור.
ה. אין הולכין בממון אחר הרוב כדי להוציא מיד המוחזק. מה הדין כשיש בו גם ספק איסור.
ו. תביעת ביטול מקח בגלל חשש איסור שנתגלה לאחר המכירה.
פסקי דין – ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין י עמוד שו
תשובה
א. הפרסום המעורר הראשון בענין היה בירחון "קול תורה" מחודש ניסן תשכ"ח (שנה לט חוברת ז' עמ' ה) שם כותב הרנ"א רבינוביץ מטורונטו וז"ל: בזמן האחרון בגלל האופנה החדשה עלה הביקוש לשיער אדם לפיאות נכריות עד להפליא. היוקר גרם לכניסת הודו לשוק זה. שם ישנם אלפים ורבבות שנוהגים לגדל פרע וליום איד ידוע מתגלחים ומקריבים את השיער לע"ז. לפנים היו שורפים את השיער המתקבץ שם לקמצים אחרי טקס ההקרבה, אולם כאשר ראו הסוחרים בהונג קונג שהשיער שווה כסף, השפיעו על השלטונות למנוע איבוד השיער, מאחר שהוא יכול לשמש מקור למטבע זר. מכיון שמטעם אמונתם אין השריפה בכלל עבודתם כי ההקרבה בלבד היא העיקר והשריפה היתה רק לפנות המקום, לפיכך ראו השלטונות בעין יפה הצעה זו. ומאז זורמת לשוק דרך הונג קונג כמות ענקית של שיער אדם מהודו, ויש אומרים שכיום רוב השיער שעושים ממנו פיאות נכריות מוצאו מהודו. ישנם חנויות שהפיאות מצויינות "שיער מזרחי" או "שיער אירופאי", אבל הרבה יש שאין שום ציון. אמנם ישנם סוחרים שאומרים שהם בקיאים להכיר ולהבחין בין שיער הבא מארצות המערב לבין שיער מהודו. האם אין איסור תקרובת ע"ז חל על שיער זה?. עיין שם שהאריך בזה ומסקנתו: כל שהגילוח נעשה לשם עכו"ם לא יהא אלא כבצירה דדמי לזביחה, והריהו תקרובת ונאסר, ואוסר אף בתערובת ואפילו בתערובת שניה ושלישית, ואם אכן המומחים הבקיאים יודעים להכיר את השיער הבא מהודו הרי האיסור ניכר ולא שייך בו ביטול כלל. ובלי בדיקה קפדנית לברר שהשיער הוא אירופאי אין להשתמש בפאה נכרית העשויה משיער אדם. עיין שם.
בשנת תש"ל הוציא הגר"מ שטרנבוך את הס' "דת והלכה" ובעמ' כט ואילך כתב: רוב שערות בשוק המכונים שערות אדם מקורן מנשים שמגלחות שערות ראשן ומוכרות אותן להרויח, ורוב השערות היום מוצאם מסין שמוכרים אותם בשוק העולמי לשערות בהונג קונג, סינגפור וכו', וכן הן מקוריאה וכדומה. וכל אלו השערות הן מסוג אסיאתי שהטיב גרוע משאר שערות שנביא להלן, ולכן המחיר זול טפי. הסוג המעולה ויקר ביותר זהו מה שמכונה סוג אירופאי, והיינו שתוארם מאיטליא, צרפת וכו', ואלו יקרים מאד שנתקבלו כאלו הכי מעולים. ומאידך גיסא יש סוג אמצעי והיינו גרועים מאירופא ומ"מ טובים משאר שערות אסיאתי מסין וכד', והן שערות מהודו, וע"כ מחירם אמצעי, ושם משיגים השערות בדרך תקרובת ע"ז, והיצוא דשערות אלו גדל והולך מדי שנה.
וכשקונים בשוק פיאה נכרית אי אפשר להכיר אם המוצא מהודו או לא, דלאחר שהשערות מעובדים (פרוסס) וכ"ש אם היא כבר פיאה נכרית מוגמרת, אי אפשר להדיוטות או לרוב התגרים להכיר, ורק סוחר שערות מנוסה שבטביעות עין ומשמוש מכיר תמיד מוצא השערות, אבל רוב סוחרים אינם מומחים כ"כ להכיר תערובת. ולמרות מה שהסוחרים טוענים שזהו סוג מעולה וביוקר על טהרת שערות אירופא, והם גופא קנו אותן כה"ג, האמת שעירבו שם דהודו בשל אירופא, או אפילו דאסיא בשל הודו, ולאחר
פסקי דין – ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין י עמוד שז
שעיבדו היטב מוכרים השערות כאילו הן על טהרת אירופא ביוקר אף שמעורב בו דהודו. ושורש החשש בזה שבעירוב דהודו אינו פוגם השערות מאירופא ממש, ואדרבא, בבחינה מסויימת אפילו משביח להעמיד בכך השיער, וגם הלא דהודו זול טפי וא"כ מרויחים בכך, וכן לאחר שעיבדו היטב האי תערובת אי אפשר לשום מומחה להכיר שיש כאן תערובת מהודו, וא"כ מקום טובא לחוש להאי חששא, וכן סיפרו לי כמה סוחרים שדבר זה אפשר ולדעתם מצוי, רק קשה לברר בדיוק, שהמסחר דשערות בשוק היום עטוף בסודות. והשערות מסוג אירופאי מצויים מאד בשוק והם יקרים, ורבים קונין סוג פיאה כזאת דוקא מפני שהשיער דק ומטיב מעולה, ובמיוחד כלה קונה סוג כי האי שעולה ביוקר ופורסם כסוג הכי מעולה, אבל לפעמים מעובד בעירוב דהודו ולא ניכר התערובת כלל, ואדרבא, בעירוב דהודו הסוג אירופאי מעולה והתסרוקת מתקיים טפי, ואין בזה רמאי כלל אף שמוכרו כאילו על טהרת שערות אירופא, שהעירוב אינו פוגם כלל רק אדרבא משביח. ומי שקונה שערות מאירופא אינו יכול לסמוך שרובם לא מערבין דהודו, שאי אפשר לקבוע בזה רוב, דתלוי בעונה ודרישה והיום כך ולמחר כך, וכן אי אפשר לדון בזה ברוב פירמאות, שיש להם שינויים קלים בתוצרתם, ולזה יפה בעירוב ולזה אולי לא יפה כ"כ. ואדרבא נראה שברוב בתי חרושת נמצא נמי דהודו.
ולענין חשש תקרובת ע"ז בשיער שמגיע מהודו, כתב שם בספר דת והלכה דבהודו לפי האמונה העתיקה שלהם המכונה הינדו, והם עובדי ע"ז ממש כימי קדם, שערות בני אדם הן קודש ואין לגלחן רק כשיש איזה צרה במשפחה ונושעו וכד' אז מגלחין השערות ומביאים אותם לכומר שמקטיר אותם לע"ז, ובזמן האחרון שיש שוק גדול בעולם לשערות, שנכריות אפילו פנויות התחילו ללבוש פיאות נכריות משערות אשה, הכומרים אינם מקטירים אותם, או עכ"פ רק חלק מהם, והם מוסרים השערות לסוחרים רשמיים ומשיגים בכך הרבה כסף. ואם כי בעיירות גדולות כמו בומביי לא נהוג, בעיירות קטנות וכפרים הגילוח לע"ז והמכירה מצוי טובא, ובמיוחד בסביבת מדרת, ומספיק להביא לשוק העולמי שערות אדם דקות מטיב מצויין בעשרות מיליוני דולרים כל שנה, וזהו המקור לשערות הודו שמצויים בשוק, "ומעדים נאמנים שמעתי שרובם משיגים בדרך הנ"ל דהיינו מתקרובת ע"ז, שחותכים מעיקרא להקטיר לע"ז", ודינן כמו פריכלי ענבים ועטרות של שבלים שבצרן מתחילה להקריבן לע"ז דאמרו בע"ז נא א דנאסרו משום תקרובת, ופרש"י שבבצירתן עבדה לעכו"ם דהוי כשיבר מקל לפניה דדמי לזביחה. ובהמשך שם כתב דאף אלו הנמכרין בתורת שיער אירופאי ויש כאן שינוי השם, שאלו נקראים ונמכרים כשערות מאירופא ואלו דהודו, ולענין מין במינו מפורש ברמ"א סי' צח סעי' ב דאזלינן בתר שמא, לא דמי כלל, דבעינן שינוי הניכר, וכאן שרק מומחין מכירים השינוי בשערות בין דהודו לאירופא מסתברא דהוי מין במינו. ע"כ מספר דת והלכה הצריך לעניננו.
במכתב מיום ער"ח אייר תשס"ד כותב הגר"מ שטרנבוך "לאחר שנתברר הדבר מהרבה מקורות מוסמכים" כי לפי האמונה העתיקה שלהם המכונה הינדו הם עובדי ע"ז ממש כימי קדם, ואחד מדרכי פולחנם להאליל הוא בהקרבת שערותיהם לאליל בזה שמגלחין שערותיהם להאליל. וזה סדר פולחנם. כי אצל ההינדים השיער הוא החלק החשוב והנעלה ביותר של האדם, בפרט אצל הנשים ההינדיות שיער
פסקי דין – ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין י עמוד שח
ראשן אינו רק ענין של יופי אלא זהו גאוותן, ולא מגלחות שערותיהן אלא בדרך הקרבה להאליל, ובדרך כלל כאשר רוצה ההינדי לבקש בקשה רצינית מן האליל הוא נודר שאם תתמלא בקשתו יבוא לטירפוטי – מקומו של האליל, ויקריב שם את שערו, ולדבריהם רבבות נושעו ונושעים ע"י פולחן זה, ומאות מיליונים כפשוטו מאמינים באמונה טפילה זו, ובאופן ממוצע מידי יום ביומו כ – 25000 איש מקריבים שערותיהם לאליל הנמצא שם (מתוך 50000 איש שפוקדים את המקום), ויודעים הם שהשערות נמכרות לצורך רווחי לכומרים ולמקום, וגם מבחוץ לאולם הגזיזה יושבים אנשים הגרים שם ומוכרים את השערות בצורה של פיאות או כל מיני מוצרים אחרים של שיער, כי עיקר הפולחן הוא גוף ההתגלחות להאליל, ולא איכפת להם מה קורה עם השערות לאחר מיכן. ולפנים עובדי האלילים הסתפקו בגילוח לבד ואח"כ זרקו השערות לאשפה, וגם היום כוונתם להקריב שערם לכבוד האליל, ורק בשנים האחרונות שהתפתח שוק גדול לשערות הרי הם מוכרים את השערות של הנשים (לאחר המיון) לסוחרי ומשווקי שערות לייצרני הפיאות, ומיובאות לכל המזרח הרחוק סין וקוריאה ואירופה וארה"ב. וכפי הנשמע הנשים שמה מטפחות מאד את שערותיהן ומידי ערב מושחות שערותיהן בשמן קוקוס ומועיל לטיב ויופי הפיאה הנכרית, והתיפלה מרויחה מליוני דולרים בשנה מעסק זה של מכירת שערות. ע"כ.
אמנם בקובץ תשובות למרן הגרי"ש אלישיב שליט"א ח"א סי' עז בתשובה מיום י כסלו תש"נ לשאלת הר"א סטפנסקי שצירף חוו"ד "של אחד הידוע כמומחה הכי גדול בעניני הודו, ד"ר…"שנתינת השערות אינם בגדר קרבן אלא גדר נדבה, ואם אירע לאחד איזה צרה או שמחה נודר דבר חשוב לע"ז כגון כלי זהב וכסף, כך יש שמנדבים שערותיהן. דהנה לפי חוקי ההינדו אסור לנשים לגלח שערות ראשן כי אם באופן זה, והשערות אצלן דבר חשוב. ולפי ההינדו השערות הן דבר טמא ואסור להם להכניס שערות לבית ע"ז, והם מסתפרים מחוץ לבית ע"ז [רק בשטח השייך לרשות ע"ז], ובתי הע"ז מעמידים מגלחים חוץ לבית ע"ז שלהם, והם המגלחים שערות ראשן. ובזמן הקודם לא היו נותנים השערות לכומרי בתי אלילים אלא היו זורקים אותן לאשפה ורק בזמן האחרון לוקח המנהל של בית ע"ז את השערות ומוכר לסוחרים. השערות מעולם לא מכניסים לבית ע"ז, כי כאמור הם דבר טמא אצלם. אלו המסתפרים בכלל אין להם ענין בזה לאן הולכות השערות, העיקר אצלם לגלח שערותיהם בשטח הקרוב לבית הע"ז. זה תוכן דבריו. ומסיק מרן שם דלפי דברי המומחה הנ"ל אין במעשה התגלחת שום סרך של ע"ז אלא הני עובדי אלילים רק מראים במעשה התגלחת עד כמה הם אדוקים בע"ז ושהם מוכנים להשחית ולאבד את היקר להם בגללם, אבל אין שום חלות שם ע"ז על עצם השערות. "אכן כל דברינו סובבים והולכים עפ"י דברי המומחה הנ"ל, וכמובן שאין בידי לקבוע עד כמה דבריו מתאימים למציאות, כי לפי דברי כת"ר קיים הכחשות וסתירות בעצם מעשה התגלחת, והדבר טעון איפוא בירור גופא דעובדא היכי הוי". ע"כ.
והנה, למרות שהחוקרים לא מצאו מקור בספר החוקים של אותה ע"ז לתספורת השערות, וגם הגויים המקריבים בעצמם מקיימים זאת מפני המנהג, ובלי להבין, ולכן מחפשים משמעויות ומקורות, אבל נראה שמנהג התספורת כעבודה לפסל מקורה באילי מואב והוא כמוש (עי' במדבר כא כט ושופטים יא כד וירמיה מח ז) שכתב הרמב"ם בסהמ"צ ל"ת ו והחינוך מ' כט שדרך עבודתו הוא במעביר שערו (ועי'
פסקי דין – ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין י עמוד שט
הגהות הגר"ח העליר על סהמ"צ שם שבמכילתא דרשב"י הגירסא: מקריב שערו, ובשו"ת הרמב"ם סי' קס כתב שעבודתו בפריעת הראש ושלא ילבש בגד תפור, ועי' בזה בשו"ת יד חנוך (מסאסוב) סי' נה. ועי' פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) במדבר פר' חוקת (דף קכה ב) על דמות הע"ז כמוש), היינו שמספר את שערו לע"ז, וממנו העתיקו ההינדים את אופן העבודה לע"ז שלהם. ועי' גמ' ע"ז ח א דנהגו לשמוח ביום התגלחת ולהודות לע"ז.
ויש לדון אם השיער שנגזז שם "כהקרבה" לע"ז, תוך ידיעה שימכרו את השיער והכסף יתחלק לכמרים ולספרים, וכן לצורך פיתוח המקום והחזקת הע"ז, האם יש לו דין תקרובת ע"ז שנאסרת בהנאה. והנה פסק הרמב"ם ע"ז פ"ג ה"ד: ספת לה צואה או שנסך לה עביט של מימי רגלים חייב. שחט לה חגב פטור אא"כ היתה עבודתה בכך, וכן אם שחט לה בהמה מחוסרת אבר פטור אא"כ היתה דרך עבודתה בכך. ע"ז שעובדין אותה במקל, שבר מקל בפניה חייב ונאסרת, זרק מקל בפניה חייב ואינה נאסרת, שאין זריקת המקל כעין זריקת הדם שהרי המקל כמות שהוא והדם מתפזר. ע"כ. ובהשגות הראב"ד: אין הדעת מקבלת כל זה וכו'. וכתב באו"ש שם: נראה ברור שיטת רבינו דאם יקריב חגב או יקטיר בהמה מחוסרת אבר לע"ז חייב, דלא גרע מספת לה צואה ועביט של מ"ר, רק בשחיטה שאני, משום דזביחה אינה רק הכנה לברר חלקה, לכן במחוסרת אבר לא עבד מידי ואינו חשוב כלום, והכנה זו צריך גם להדיוט הרוצה לאכול, אבל בספת לה שגם כן הוא הגמר, שאינה רק כמאכיל לע"ז שזה גמר העבודה, כעבודה תמה בקדשים, לכן במקטיר חגב פשוט דחייב, ולפי"ז במקל בזריקה ובשבירה הוא מן העבודות המיוחדין לגבוה זריקה וניסוך, הוא ענין אחר משחט מחוסר אבר. וזה שיטה המחוורת מכל השיטות. עיין שם.
לפי"ז ע"ז שעבודתה היא בהעברת השיער, שההסתפרות אינה הכנה להקטרת השערות, אלא גמר עבודתה, וה"ז כספת לה צואה או כשבר מקל לפניה שהוא גמר עבודתה, שאין אחריה הקטרה, שכתב האו"ש בדעת הרמב"ם דה"ז כמאכיל לע"ז שחייב כיון שהיא גמר עבודתה, וכעבודה תמה בקדשים. וה"ה בתספורת השיער לע"ז בטריפוטי שנחשבת שם להקרבה לע"ז, הרי היא כעבודת הכמוש של מואב.
והנה בגמ' יבמות קג סוע"ב אמר רבא הלכתא אחד סנדל המוסגר וכו' לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה. של תקרובת עבודת כוכבים וכו' אם חלצה חליצתה פסולה. ופרש"י של תקרובת, שהקריבו ומסרוהו לפניו לשם דורון, וקיי"ל תקרובת ע"ז אין לה ביטול עולמית דאיתקש למת דכתיב ויאכלו זבחי מתים וכו'. ע"כ. והקשו הרמב"ן והרשב"א והריטב"א הא אין הקדש לעכו"ם, ואי משום שהקריבוהו לפניו הא אינו נאסר אלא כעין פנים. וכ"כ המ"מ יבום וחליצה פ"ד ה"כ, ועי' ב"ש סי' קסט ס"ק כג שכן יש לדחוק בכונת רש"י. אמנם באבן האזל הל' ע"ז פ"ג ה"ד כתב בדעת רש"י דהיכא דמסרוהו לדורון לא צרכינן לעבודה כעין פנים, דזה ממש תקרובת לעכו"ם, וזה החילוק בין זריקת מקל שכתב הרמב"ם שנאסר דוקא כשעבודתה במקל, משום דאינו מוסר ממש התקרובת לעכו"ם, אבל ספת לה צואה דמקריב ונותן לע"ז נאסר אף דלא הוה כעין פנים. עיין שם.
פסקי דין – ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין י עמוד שי
וכן יש לבאר דברי רש"י בסוכה לא ב לולב של ע"ז ששימשו בו לע"ז לכבד לפניה קרקע א"נ שעבודתה בלולב להעבירו בפניה או לזרקה בו. והקשה בכפות תמרים הא אינו נאסר משום תקרובת אלא כשהוא כעין תקרובת פנים, ותירץ בשער המלך לולב פ"ח ה"א עפ"י המאירי ריש ע"ז בשם רבינו יונה עפ"י הירושלמי מצא לפני ע"ז לפנים מן הקלקין כיסים מלאים אסורים, פי' לפנים מן הקלקין מקום הטנופת ששם מושיבים ע"ז באותו מקום כל דבר הנמצא שם אסור בהנאה, ואפילו דבר שאינו של נוי, לפי שודאי הקריבוהו לע"ז, אבל אם הוא חוץ לקלקי, דבר שהוא של נוי אסור, שאינו של נוי כגון כיסים מלאים מעות מותר, ואף על פי שאינו כעין פנים, כיון דהקריבוהו לע"ז אסור בהנאה עכ"ד. וכ"ד הרמב"ם ע"ז פ"ז הי"ח והביאו הטור יו"ד סי' קלא דאם מצא בפנים במקום עבודתה בין דבר הראוי למזבח בין דבר שאינו ראוי ע"ג המזבח כל הנמצא שם אסור. וכן איכא למימר שדעת רש"י ג"כ כדעת הרמב"ם ורבינו יונה, ומ"ש שדרך עבודתה בכך להעבירו בפניה, איירי בהקריבוהו לפנים מן הקלקין במקום עבודתה דאז אפילו בתקרובת שלא כעין פנים אסור. ע"כ מהשער המלך. ופסק הרמב"ם הל' ע"ז פ"ז הט"ו בשר או יין או פירות וכו' הקריבום לפניה נעשו תקרובת ואף על פי שחזרו והוציאם הרי אלו אסורין לעולם. וכל הנמצא בבית עבודת כוכבים אפילו מים ומלח אסור בהנאה מן התורה. ע"כ. והש"ך יו"ד סי' קלט ס"ק ג הביא דברי הב"י דלהרמב"ם אם נמצא במקום עבודתה הכל אסור אפילו אינו קרב על המזבח, א"כ הני נרות נמי אם הכניסום במקום עבודתה תקרובת נינהו ולית להו ביטול. ע"כ. וכתב הש"ך בשם הב"ח: ודבריו נכונים וכל בעל נפש יש לו להחמיר, ולאו דוקא נרות אלא בכל הדברים שהיו בבית תרפותם איכא משום תקרובת עבודת כוכבים דשמא נכנסו במקום עבודתם ואין להם ביטול כלל להרמב"ם. עכ"ל. ועי' שבלי הלקט ע"ז סי' ט (עמ' מד).
והנה בע"ז מד ב האומר בית זה לעבודת כוכבים כוס זה לעבודת כוכבים לא אמר כלום שאין הקדש לעכו"ם וכו', ופרש"י שאין הקדש לעכו"ם: באמירה עד שיקריבנה לפניה בתקרובת. ותמה בחי' הגרי"ז זבחים עא א מה שייך תקרובת בבית וכוס והרי אינם דברים הקרבים, דלכאורה לא שייך אלא במשמשין, וצ"ע. עיין שם. ולהנ"ל בדעת רש"י י"ל דאף דברים שאינם דברים הקרבים, כמו סנדל, נאסרים משום תקרובת, וכמו שביאר באבן האזל דהיכא דמסרוהו לדורון לא צרכינן לעבודה כעין פנים, דזה ממש תקרובת לעכו"ם.
לפי"ז שיער הנמצא בבית הע"ז בעיר טריפוטי בהודו בבנין הנקרא "אליאנאקאטא" שנחתך בצרמוניה הנקראת "טונסורה", יש לאוסרו אף על פי שלא הקריבוהו בתקרובת כעין פנים, כמו סנדל של תקרובת שנתן דורון לע"ז וכמו לולב שהקריבוהו לע"ז. וכיון שבמקום שמסתפרים ישנן תמונות של הפסל וכן פסלים קטנים שלו, לכאורה ה"ז בגדר בית תרפותם שפסקו הב"ח והש"ך עפ"י הרמב"ם שכל הנכנס לשם נאסר משום תקרובת ע"ז. אך י"ל דכיון שאינו מקום הע"ז בעצמה אלא רק תמונות שלה, אין דינו כלפנים מהקלקין, עי' חזו"א יו"ד סי' נו אות ז "ומשמע דחוץ למקום עבודתה נמי מציבין תמונתה ומשכח"ל כיס תלוי על צוארה", וסי' סב אות כב "ותמונה שעושין לזכרונה ועובדין לה, על הכונה שזהו
פסקי דין – ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין י עמוד שיא
עבודת הכו"ם ורצון יראתם, צ"ע אי הוי כעכו"ם עצמה או כמשמשין. ומיהו אם הכונה למשפיע על התמונה הזאת שפע וכח, ודאי הוא עכו"ם עצמה, וצ"ע".
ומאידך יש לומר דכיון שמלכתחילה יודעים המסתפרים והמספרים שהשיער הנגזז יימכר, אין זה דורון לע"ז אלא כמו ככרות שנותנים לכהנים שאין מקריבים אותם לעבודת כוכבים אלא חק לכהנים, דכתבו תוס' ע"ז נ ב ובשו"ע סי' קלט סעי' ח דמותרים משום תקרובת, וכן נרות שמדליקין לפניה שאסורין משום נויה אם משכנם או מכרן לישראל מותרים, דכיון שכיבן לצורך עצמו זהו ביטולן, עיין שם. וצ"ע.
אמנם יש לדון לאוסרן בהנאה עפ"י מה שפסק בשו"ע סי' קמג סעי' ג עפ"י משנה וגמ' שם, היה לאלילים גינה או מרחץ והטובה היוצאת מהם היא לכהנים, מותר ליהנות מהם שלא בטובה ואסור ליהנות מהם בטובה ואפילו יש לאחרים חלק בטובה עם הכהנים. וכתב הרמ"א: וי"א שאין אסור ליהנות ממנה אם הטובה באה לכהנים אלא כשהם עומדים בחצר עבודת כוכבים עצמה, אבל כשאין עומדין לפניה אף על פי שהטובה היוצאת מהם היא לכהנים מותר ליהנות ממנה אם לא שהטובה לעבודת כוכבים עצמה, ויש לסמוך ע"ז להקל. ע"כ. ובנידון דידן גם אם נאמר שהבנין שמסתפרין בו אינו נקרא לפניה, מ"מ הטובה היוצאת מהם היא גם לע"ז עצמה, ובכה"ג אסורין בהנאה.
ב. הנה בניד"ד, השערות הטבעיות הנמכרות לתעשייה בעולם מגיעות מכמה מקומות: מסין וקוריאה, והוא השיער הזול; מהודו, והוא השיער הממוצע; ומאירופה והוא השיער המשובח. היצרנים הגדולים של הפאות הנכריות בעולם משתמשים בכל סוגי השיער לפי סוגי הפיאות שהם מיצרים, וע"כ אצל כל אחד מהם מצויים שערות מכל המקומות, כולל מהודו. אם רוב השיער שיש בידי כל אחד מהיצרנים הוא מהודו או משאר ארצות העולם, הדעות חלוקות, יש אומרים שרוב השיער המצוי אצל יצרני הפאות הוא מהודו, וי"א שהוא משאר ארצות העולם. ונפ"מ לגבי פאה הנקנית בשוק ואין ידוע מקורה, דכל דפריש מרובא פריש. ואף על פי שאצל המוכרים הספק הוא קבוע, שהרי אצלם נמצא בודאי גם שיער מהודו, ואם כן אפילו אם הרוב אינו מהודו דינו כמחצה על מחצה, הרי כתב הש"ך יו"ד סי' קי ס"ק יד עפ"י הרשב"א בתוה"א והר"ן חולין דאם בשעת הפרישה סברו שהיא כשירה ורק אח"כ התעוררה שאלת טריפה בבשר, ה"ז כבשר הנמצא דהלך אחר הרוב, ואין אומרים קבוע למפרע. ואף כאן, כיון ששאלת הכשרות בשיער המגיע מהודו התעוררה הן על הפאות שברשות המוכרים במקום הקביעות, והן על הפאות שכבר נקנו והן ברשות הקונים, הרי מה שנוגע לפאות שכבר נקנו דינן כבשר הנמצא וכל דפריש מרובא פריש, ומה שנמצא במקום הקביעות דינו כספק איסור.
דהנה כתב הרשב"א בתוה"ב ש"ב בית ד וז"ל: ולפיכך מי שלקח בשר כשר מן המקולין, ואפילו חתיכה הראויה להתכבד, ואח"כ נמצאת טריפה במקולין ולא נודע חתיכות הטריפה בין שאר החתיכות ואינו יודע מאיזה לקח אם מן הטריפות או מן הכשרות, כל אותן שלקחו מכבר מן המקולין קודם שנודע שיש שם טרפות מותרות לפי שלא נודע האיסור אלא לאחר שפירשו אלו, וכשבא לאלו הספק בפורש בא להן וכל דפריש מרובא פריש, והיינו סיפא דברייתא דקתני ובנמצא הלך אחר הרוב, אבל אסור לאחר מכאן ליקח
פסקי דין – ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין י עמוד שיב
מן הקבוע במקולין. ע"כ. ובבדק הבית כתב וז"ל: ולפי מש"כ בענינים אלו ה"ה אם היה בעיר זה עשר חנויות מוחזקות לנו כולן בבשר שחוטה ולקח מאחת מהן ואינו יודע איזו היא, ואח"כ נתברר לנו שאחת מחנויות אלו בשר נבילה, הרי מה שלקח מותר שבשעה שנולד הספק כבר פירשה זו ואזלינן בתר רובא. ע"כ. ואגב חורפא אמרה, וליתא, וכד מעיינת בה שפיר משכח"ל דלא דמיין כלל, דאילו בנמצא דאזלינן בתר רובא הספק שנולד לנו על שעה זו על חתיכה זו עם היות החנויות ברורים שאין בהן ספק והספק שעליה הוא על שעה זו ולא על שעת פרישתה מן החנויות, אבל בשר שניקח מן החנויות בעודן כולן בחזקת היתר, כשנתברר שאחת מן החנויות אסורה אין תורת הספק הזה על שעה זו, שאין תולדת הספק מצד עצמה אלא מצד ברירת החנויות שנתברר עכשיו שאחת מהן אסורה ומתוך כך נולד בה ספק על אותה שעה שהיא פירשה בידי הלוקח מהן, א"כ ספק זה אינו מחודש אלא גלוי מילתא בעלמא הוא שתחילתה היה נעלם ממנו שהיה סבור שכולן מותרות וכשנתברר שאחת אסורה איגלאי מילתא למפרע שבשעת מקח חתיכה זו כשפירשה מהן באותה שעה היה ספק שלה, וזה ברור. עכ"ל. ועיי"ש משמרת הבית מה שהשיב על הרא"ה.
ובחי' הר"ן חולין צה כתב בשם תוס' וז"ל: דלא מיקרי קבוע אלא כשהיה האיסור נודע קודם שלקח אבל אם לא נודע האיסור קודם שלקח אף על פי שלאחר שלקח נתגלה האיסור ונעשה קבוע, לא אמרינן בי דליהוי קבוע למפרע, דדין קבוע שיהא כמחצה על מחצה חידוש הוא ואין לך בו אלא משעת חידושו ואילך כלומר משנעשה קבוע אבל למפרע לא. ע"כ. ועי' שערי ישר ש"ד פ"ה בביאור השיטות בזה.
וע"כ בנידון דידן דהאיסור משום תקרובת ע"ז בשיער המרכיב את הפאות נולד רק עכשיו, ועד עכשיו היה בחזקת היתר, וכמו שפסק בקובץ תשובות הנ"ל בשנת תש"נ, הרי מה שנוגע לפאות שכבר נקנו לדעת הרשב"א והר"ן אין לדון בהן דין קבוע, אם משום דלא אמרינן קבוע למפרע, אלא נפסק דינה עפ"י רוב המספר שהיה בשעתו, ואם הרוב היו משאר העולם ולא מהודו, גם פאה זו כשרה, וכמש"כ הר"ן עפ"י ביאור השע"י, או משום דהספק נולד רק היום אחר שפרש ממקום קביעותו, וכל דפריש מרובא פריש, וכמש"כ הרשב"א, אבל מכאן ולהבא מה שנמצא אצל סוחרי השיער דין קבוע לו גם אם רוב השיער של תוצרת הפאות אינו ממקום הע"ז בהודו, וגם מה שנמצא בבתי החרושת לפאות מהשיער שקנו בשוק העולמי מאותם סוחרים, אף על פי שבינתיים פרשו ממקום קביעותם, חוזרים לקביעותם, וכמו שפסק המשנה ברורה סי' לב ס"ק רכה.
ולדברי הכל, בפיאות המשובחות מסוג "קאסטם" אין משתמשים בשיער הזול מסין וקוריאה, אלא בשיער היותר משובח שעיקרו מאירופה בתערובת של שיער מהודו, ואילו ב"סמי קאסטם" שהוא סוג פחות משובח מצוי יותר השימוש בשיער המגיע מהודו. לדעת הגר"מ שטרנבוך ב"דת והלכה" המובא לעיל, היצרנים מעדיפים לערב שיער מהודו גם בפיאות האירופאיות כדי לחזק את התסרוקת שלהן. לפיכך יש חשש שבכל פאה מהסוגים המשובחים של "קאסטם" מעורב שיער מהודו, אם אכן שיער זה נאסר בהנאה משום תקרובת, הרי הלכה היא שלא מועיל להתירו בהנאה ע"י ביטול ברוב, גם אם רוב השיער בפאה
פסקי דין – ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין י עמוד שיג
"קאסטם" אינו מהודו, וק"ו בסוג "סמי קאסטם" ו"רמי קאסטם" ו"יורו קאסטם" ודומיהם שרוב השיער בהם או כולו מגיע מהודו. אמנם בסוג סינטטי באופן שאין בשערות המגולות שלה תערובת של שיער טבעי, הגם שלדעת המומחים גם פיאה שכולה סינטטית השערות נקשרות לרשת ע"י שיער טבעי, מ"מ סביר להניח שלצורך הקשירה משתמשים בשיער הזול מסין וקוריאה ולא בשיער היותר יקר מהודו, שהרי שיער הקשירה אינו נראה מבחוץ ומראהו אינו חשוב.
ג. באיסור הנאה של תקרובת ע"ז נחלקו הראשונים: לדעת תוס' ע"ז כט ב ד"ה יין, וסב א ד"ה מ"ט, וחולין קטז א ד"ה חדא, ותורי"ד ומאירי וריטב"א ע"ז כט ב, ורמב"ן בהשגות לספר המצוות ל"ת קצד ובחידושיו לקדושין נח א, ותוה"ב הקצר ריש ב"ח, והחינוך מ' קיא, ור"ן ע"ז נט ב, וזוהר הרקיע ל"ת עד, ועוד, איסורו מן התורה ועי' תוס' ע"ז נב א ד"ה תנהו, דאע"פ שהכתוב ויאכלו זבחי מתים מדברי קבלה הוא, מ"מ גמרא גמירי לה (הלכה למשה מסיני) שאסור. ולרמב"ן בהשגות לספהמ"צ שויאכלו זבחי מתים אינו אלא גילוי מילתא בעלמא שהאיסור של תקרובת שלמדים מהכתוב וקרא לך ואכלת מזבחו, אינו איסור אכילה בלבד אלא אף איסור הנאה. אך לדעת תוס' ב"ק עב ב ד"ה אי, התקרובת אינה אסורה בהנאה אלא מדרבנן. וברמב"ן ורשב"א קדושין נח א, ומאירי ע"ז כט ב בשם יש שפירשו, משמע דאף איסור אכילה בתקרובת אינו אלא מדרבנן, עי' שער המלך אישות פ"ה ה"א. ועי' העמק שאלה שאילתא קסב בהגהת חתן המחבר, בדעת השאילתות שם. ונפ"מ לספק איסור אם יש להחמיר בו, עי' ס' קובץ לרמב"ם ע"ז פ"ז ה"ב. אמנם עי' דו"ח רעק"א חולין יג ב שכיון שהנאה סרך אכילה היא חשובה ההנאה מתקרובת ע"ז כדבר שעיקרו מן התורה שמחמירים בספיקו (ועי' מג"א סי' תרמט ס"ק יג, וכלי חמדה דברים (דף מ), ו"רשימות שיעורים" סוכה לה א ונדרים יג ב).
ד. רמב"ם ע"ז פ"ז ה"א: מ"ע היא לאבד ע"ז ומשמשיה וכל הנעשה בשבילה, שנאמר אבד תאבדון את כל המקומות, ונאמר כי אם כה תעשו להם מזבחותיהם תתצו וכו'. ובה"ב: ע"ז עצמה ומשמיה ותקרובת שלה וכל הנעשה בשבילה אסור בהנאה שנאמר ולא תביא תועבה אל ביתך, וכל הנהנה באחד מכל אלו לוקה שתים, אחת משום ולא תביא תועבה אל ביתך ואחת משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. ע"כ. ודייק בקהלות יעקב ב"ק סוף סי' ג דלענין מצות איבוד לא כתב הרמב"ם תקרובת כמו לענין אסוה"נ, משמע דתקרובת אינה בכלל מצוה זו דאבד תאבדון, אמנם רש"י בע"ז סד א ד"ה רבנן, כתב דמצוה לאבד יי"נ. עיין שם. ואישתמיטתיה לקהלות יעקב דברי הרמב"ם להלן פ"ח ה"ו: כיצד מאבד ע"ז ושאר דברים שהן אסורין בגללה כגון משמשיה ותקרובת שלה, שוחק וזורה לרוח או שורף ומטיל לים המלח (אלא שהשו"ע סי' קמו סעי' יד שינה מלשון הרמב"ם וכתב: מצוה על כל המוצא אלילים שיבערנה ויאבדנה. וכיצד מבערה שוחק וזורה לרוח או מטיל לים. וברמ"א שם: וה"ה במשמשיה וכל הנעשה בשבילה שנאמר אבד תאבדון את כל המקומות. ב"י בשם הרמב"ם). ועי' חי' הגרי"ז זבחים עב ב דאמנם מדין איסור ההנאה שבה היה די ביוליך הנאתה לים המלח, אבל מדין איבוד ע"ז צריך דוקא לשחוק ולשרוף ולא די בהולכה לים המלח, ומה דאסורין בכל שהוא ובתערובת נאמר על האיסור הנאה דע"ז ולא על עצם שם ע"ז, וע"ז ליכא דין איבוד וצריך רק שיוליך הנאתה לים המלח, עיין שם.
פסקי דין – ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין י עמוד שיד
נמצא לפי"ז שפאה שמעורב בה מיעוט שערות של תקרובת, אף על פי שאסורה בהנאה, מ"מ דין איבוד בשריפה ובשחיקה לא נאמר בה, אלא יוליך הנאתה לים המלח לבד.
ה. ספק ממון שיש בו גם ספק איסור, יש לחקור האם האיסור נגרר אחר הממון, וכל שבדיני ממונות אין מוציאין ממון מיד המוחזק, נכרע גם הספק איסור, או להיפך. כמו בנידון דידן שהפאה שלפנינו אין ידוע מקורה האם היא הגיעה מהמקדשים שלהם ואסורה משום תקרובת ע"ז, או שמקורה משאר העולם ואינה אסורה, ויש בה גם ספק ממון לענין ביטול המקח, דאם נדון מצד הממון הרי הממע"ה וגם אם רוב השיער של תעשיית הפאות מגיע מטירפוטי מ"מ אין הולכין בממון אחר הרוב, אבל אם הממון נגרר אחר האיסור, כיון שהוכרע שהפאה אסורה, ממילא יש בו גם ביטול מקח.
וכבר האריך בזה הגרש"ש בשערי ישר שער ה, וביאר שם החילוק בין איסור גזילה שהוא נגרר אחר דין הממון ובעלותו לבין שאר איסורים שבתורה, עיין שם. לפיכך בנידון דידן כיון ששאלת האיסור של תקרובת ע"ז, הוכרעה, גם דיני הממון הוכרעו, ויש בו דין ביטול מקח.
[אדאתינן להכא, (וכבר נדפס פסק הדין המנומק של תיק זה עם דברי כל חברי הבית דין דלקמן בחוברות והופצו כ – 700 עותקים בין הלומדים), חלו התפתחויות בפרשה הציבורית ובכ"ב אייר תשס"ד בא הגראד"ד מלונדון והעיד לפני מרן הגריש"א את שראו עיניו ושמעו אזניו במקום הנ"ל בהודו, ולאור זאת פסק מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א כי השיער הנגזז במיתחם העבודה זרה בטירופאטי דינו כדין תקרובת ע"ז, וחייבת בביעור, ולפיכך אין להשתמש בפאות העשויות משיער אדם שמקורו בהודו וראוי לבערן.ובע"פ הוסיף לשואל אחר השיעור אור ליום כ"ג באייר, שיש לשורפן ולקבור את האפר, אך אפשר גם לזורקן באופן שלא יהיה שייך ששום אדם יוכל להשתמש בהם [כגון לפוררן וכד']. והפאות שספק עליהן אם מוצאן מהודו מותר להשהותם בבית עד שיתברר מהיכן הם באים, ואם לא יתברר מצבם ונשארים בספק, גם בהם צריך לעשות כנ"ל בודאים, דהיינו לשורפם וכו'. ועכ"פ הספיקות אסורים כודאי, אלא שאפשר לחכות למטרת בירורם. פיאה סינטטית שספק אם מעורב בה מיעוט שערות מהודו, אפשר להקל ולהשתמש בה, אבל אם ודאי מעורב בה שערות מהודו אסורה. מי שקנה פאה לפני כל הסערה ושילם עליה ועכשיו התברר שהפאה אסורה, צריך לשום ולשער כמה הנאה השתמש בה, והשאר הו"ל מקח טעות, והמוכר חייב להחזיר את שאר הכסף. ומי ששילם בצ'ק דחוי רשאי – עפ"י ד"ת – לבטל הצ'ק, אך יחד עם זה חייב לשלם עבור מה שנהנה. ע"כ ע"פ אחד מרושמי השיעור. במעמד אחר הוסיף שהגם שהתספורת נעשית בבנין מיוחד ולא בבית הע"ז, מ"מ יש לו דין תקרובת לכל הפחות מדרבנן. ע"כ עיקר תורף דעתו כפי שנודע, וטעם האיסור צ"ל כפי שנתבאר לעיל].
אמנם לנידו"ד כיון שנודע על מעבדות מיוחדות שבודקות את הפאות לדעת מהיכן מקורן, יש לבדוק את הפאה נשואת התביעה במעבדות אלה לפני שמחייבים את המוכר בביטול מקח.
פסקי דין – ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין י עמוד שטו
ו. עי' להלן בדברי ידי"ע הדיין הגרמ"א הייזלר שליט"א שהביא מה שפסק בשו"ע יו"ד סי' קיט סעי' יג: המוכר לחבירו דבר שאסור באכילה אם עד שלא אכלו נודע יחזיר לו מה שקנה ממנו והוא יחזיר לו הדמים, ואם משאכלו נודע מה שאכל אכל והוא יחזיר לו הדמים. וכתב הש"ך ס"ק כה בשם רש"י בכורות ס"פ כל פסולי המוקדשין, שהוא משום קנס, ולפי"ז משמע דוקא כשידוע שהיה יודע שהם דברים האסורים ומכרן במזיד קנסינן ליה, הלא"ה לא, דאפשר שוגג היה, וכן נראה מדברי נ"י פ' המוכר פירות שכתב מכר טריפה לישראל במזיד קנסינן ליה. ע"כ. והוסיף בבאר היטב שם ס"ק טו: ואין לקונסו במה שכבר אכל אלא שאין לו לשלם אלא דמי טריפה בזול, אבל מה שהוא בעין הו"ל מקח טעות ויחזיר לו והוא יחזיר הדמים. ע"כ.
מבואר דבשוגג אף דלא קנסינן ליה להחזיר הדמים זה דוקא כשכבר אכל, אבל מה שהוא בעין הו"ל מקח טעות אף בשוגג, דעל מה שהוא בעין לא משום קנס הוא אלא משום מקח טעות. ואף על מה שאכל אינו חייב לשלם אלא דמי בשר בזול, ולא משום קנס הוא אלא מן הדין.
ושאלנו את מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א (ביום ד סיון תשס"ד) באופן שהמוכר אינו מתכחש לאיסור אלא שטוען שלא יתכן לבטל מקח שנעשה בשעה שכולם ידעו שהוא מותר, והשיב שזו אינה טענה, אז לא ידעו, והיום כן יודעים, וגם לפני שנה היה אסור.
אברהם דוב לוין.
ב
א. כתב הרמב"ם בסוף פט"ז ממכירה וז"ל: וכל איסורי הנאה בין מן התורה בין מדבריהם מחזיר את הדמים ואין בהם דין מכירה כלל. וכתב כן המחבר בשו"ע סוף סי' רלד ויו"ד סי' קיט סוף סעי' יג. ומה שכתב הש"ך ביו"ד שם ס"ק כה דרק כשהמוכר ידע קנסינן ליה אבל לא בשוגג, ומשום דסוף סוף נהנה הלוקח, זה רק באיסור אכילה מדרבנן אבל באיסוה"נ שאין לו בחפץ שום הנאה אף בשוגג מחזיר הדמים משום דמה הפסיד הקונה למוכר, ואף לטעם של קנס דבשוגג ליתא להאי טעמא, הוא רק באיסור אכילה דסוף כל סוף נהנה הלוקח, אבל באיסור הנאה דמה מכר לו א"כ גם בשוגג יכול לחזור ולא משום טעם דקנס אלא דמה מכר לו, וכן משמע בערוך השלחן ועוד. וכשיטת הנתה"מ סי' רז ס"ק ח דאם הרג בהמתו של חבירו ונמצאת טריפה אינו משלם לו אלא דמי טריפה ואין יכול לטעון הייתי מוכרו לחרישה, דמ"מ נתגלה הדבר שלא היה שווה רק שהיה יכול להונות ולהזיק, אין צריך לשלם רק כפי מה ששווה באמת ולא כפי מה שהיה יכול להונות. ועיי"ש בנתה"מ עוד דוגמאות כעי"ז. וע"ע נתה"מ סי' קפה ס"ק ב (ואין להקשות סתירה מנתה"מ סי' רלד ס"ק ג דכתב בתוך הדברים וז"ל: והרי נהנה כמו מן הכשרה, ומש"ה צריך לשלם כל דמי הנאתו כמו בזה נהנה וזה חסר מועט וכו', דהתם איירי באיסור
פסקי דין – ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין י עמוד שטז
דרבנן שמה"ת אין איסור אכילה ומדרבנן אין איסור הנאה, ודו"ק. ובאמת המחנ"א הל' הונאה סי' כו חולק על הנתה"מ דסי' רלד וס"ל דמשלם רק כפי שנהנה ולא את המחיר המלא, עיין שם).
וא"כ גם בניד"ד אם השיער אסור משום תקרובת ע"ז, נמצא שמכר חפץ שאין לו בו כל שוויות, וכמו מכר לו עפר ואפר.
והדבר ברור דדיני הממונות שבו נגררים אחר דיני האיסור, וראיה לדבר מהט"ז יו"ד סי' קיט ס"ק יד לחלק בין סי' שו בטבח מדין מזיק לבין מקח שאפילו אם הדבר ספק מ"מ מקח טעות הוא ואדעתא דהכי לא יהיב להו זוזי ע"כ יחזיר גם מעותיו. חזינן מדבריו דהממון נגרר אחר האיסור.
והעירני ע"ז ידידי הדיין הגר"י ווייס שליט"א דאינו דומה, דהתם הספק הוא בעצם העוף משא"כ הכא אינו ספק בעצם הפאה דאפשר דזוהי פאה שאינה מהמקדשים, וא"כ הממע"ה. ונ"ל דאחרי שא"א לברר הדבר והוכרע הדבר דהוי ספיקא דאורייתא ולחומרא ונפסק לאיסור, א"כ הוי דבר איסור כבעוף וא"א לברורי ופרשי אינשי מספק איסור, והוי מק"ט. ואמרתי דברים אלה לפני מו"ר הגרצ"פ שליט"א ואמר שפשוט הוא ואין כאן טענה של הממע"ה.
ועי' קצוה"ח סי' כה סוף ס"ק ב וז"ל מה שכתב החכם הדיין אם הפירות טהורים והדיין טעה בשיקול הדעת והורה שטהורים הם וסמך עליו הלוקח ולקח את הפירות ובזה מה שעשה עשוי וישלם מביתו, וכתב הקצות ודבריו מרפסין איגרי דהא אין לך מקח טעות יותר דאילו הוי ידע הלוקח דאסרו הפירות לא היה לוקח, דהא אפילו בספיקא דדינא וכבר קיבל המוכר את הפירות צריך להחזיק ולא מצי אמר דלמא מותרין כיון דאסורין מספק אין לך מום גדול מזה, ע"כ עיין שם.
ב. אם יטען המוכר ללוקח הן לא הייתי יודע במום זה, ומוכן אף להשבע על כך, ותחזור על היבואן או למי שמכר ליבואן, אף אנו נשיב לו שאמנם לדעת המחבר בשו"ע סי' רלב סעי' יח הצדק עמו, מ"מ לדעת הרמ"א שכתב אף אם נתאנה הסרסור אין לו להונות אחרים, וה"ה בכל כיו"ב, וכן נ"ל עיקר, וכ"ש בדבר שלא פשע הקונה כלל, ע"כ. וא"כ כאן יכול הקונה לתבוע הדמים בחזרה אף דידע שהוא סרסור. ואף להש"ך בס"ק יב עפ"י הב"ח שהסכים עם המחבר זה רק כשהלוקח פשע, אבל כשלא פשע, לא, עיין שם בב"ח. ע"כ נראה דאם המוכר הוא מבני אשכנז אינו יכול לטעון קים לי כהמחבר, אחרי שהרמ"א הכריע לחלוק עליו. ובר מן דין, אף אם המוכר מבני ספרד, כבר כתב ערוך השלחן סי' רלב סעי' כז דבמקום שאין הלוקח פושע כלל גם הרמב"ם והמחבר מודים דהסרסור צריך לשלם, והוא צריך לילך [אם רוצה] על מי שמכר לו. וגם לרעק"א בגליון דס"ל דהלוקח הוא ש"ח, ולנתה"מ דס"ל דהוא ש"ש, ומיקרי פשיעה שם בסוגיא דכיכי ושיני שלא בדק את השור, מ"מ בניד"ד הוא אנוס גמור, דלא הו"ל לבדוק ולאסוקי אדעתיה אם זה שיער העשוי מתקרובת ע"ז, וא"כ בכה"ג חוזר על הסרסור.
ודע דבזמנינו שנוהגים שכל מוכר מוסר לקונה תעודת אחריות של היצרן וחובת התיקון מוטלת על היצרן, א"כ הוי כקבל עליו הקונה את היצרן כנתבע, ורק במקום שהיצרן מתחמק מהתביעה או שאיננו
פסקי דין – ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין י עמוד שיז
מצוי יכול לחזור על המוכר שלו כמבואר ברמ"א וכמ"ש שכן הוא אף לדעת המחבר. ועי' ס' "מסחר כהלכה" עמ' רכג.
ג. ודע עוד דכל זה רק בודאי איסוה"נ אך אם הוא ספק איסור נחלקו בו הט"ז והש"ך יו"ד סי' קיט, דהט"ז ס"ק יב כתב דאף בספק איסור מה שאכל אכל ויחזיר הדמים ולא חשבו אכילתו להנאה כלל, משום דכיון דמספיקא פרשי אינשי אין לך מום גדול מזה, והש"ך ס"ק כט חולק וס"ל דהמוכר יאמר ללוקח עכשיו שאכלת מאן לימא לך דאיסור אכלת, והממע"ה, עיין שם באריכות דבריו שמדייק כן מהראשונים ומהסמ"ע. וא"כ בספק איסור אי אפשר לתבוע את מוכרי הפאות מכאן ולמפרע לאורך שנים קדמוניות, דלמפרע יאמר המוכר קים לי כהש"ך והממע"ה, אך בתביעת החזר דמים על פיאה שבעין והקונה טוען ביטול מקח מחמת מום של ספק איסור דפרשי מיניה אינשי, נראה להדיא מהש"ך דגם הוא מודה להט"ז דהוי מקח טעות. וכ"כ בדברי משפט למהר"א מטיקטין מכת"י, הועתק ע"י כותב השורות בס' "מסחר כהלכה". אך יש לדון אם ה"ה בספק במציאות שקשה לברר הדבר, עי' לעיל בדברי האב"ד שליט"א, שאפשר דאינו נקרא "ספק איסור", אך כיון שבניד"ד קיימות סתירות בין העדויות, יש המעידים בכה ויש המעידים בכה, אולי דומה לספק של הפוסקים, ואכמ"ל.
ולאותם הסוברים שהפסק הוא שהפיאה אסורה לכתחילה ומותרת בדיעבד, אם תטען הלקוחה שלא רצתה לקנות דבר שמותר רק בדיעבד, אלא רק דבר שמותר לכתחילה אליבא דכו"ע, תלוי בדעות הפוסקים המובאים בפס"ד ירושלים כרך ז עמ' רסח וז"ל האב"ד שליט"א שם: מכר לו דבר בסתם, ולא פירש שקונה מהודר, ואח"כ נודע שאמנם להלכה הוא כשר, אך יש אוסרים אותו, כתב במשפט שלום סי' רלב סי"ב (עמ' תפא) בשם שו"ת חיים שאל ח"א סי' עד אות לה באחד שקנה כסתות הנהוגים במצרים, ונודע לו אח"כ מש"כ בשו"ת פרח שושן חיו"ד כלל ה סי' ב שאמנם מן הדין אין בהם איסור כלאים אפי' מדרבנן, הואיל וקשים הם, מ"מ לכתחילה יש להחמיר כמש"כ הרמ"א סי' שא ס"א, ורוצה הלוקח לחזור בו מהמקח, פסק החיד"א שהדין עמו שזה נקרא מום, דכיון דלכתחילה יש לחוש, ודאי פרשי אינשי, ושכן משמע בתשו' הריב"ש סי' תצט. וכ"כ בשו"ת תשורת שי ח"ב סי' פה, וכן בשו"ת מחזה אברהם סי' ב אות סג במי שקנה דבש ונודע לו שהובא בנוד של עכו"ם מצד הבשר, ויש פוסקים שאוסרים כדעת הרמ"א בשו"ע יו"ד סי' קג ס"ד, אף על פי שהמחבר התיר, אם הלוקח מקפיד ע"ז ולא ניחא ליה להעלותו על פיו מאחר שיש מי שאסרו, ולכתחילה יש לחוש בדבר, ורוצה לחזור בו מהמקח, דינא קא תבע והדין עמו. וכ"פ בשו"ת חתם סופר או"ח סו"ס סה בלקח יין והמוכר לא הודיעו שלא הותר אלא במקום הפסד מרובה, הוי מום במקח וחוזר. ועי' שו"ת שערי דעה ח"א סי' קנד מש"כ על דברי החת"ס.
אמנם בפמ"ג או"ח סי' תסז ס"ק כה כתב דאף היכא דאיכא דעה להחמיר כיון שאין הלכה כן חייב הלוקח לשלם. וכ"כ מהרי"ט אלגאזי פ"ה דבכורות סי' נא ד"ה הן אמת דראיתי, בשם הרדב"ז סוף פי"ב ממעשר דכל שהוא מכח חומרא וחסידות אין ללוקח טענה על המוכר, שיכול לומר לו לא מפני חסידותך אפסיד אני (ועי' שו"ת דובב מישרים ח"ג סי' צג שצויין בס' המפתח לרמב"ם פרנקל שם). וכ"כ בשו"ת
פסקי דין – ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין י עמוד שיח
דברי מלכיאל ח"ג סי' צ דלא מיקרי מום אלא רק מה שרוב בני אדם מקפידים עליו, אלא א"כ ידוע שהקונה הזה מקפיד ומחמיר על עצמו. עכ"ל הצריך לכאן.
העולה לדינא: א. באופן שהשיער ודאי מתקרובת ע"ז יכול כל לוקח לתבוע ביטול מקח למפרע מאז ומעולם, וצריך להוכיח שקנה כאן בחנות.
ב. התביעה תהיה כלפי היבואן ולא ליצרן בחו"ל, דאדעתא דהכי לא הסכים הלוקח, דאף דלהרמ"א תובע את המוכר לו מ"מ כבר ביררנו לעיל דבזמנינו תובע את היבואן דאדעתא דהכי הסכים ולא אדעתא לתבוע את היצרן בחו"ל, שהרי אינו מכירו ואינו מכיר שפתו והחוקים שבמקומו. פסק זה הוא גם לבני ספרד, ואף כשהמוכר מכר בשוגג. ואם היבואן מוכן לשלם רק מה שקיבל מהמוכר, את ההפרש אפשר לתבוע מהמוכר, כמבואר לעיל.
ג. ובאופן שהדבר ספק במציאות אם השיער של הפאה הזו הוא מתקרובת ע"ז (כבניד"ד שכתבו הרבנים אחר החקירות שא"א להגיע לבירור גמור), אם נכריע דצריכים להחמיר [והוי דינא כהרמ"א ביו"ד סי' קיט סעי' יד], אם הפיאה אינה בעין אין להוציא מעות מהמוכר למפרע, דיוכל לומר קים לי כהש"ך, ואם עדיין לא שילם אין צריך לשלם דיכול לומר קים לי כהט"ז, דאף בספק איסור הוי מקח טעות. ואם הפיאה בעין והיא חדשה לכו"ע בטל המקח ומחזיר המעות.
ד. ואם לא השתמשו בפיאה המסופקת הנ"ל ורק טיפלו בה כמקובל בחיתוך שערות וכד' לפי בקשת הלוקח, וכבר אי אפשר למוכרה לאחר, כתב המחבר בסי' רלב סעי' יג דאם עשה מום בממכרו קודם שידע מהמום והוא דבר שדרכו לעשות, פטור הלוקח ומחזיר המקח לבעליו ומקבל כל דמיו ששילם (ובניד"ד שההחזרה היא משום איסוה"נ אין כל נזק למוכר ממה שאי אפשר למכור לאחרים, וודאי שהמקח חוזר ומקבל כל הדמים).
ה. ואם הדין יהיה מוטל בספק מחלוקת הפוסקים, אינו יכול להחזיר את המקח בטענת מקח טעות, ואף אם לא שילם חייב לשלם לכתחילה, כיון שלא פירש לפני שקנה שרוצה שיהיה כשר אליבא דכו"ע, אא"כ ידוע למוכר שהוא מחמיר על עצמו תמיד או שידוע שנוהג כאותם פוסקים המחמירים, ואז יוכל לתבוע מקח טעות. וכמובן שבאופן שניתן לברר מקור השיער בפאה מהיכן הוא, יש למסור לבדיקה, אלא שיש לדון על מי מוטל ההוצאות של הבדיקה ועי' שו"ע סי' רלב סעי' ה ואולם המשפט שם, ובסעי' כא ובסמ"ע ס"ק נב.
והנה מוכר בגדים שמצהיר שמוכר רק כאלה שאין עליהם חשש שעטנז וקרתה תקלה ומכר בגד שעטנז, נראה דודאי חובת ההוצאות על המוכר, דהנכנס לחנות זו הוי כהתנה שרוצה בגד נקי מחשש שעטנז, ואף מחשש ספק של שעטנז, דהרי פרשי אינשי מספיקא דאיסורא, כלשון הט"ז ביו"ד. ובאופן שקונה ב"מכירה" שלא מובטח לו שום דבר, ל"ה כפירש והתנה, אזי הנוהג הוא שהוצאות הבדיקה על הלוקח.
פסקי דין – ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין י עמוד שיט
והנה בניד"ד שהקונה וכן המוכר לא העלו בדעתם שיש חשש איסור ע"ז בפאה, א"כ אין שייך לומר דהלוקח הסכים, שהרי לא עלה על דעתו, וא"כ הדין הוא דהממע"ה, ואף שטוען לביטול מקח מכח טענת הט"ז דפרשי אינשי מספק, זה דוקא בבהמה שלא נבדקה כהוגן (עיין שם בש"ך) וא"א כעת לבודקה, ותשאר לעולם במצב מסופק, וכיון דפרשי אינשי מספק לא יבוא לידי שימוש, וממילא הוי מקח טעות, משא"כ בניד"ד דהמקח כבר היה ואפשר לבודקה, וא"כ שוב חזר הדין דהממע"ה. ויש לעיין עוד באו"ח סי' תלז והכרעת המ"ב שם, ואכמ"ל.
מרדכי אהרן הייזלר
ג
ראיתי מש"כ בזה ידידי האב"ד הגרא"ד שליט"א, והנני להעיר בזה כדלהלן:
א. במש"כ לדון אי מיחשב כשני מינין כיון דאית ליה שם לווי "סמי קאסטם" והוא מפקיע את השם העיקרי. לפום ריהטא היה מקום לומר דכל זה בשני מינים שונים שיש להם שם משותף בתוספת שם לווי, ועל זה אמרינן כיון שיש לו שם לווי אינו נחשב כהמין הראשון, משא"כ היכא דהם אותו מין אף שיש לו שם לווי אינו מפקיע את העיקרי שבו.
אולם מאידך גיסא י"ל אף אי נימא דסברא זו נכונה, מ"מ כל מה דמצינו בש"ס שם לווי הוא כשלשניהם השם הראשון הוא שוה אלא דלשני יש תוספת לווי, כגון אזוב רומי ודבש דבורים וכיו"ב, דהשינוי בא אחר השם העיקרי ובזה דנים אם עוקר את השם העיקרי [ועי' סוכה לד א חילפא גילא כשר להושענא, פשיטא, מהו דתימא הואיל ואית ליה שם לווי לא נתכשר קמ"ל. ושם חילפא הוא תרגום של ערבה, וגילא הוא השם לווי], משא"כ בנידו"ד השם "סמי" מופיע לפני השם העיקרי "קאסטם", ובזה י"ל דודאי עוקר את שם העיקר אף היכא דהוי מין אחד.
[זכר לדבר מש"כ בס' נאות דשא להגאון ר' שמריהו דיכובסקי זצ"ל בהקדמה בשם הח"ח שלכך כתוב על ישמעאל "פרא" אדם ולא "אדם" פרא, כדי לומר שאצלו שם העצם זה "פרא", ואדם הוא שם לווי, כדכתיב עיר פרא אדם יוולד וכו'].ולפי"ז בניד"ד אם הקונה בקשה "קאסטם" וקבלה "סמי קאסטם" הוי שינוי ונחשב מקח טעות.
אמנם בניד"ד, לפי מה שהתברר לבית הדין הרי שמות הללו שניתנו בתוספת באו להגדיר מראש שזה שונה מה"קאסטם" האמיתי, וא"כ כאן הרי לטענת המוכרת אמרה מראש שזה "קאסטם פשוט" או "כמעט קאסטם", א"כ אף שלא הוסיפה את השם לווי, שמשמעותו שאין זה קאסטם אמיתי, מ"מ בזה
פסקי דין – ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין י עמוד שכ
שאמרה [לפי טענתה] שזה "קאסטם פשוט" או "כמעט" הרי בזה יצאה ידי חובתה, ולא היתה צריכה להעלות בדעתה שהקונה לא תבין אותה נכון ותחשוב שמקבלת "קאסטם" אמיתי.
זאת ועוד. יש מקום לומר מכיון שהקונה בעצמה אומרת שבאה לקנות פאה מסוג "פרידה" שהיתה במבצע, אלא שלא מצאה פאה מתאימה מאותו סוג והציעה לה המוכרת סוג אחר, ואמרה לה שזו "קאסטם פשוט" או "כמעט קאסטם", והקונה לא נכנסה לפרטים לברר, וחשבה שקונה "קאסטם" אמיתי, יוצא לפי"ז שהטעות לא היתה בזה שהיא באה לקנות סוג "פרידה" וקבלה סוג אחר, שבזה י"ל דהוי מק"ט, אלא המוכרת היא זו שיזמה ואמרה לה שתקנה פאה אחרת, והקונה מודה שהמוכרת אמרה לה שזו "קאסטם פשוט", א"כ היה עליה לברר מה משמעותה של המילה "פשוט", וכל שלא עשתה כן היא הטעתה את עצמה.
ואף אי נימא דהקונה אינה בקיאה בדברים הללו ולא נתעורר אצלה שום חשש בזה שהמוכרת אמרה לה שזה "פשוט", ושיש כאן שינוי מ"קאסטם" רגיל, מ"מ הוי ספיקא בזה, והמוכרת נחשבת למוחזקת.
ב. מש"כ האב"ד שליט"א דע"ז של אותה כת מקורה בע"ז של אילי מואב והיא ע"ז כמוש, וציין לספהמ"צ להרמב"ם ל"ת ו, הנה בהגהות ר"ח העליר על ספהמ"צ העיר דדבר זה לא נמצא בכל ספרי התלמוד, אלא שבמכילתא דרשב"י הוזכר הלשון "מקריב שערו".
ונפ"מ דאי עבודתו "בהעברה" בלבד א"כ זהו ע"ז דידיה אף שאח"כ מוכרים את השיער, דמעשה עבודת הע"ז כבר נעשית בעצם העברת השיער, ודמי לזביחה ולשבירת מקל, אולם לגירסת המכילתא "דמקריב שערו" בזה יש לדון אם אחרי העברת השיער מוכרים אותו ולא מקריבים אותו, אף שבגזיזת השיער היתה כוונתו להקרבה, מותר, וכמש"כ לדון שם בהמשך.
ג. והנה מש"כ להביא ראיה מאבן האזל בשיטת רש"י ביבמות קג ב ובסוכה לא א דגם עבודת דורון דין תקרובת ע"ז עליה, הנה אי משום הא מידי ספיקא לא נפקא, דהרי הרשב"א והרמב"ן פליגי עליה דרש"י, ובבית שמואל כתב דגם כונת רש"י היא כהנך ראשונים, וא"כ הוי ס"ס. ועי' בשדי חמד כללי הפוסקים כלל ח אות ט שדן אי לרש"י יש דין פוסק. ובענין ס"ס בע"ז פסק הר"מ דשרי.
ד. במה שכתב לדון באות ד בפלוגתא דקמאי אי אמרינן קבוע למפרע, לכאורה היה נראה דתליא במה שנסתפק הגר"א וסרמן בקובץ שעורים כתובות אות מא אם גזה"כ בקבוע הוא דנחשב כמחצה על מחצה וליכא רובא, או דגזה"כ דלא מהני רובא. ועי' קובץ ביאורים בקונטרס ש"ש אות כא וקובץ ביאורים ב"ב אות פו – פז וקובץ שמועות חולין אות מג [וראה קובץ ביאורים שם אות ה אי מהני ס"ס או חזקה בקבוע].
אמנם מה שיש לדון דלכאורה אף מי שבא לקנות אצל היבואן יהיה מותר לו, דהרי היבואן מביא זאת מחו"ל מהיצרן, והקבוע הוא אצל היצרן, וכשהיבואן קנה זאת מהיצרן לא היה בו ספק איסור, וא"כ לכאורה כל הסחורה שקנה היבואן – אם הרוב מותר – גם מה שקנה מותר, ומותר לקנות אצלו, ורק
פסקי דין – ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין י עמוד שכא
סחורה חדשה שיזמין יהיה אסור. אלא דיש לעיין אם יהיה נאמן לומר שזו סחורה ישנה. ולכאורה אם יש אצלו רישומים שעשה על הסחורה שקנה בעבר, יהיה נאמן ע"ז.
שמואל חיים דומב.
ד
בענין התקרובת: לפי המחקר שהיה לפנינו יש מחלוקת בין הכמרים דשם מה ענין הבאת השערות. אחד מהם טוען שזה מנהג של הבודהיסטים שעבר לכת הזו. א"כ יש לעיין אם אינו נכנס לגדר של מנהג אבותיהם בידיהם דאיתא בחולין יג ב [ועי' בשו"ע סי' קמח לענין מו"מ עמהם דנקטינן קולא זו], ומסתבר דרק לענין דרבנן נוקטים כן אבל בניד"ד דיש לנו מקורות שהם אינם יודעים בטיב עבודה זו, א"כ י"ל דחשיב כמנהג אבותיהם בידיהם, ולא שמכבדים בזה הע"ז ממש. אבל קשה להסתמך על זאת אם זה איסור תורה (וזה גופיה אינו ברור אם תקרובת אסור מן התורה אחר ביטול).
וביסוד האיסור של תקרובת האם זה נאסר בגלל שזה "דורון" לע"ז או אפילו אינו דורון אלא עבודה וסיגוד לע"ז ג"כ נאסר באופן שאינו כעין זבח, ונפ"מ באופן דידן אם ננקוט דגילוח אינו כעין זבח האם יאסר מטעם תקרובת להרמב"ם דכל הנמצא בפנים נאסר אחרי שנקבל את הקביעה שקבעו גדולי ההוראה שגם מקום התספורת נחשבת "לפניה" [הגם דיש לעיין, דלפי הנמסר מהפרסומים שלהם הסדר הוא שמסתפרים במקום אחד ואח"כ טובלים ואח"כ מורידים הנעלים לפני הכניסה למקום העיקרי, ואיחסון הנעלים נמצא בבית העיקרי, ואמנם שמעתי להיפך לגבי הורדת הנעלים, אבל מזה שטובלים רק אחרי ההתגלחות נראה דכוונתם לטיהור וניקוי, ועי']. הנה בשבילי דוד יו"ד הקשה על הרמב"ם הנ"ל מהדין דזרק לפניה לא נאסר, למה לא נאסור מטעם כל הנמצא בפנים, ותירץ דדוקא אם נמצא לשם דורון אבל אם נמצא לשם שימוש או עבודה לא נאסר אם אינו כעין שבירה וזבח. נמצא דיש נפק"מ דאם זה נמצא בפנים בגלל עבודה ועבודה הזו אינה כעין זבח, יהיה מותר, משו"ה בזרקו לפנים גם הרמב"ם מודה דאינו גדר תקרובת בעצם הענין שנמצא בפנים, וזה מסלק החשש של בפנים אליבא דהרמב"ם, אבל מצד כעין זבח עדיין החשש, ואז אינו פשוט דבעינן לפניה. ויל"ע לשון הרמב"ן יבמות קג שזבח בהמה "לפניה", האם דוקא נקט לפניה, וצ"ע [ועי' ריטב"א יבמות שם שכתב ששחט בהמה לע"ז "לתקרובת", למה הוסיף מילה זו לתקרובת, משמע קצת דאם שוחט הבשר ולא מקריבו כלל אינו בגדר תקרובת. עכ"פ אם לא שחטו לפניה ממש – והריטב"א לא נקט לפניה ע"כ נקט לתקרובת – וא"ש גם בבצרן דסופו להכניסו ולקרבו], ועכ"פ בכעין זבח משמע לכאורה דבעי להכניסו בפנים, וזה גופא הספק כאן אם נחשב בפנים בגלל שיש כמה מנהגי קודש במקום זה לא נראה שיקבל שם "בפנים", וצע"ג בזה.
פסקי דין – ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין י עמוד שכב
והנה אם זה ניתן בתור דורון, ונאסור זאת בגלל שנעשה בו כעין זביחה, שמא דבר זה אסור רק אם השבירה של המקל היה לשם ע"ז ממש (הגם שאין דורון בכך), אבל אם היה רק הכשר ואמצעי (הגם שיש סדר האיך עושים זאת, הרי זה סדר בדרך מתנה ודורון), ואין זה כעין זביחה, דשם "העבודה" בהשחיטה דהשחיטה אינה נצרכת לעצם הדורון, אי לאו משום שרוצה לעשות מאכל להע"ז, וכאן אינו כך.
[ונראה לעיקר דאפילו בזביחה ממש בעינן לפניה, הגם דבניסוך נאסר אפילו שלא בפניה, ניסוך גרע משחיטה (עי' או"ש פ"ג ה"ד), דבאמת הרי בניסוך של היין יש קרא מיוחד ולאו מיוחד ואין זה באותו שיעור של תקרובת (עי' בהשמטות הגר"ח סטנסיל בענין סתם יינם). ועי' בחרדים סי' קלב דיין נסך זה "עיקר שמחתם בזבח", ושפיר אפשר להבין דנאסר גם שלא בפניה].ועכ"פ אפילו נימא דשחיטה ממש נאסר גם שלא בפניה מ"מ כעין זביחה לא מצינו רק בפניה (כמש"כ בקובץ תשובות להכריע לדינא), ובבצרן דנאסר משמע מהרמב"ם דהוא מטעם נוי, או או משום דהוי כעין פנים (וכן הכריע בתויו"ט דלא כרש"י עיין שם). ועכ"פ שם בסוף מכניסים הענבים לפניה ממש, אבל כאן אין מעשה הקרבה ומסירה לפניה, ונמצא דחסר כאן זביחה לפניה וכן חסר במעשה ההקרבה לפניה [ואפילו נימא דהגילוח נעשה לפני הע"ז מ"מ בעינן מעשה של הקרבה לפניה ומסירה לפניה כדרך תקרובת, דביסוד ההבדל בין תקרובת לבין נוי, דתקרובת זה כאילו מאכילו להפסל, ומאכל צריך לקרב לפניו וליתן לו, ואם אין המטרה בשערות ליתן לו למאכל אלא לרווח המקום הרי זה גדר של נוי ע"ז (עי' תוס' רי"ד שם, וכן בתוס' נ ב לענין לחם בזה"ז שאין מאכילין להע"ז. ועכ"פ בעינן הגשה לפניו כאילו לאכול). וראיה גם מהמפרשים שיטת רש"י יבמות קג (עי' הערות למאירי שם) דודאי בקיצען לכך איירי שם, ומ"מ כתב רש"י דבעינן הקרבה ומסירה לפניו. ובשבר מקל לפניה דאם העבודה שם במקל זה נחשב כמאכילו לבהמתו, אבל כאן דאין זה עבודתו המיוחדת א"כ אין זה בהמתו ומאכלו, וחסר בזבח וכעין זבח דבעי שיהיה אפשר לו להע"ז לאכול אילו היה מסוגל לפתוח פיו.
ומה שנפסק בשו"ע דנאסר המקל בשבירתו והוא שהדרך לעובדה באותה מקל, ראשית יש הבדל בין שבירה של המקל גופיה לתגלחת השערות, דכלל אינו דומה לכעין זביחה דשם גילוח ע"ז, וזה הכרחי לעשות כדי שיוכל להביא הדורון, ועוד דנראה דהדרך לעובדה בהמקל משמע דעיקר העבודה של ע"ז זו היא המקל, עכ"פ מעיקרי העבודות, אבל בניד"ד לפי ששמעתי מבנו של הרב הנשלח שליט"א הרי יש עבודות יותר פנימיים שמאכילים אותו שם, א"כ כאן מדנעשה התגלחת במקום לא כ"כ פנימי ודאי אין זה מעיקרי העבודות, והרי לא שייך לומר שזה בהמתו ומאכלו של הע"ז (כלשון הריטב"א בביאור הדין דשבר מקל לפניה דרגילה לפנים כבהמתו, וכאן הרי יש בהמות ומאכילים עוד דברים הנעשים בגופו ממש, והגילוח נעשה בבית אחר, ואיך נאמר שזה כעין זבח וכעין בהמתו הלא כלל אין מכניסים השערות לפניו אח"כ), וכלל אינו פשוט שזה גדר עבודה בכלל ועכ"פ בשערות גופם בודאי שלא, ואיך אפשר לדמות למקל ולומר שזה כעין זביחה.
פסקי דין – ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין י עמוד שכג
ב. והנה יש צד דלא חשיב תקרובת כיון דאין מכניסים השערות לבית הע"ז העיקרי אלא בבית אחר שיש שם פסלים קטנים, ויש מהחוקרים טוענים שהשערות לפי דתם הם דבר טמא ומשום כך לא מכניסים אותם לשם, הגם דבמקום שמסתפרים יש פסלים קטנים הלא זה רק זכר להע"ז העיקרי ואינה ע"ז גופה, או שמא מסתפרים לפני הפסלים הקטנים ולא לפני הע"ז העיקרי משום שהם עצמם מסופקים איך צריך לעשות. והפסלים הקטנים אינם בגדר הפסל הגדול, דלפי האמונה שלהם הפסל הגדול ירד ממקור רוחני, והפסלים הקטנים לא נשמע כך מהם, א"כ האיך שייך לומר שהם באותה דרגה.
והנה בגדר "לפני" דע"ז לכאורה היינו במקום עבודתה, ומקום עבודתה היינו עיקר העבודה שזה הקובע לה, ובניד"ד הרי הגילוח זה גופא ספק אם זה מהלך של עבודה או של דורון, ומזה שיש שם תמונות של הע"ז ליכא ראיה שזה מקום הע"ז, עי' רמב"ם ע"ז פ"ז הט"ז לענין כיס תלוי בצוארה, ואינו בפנים. ועי' חזו"א יו"ד סי' נו אות נ וז"ל: ומשמע דחוץ למקום עבודתה גם מציבים תמונתה. הרי דזה שיש תמונות וכו' אינו קובע ששם נקא "לפני", דלפני היינו "בפנים".
ויל"ע מהמשנה כט ב ובגמ' לב ב בשר הנכנס לע"ז שרי, ועי' בראשונים דהבשר הנכנס לבית ע"ז שרי דשמא לא הגישו לפניה, הגם שנכנס לבית הע"ז לא נאסר, הרי דבעינן הגשה לפניה. רק י"ל בודאי אם הסדר כך המשנה מזה ולא גמר הסדר לא נאסר, אבל בניד"ד שכן הסדר שאני. אבל הסדר הזה אינו בגדר סדר עבודה של הע"ז אלא בסדר של דורון, א"כ חסר בכעין זביחה. ובשבר מקל כיון לעובדה בשבירה, ואפילו את"ל שזה סדר עבודה א"כ ודאי נימא דנעשה בבת אחת העבודה והדורון לא מצינו דבר כזה להכנס בגדר תקרובת דשמא במקל בלא "עבודה" שהוא המציא (עכ"פ שלא בפניה ממש). [ומלשון האנשים שנשאלו שם משמע דכוונתם שזה דורון שהוא אוהב שערות ע"כ מביאים לבית שלו, מזה משמע שזו מתנה ולא עבודה של גילוח, וגם שאומרים שמביאים "לבית שלו" זה לא אומר מביאים אליו בעצמו אלא לרשותו.
והנה הראיה העיקרית: בגמ' נא ב חוץ לקלקלין, וכתב רש"י דליכא תקרובת מכיון שהמחיצה מפסקת, ותוס' שם חולק, ועי' ביאור הגר"א סי' קלט ס"ק כב דהשו"ע פוסק כרש"י דאין תקרובת שם. א"כ בניד"ד שיש בנין נפרד עדיף ממחיצה ושם נוהגים יותר צניעות וכבוד כלפי הע"ז. רק י"ל דשאני אם פירשו בהדיא שזה מתנה שאני. אך לכאורה מתנה זה שם כללי, ומתנה אינה דוקא גדר של תקרובת. ולכאורה נכלל בנוי. וצריך להבין סברת רש"י ויסודו. אבל פשוט משום דאין זה לפניו ולא שייך תקרובת אלא לפניו וכשיש מחיצה והפסק ודאי אין זה לפניו.
ג. יש מהחוקרים מסבירים שענין התספורת הוא הוראת ביטול החשיבות והעצמיות, וא"כ שמא אין בו כ"כ ענין תקרובת אלא לבטא ענין הביטול, או שמא יש בזה משום שניהם יחד.
ד. יש מהם הטוענים שענין התספורת זה כעין תיקון החטא, א"כ שמא אין בכל תקרובת אלא סדר של התרחצות מחטא, ודוקא במקום זה, ובאופן זה גם התיקון.
פסקי דין – ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין י עמוד שכד
ה. הרי הרבה יודעים שחלק מהתמורה שמקבלים בעד השיער הולך לכמרים, א"כ אין זו תקרובת ע"ז אלא נדבה לכומרים שלהם. ואם רק חלק מהדבר מקריבים וחלק לא, אז מה שלא מקריבים לא נאסר, עי' כן באבן האזל פ"ז מעכו"ם.
ו. באחד המאמרים שם נכתב להסביר שאינם ממש כמו עובדי פסלים אלא גדר אחר, וצריך לעיין היטב מה כוונתם בזה. ויש שטענו שכאן זה גדר של ע"ז בשיתוף. ונחלקו אחרונים אם ב"נ מוזהר על זה, עי' שו"ת רעק"א ח"ד (הוצ' ביטון) יו"ד סי' מז. ועכ"פ כאן לא נוגע, דכאן הם טוענים שיש אלוהים הרבה וזה אינו שיתוף כלל, ובכלל, הרי בשמלה חדשה ס"ד פוסק בפשיטות דאפילו למ"ד דלא הוזהרו על שיתוף מ"מ תקרובת שלהם נאסר, וכתב שזה פשוט.
ז. וכל זה בגדר הספק אם זה בכלל בגדר תקרובת. והנה יש לעיין במה שהיה נראה דמה שנקט השו"ע דוקא אם עובדים עם המקל ע"י עבודה אחרת כגון קשקוש אי באמת אפילו אם העבודה רק בשבירה גופא ג"כ נאסר, ורק נקט חידוש דאפילו אין העבודה בשבירה גופיה סגי לחייבו בזה. ופשוט שזה ודאי נכון, אבל הבה נעיין בטעם הדבר, עי' ברש"י דכיון דשבר וזבח לפניה דבר "שרגילה" בו הו"ל כעין זביחה, ואפילו נדון אם העבודה רק בהשבירה האם זה דומה לכעין זביחה "לאוסרו", הא לכאורה בעינן ששבירה יהיה כמו שחיטה ובשחיטה הרי אח"כ מקריבים דבר הנשחט ע"ג מזבח, ואם בשבירה נזרוק אח"כ החפץ ששברו וכי נימא שנאסור החפץ? וכי זה דרכה לכעין זביחה? הלא בעינן לזבוח דבר וחפץ שהע"ז רגיל בזה דהיינו שרגיל לקבלו להחפץ, אבל אם מעולם לא מקבלו ולא מעבירו לפניו מנ"ל שזה דומה ונכלל בזביחה, דזבח היינו שזובח דבר שרגיל בו, והזביחה זה מכשירו להחפץ שעובדים בו. ובאמת אין לי ראיה בזה בהדיא, ויש להתווכח בזה. ועוי"ל דדוקא אם עבודתה מיוחדת במקל אז שייך לומר שמקל נחשב כבהמה דזה ענינה, אבל אם זה אחד מהדברים הרבים שמקריבים לה מנ"ל שנחשוב זה הדבר כזבח, הלא רק שוברו, אלא מכיון שעבודתה מיוחדת במקל אחשביה למקל כבהמה וכקרבן דידיה ונעשה כזבח שלו ולא סתם כדורון או סתם עבודה, ושפיר הזביחה נחשב כשחיטה של הזבח, אבל אם לא מגישים כלל השערות לא מתחיל עליו שם זבח כלל והגילוח לא יקבל שם שבירה וזביחה דאינו כעין פנים [ועוד י"ל דלא מצינו אלא שבירה שהיא כעין זביחה אבל גילוח של אדם אינו דומה כלל לכעין זביחה, והרי גם זה לא נזכר בהדיא אלא מסברא, א"כ שוב נשתמש בסברא דידן כמשקל נגד. וצ"ע].
אבל יל"ע דשמא ההסתפרות היא עבודה כעין זריקה כמו זריקה המשתברת, דהא השערות מתפזרים, עי' ע"ז נא ועי' רמב"ם ע"ז פ"ג ה"ד. אך זה יל"ע אם העבודה ב"סיפור" גופיה, האם הוי כזריקה המשתברת, מה שנראה שאינו כן, דאינו דומה לזריקת דם. אך ההסבר הנ"ל דשמא העבודה ע"י ההסתפרות גופיה דזה חלק שהאדם מבטל עצמו, וא"כ הו"ל כמו זביחה וכמו שבר מקל לפניה דהגמ' שם קאמר "דבצרן" מתחילה לכך ג"כ הו"ל כעין זביחה, וא"כ נימא דסיפור גופיה הו"ל עבודה ודומה לזביחה, והו"ל כעין זביחה ונאסרת. אך י"ל דהרי כאן העובד הינו זה שבא לנדוב שערו ולא המספרו, והוא גופיה אינו עושה אלא מסייע בלבד, וא"כ יל"ע אם שייך שנימא דהמספר הוא שעובד העבודה זרה
פסקי דין – ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין י עמוד שכה
הרי הוא מקבל כסף בתור פועל ושכיר. ויל"ע בזה, ועי' להלן. בפרט כפי ששמעתי שאלו המסתפרים הם בדרגה פחותה והם בגדר טמאים, וא"כ התספורת גופיה אינה העבודה, וא"כ שוב ב"הגשת" השיער ליכא לא כעין זביחה ולא כעין זריקה דלא מתפזר כנהוג בהגשה.
שו"ר בקובץ תשובות למרן הגריש"א שליט"א ח"א סי' עז שכתב בפשיטות דאין דרך עבודתו ע"י ההסתפרות א"כ ודאי לא שייך שיאסור ע"י ההסתפרות, ואפילו כיוונו לזה לא נאסר. ואח"כ כתב לדין אם המקיף אינו מכוין לע"ז אבל הניקף כן מכוין אם יאסור מטעם מסייע, ונוטה דלא יאסור. ושוב יצא לדון אם ננקוט דדרך העבודה זה גם ע"י ההסתפרות האם נאסר כשעשה שלא בפני הע"ז, דמרש"י משמע דכן נאסר לגבי בצרן מתחילה לכך, ויש לו ב' מהלכים או דבאמת נאסר גם מחוץ למקום עבודתה, או דאמרי שהיה הכרם נטוע ליד הע"ז, כ"כ בשם עבודת העבודה. וכתב דתירוץ הראשון דחוק (ולכאורה אדרבא, דלתירוץ השני צריך לעשות אוקימתא דאיירי שהכרם היה דוקא ליד ע"ז). ומה שנקט מרן שליט"א דהמסתפר אינו אלא מסייע ואין עליו גדר עובד ע"ז ולא אזלינן בתר מחשבתו, עי' בשמלה חדשה יו"ד סי' ד אות ה דמבואר דמסייע יש בו ממש ודעתו קובעת, דאם הבעלים "חושבים" בפני השוחט ודאי השוחט ע"ד הבעלים קעביד, ואפילו באינו מסייע כלל יהיה הדין כן. ומה שדחה מרן שליט"א תירוץ ראשון של עבודת עבודה, לכאורה לא ע"ז נסתמך להלכה אלא כסניף בעלמא, דבריש התשובה נקט דכו"ע אין דעתם לע"ז, וזה עיקר ההיתר, והוסיף כמה סניפים, אבל על הסניפים נראה דלא היה מסתמך לבד להיתר. ויסוד עיקר ההיתר הוא דבשו"ע סי' קלט נפסק דתקרובת זה דבר שמקריבים בפנים "מיני מאכל", והרי שערות אדם אינם בכלל זה (אף דנקטרים אגב הבהמה אם הם "מחוברים", עי' זבחים פו, מ"מ זה רק דין שלא צריך לתולשם אבל זה לא נכלל בחיוב), וכן אינו נכלל בכעין זביחה, ולא דמי לבצרן בענבים, דשם הו"ל כעין פנים וכן י"א ששם משום נוי גרידא אסור, וכן אינו דומה לשבר מקל, דכאן אין זה עבודה בכך אלא בכלל דורון כמו כסף ושאר דברים [וכ"ש אם לא מכניסים זאת בפנים אח"כ לא דמי לבצרן בענבים. וכן לתירוץ א' בעבודת עבודה דדוקא "לפני הע"ז" אסור, כאן שרי]. ובשו"ע סי' קלט סעי' ג נפסק דדוקא אם הדרך לעובדה באותו דבר [ומצד הש"ך שהביא הגאב"ד בנמצא בפנים, ראשית כתבנו שלא שייך כאן, שאינו בפנים, וחוץ מזה ברגע שיש ספק, אין זה בכלל נמצא בפנים, דזה ספק ספיקא, ואין לנו לחשוש מספק לזה].
[עוד יש צד סברא להקל, שמעתי מפי ידי"נ הגר"מ אייכלר שליט"א עפ"י השמלה חדשה ס"ד דאם מכוין בעיקר כדי להמשיך רפואה ולא לכבדו לא נאסר בהנאה. וזה צריך בירור מה כוונתם כאן האם באמת מכבדים הדבר או שזה נסיון להרויח, דידוע דגוי לגרמייהו עבדי, ועי'].וא"כ למעשה יש לנו ספק בבצירה אי דבר שהוא כעין זביחה ושבירה האם אוסר גם כשנעשה מחוץ לע"ז. ובניד"ד דהבית שמסתפרין בו מיוחד לע"ז, הגם שאין הפסל שם, מסתבר שנאסור אם יתברר דבאמת ההסתפרות היא עבודה, דזה מספיק להיות מתייחס שזה לפני הע"ז, דלא גרע מכרם שנטוע לפני הע"ז. רק י"ל דשם ליכא חציצה כלל אבל כאן שזה בבנין אחר גרע, כדנפסק בשו"ע סי' קלט סעי' טו. [אבל דעת השו"ע סי' קלט דמ"מ בעינן שיהיה העבודה בשערות גופן חוץ מעצם הגילוח].
פסקי דין – ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין י עמוד שכו
ויש להדגיש דברגע שננקוט דכאן אינו ברור דזה ספק דאורייתא, דהרי יש כאן כמה דעות שאסוה"נ בתקרובת הוא רק מדרבנן, יש להקל במקום דלא איתחזיק איסורא. ובר מן דין יש לנו ספק ספיקא דשרי לגבי תקרובת אפילו שזה ד"ת (עי' שו"ת דובב מישרים ח"א סי' לז), והס"ס הוא אם גילוח דומה לכעין זביחה, ומיקרי עבודה או רק דורון, ואם זה דורון אין זה כעין פנים, דכעין פנים זה שבשחיטה זה עבודה ולא אמצעי לדורון [ומבצרן אין להקשות, כמש"כ לעיל], ואף אם הגילוח גופיה זה עבודה אבל גזיזת השערות זה דורון, ואין לקשר ביניהם, והשבירה כאן אינו ששובר השערות אלא שמגלח ושובר לראשו, א"כ בעצם נתינת השערות אין "עובדים", דידוע דבתחילה היו זורקים לזבל ורק אח"כ החליטו לקחתם, הם שני חוקים נפרדים.
ועוד יש להוסיף דמצינו בגמ' דוקא שבר מקל "לפניה", כמ"ש בקובץ תשובות, וגם לגבי בצירה בסוף הגיעו הענבים לפניה, אבל אם לעולם לא נכנס הדבר לפניה, היינו הכי קרוב ששייך לגשת להקלון, לאו שמיה תקרובת, דהלא הלשון מוכח "תקרובת" דבעינן קירוב, וכלשון רש"י יבמות קג ב "שהקריבוהו ומסרוהו לפניו", משמע דוקא לפניו ממש. ומה ששמעתי בשם הרב הנשלח לשם שליט"א שכל ההר כולו מקום ע"ז ממש צריך לברר אם יש ממש אותה דרגה אצלהם כמו לפני הפסל ממש או דיש הבדלים בזה. ובלא"ה י"ל דאם אינו נראה לפניו חסר כאן שם תקרובת כמו שנפסק בשו"ע סי' קלט סעי' טו.
ועוד, דאפילו יתברר דבהתספורת יש בה משום עבודה, צריך שהמגלח יכוין לזה, ואינו פשוט דסגי בכוונת המסתפר לבד. ואפילו נימא ששניהם מכוונים לע"ז ג"כ אינו פשוט דזה נקרא לפני ע"ז ואם אינו לפני ע"ז הרי תלוי בב' הפירושים בעבודת עבודה אם נאסר שלא בפניה מצד עצם מעשה הגילוח, דהאם הדין דשבירת מקל לפניה הוא דוקא לפניה או לא. ודעת הרמב"ם דאוסר כל הנמצא בפנים אולי יודה בניד"ד דמותר עכ"פ אחר ביטול.
ועיקר הצד להקל הוא עפ"י ריטב"א ע"ז נא דשבירת מקל נאסר דוקא משום דהעבודה במקל, וכ"ה ברש"י, וכן נפסק בשו"ע יו"ד סי' קלט סעי' ג, ע"כ שבירתו דומה לזביחת הבהמה, א"כ כדי שנאסור ב"תספורת" גופיה צ"ל דהעבודה בשערות עצמן, דבר שאינו נראה, ויותר נראה שזה מתנה ודורון, רק י"ל דהעבודה והדורון באין כאחת, וצריך לברר האם יש עבודה אחרת או לא [ושמעתי מחכ"א שהסדר שמכניסים השערות מיד לתוך סיר ולוקחים זאת משם "החוצה"].
ומצד הרמב"ם המובא בש"ך סי' קלט סעי' ג דכל הנמצא בפנים אסור, באמת גוף דברי הש"ך בשם הב"ח שמקורו בב"י בדעת הרמב"ם בכלל אינו פשוט, דבב"י י"ל דהנמצא בפנים אסור, אבל י"ל דדבר הקרב אסור משום תקרובת ודבר שאינו קרב אסור משום "תשמישין" (אם לא ביטל), אבל לא מסתבר שהרמב"ם יחדש דבר מדעתו כמ"ש אבן האזל דלפני הע"ז ממש אסור אפילו בדבר שאינו כעין פנים, וצ"ע בזה. והראיה מרש"י יבמות שהביא אבן האזל דסנדל שבפנים נאסר, הא אינו כעין זביחה, כבר ראיתי מבארים שסנדל של עור הוי כעין פנים, ובפרט לתירוץ א' דעבודת עבודה דבצרן איירי לפני הע"ז ומ"מ אסרו רש"י רק אם עבודתו בכך, וע"כ דאינו מפרש את רש"י ביבמות כאבן האזל. ועכ"פ פשוט
פסקי דין – ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין י עמוד שכז
נראה דהרמב"ם אוסרו כל אחד לפי ענינו, מים ומלח משום תקרובת, ושאר דברים משום תשמישין [ועי' בס' המפתח דהרבה נסתפקו בדעת הרמב"ם, וא"כ אה"נ שהש"ך העתיק הרמב"ם בתור "בעל נפש", והרי כאן ספק לנו בדעת הרמב"ם וספק לנו אם שערות אלו נכנסו לפנים ממש, וספק אם באלו אפילו בעל נפש מותר, ובפרט שכאן אינו בפנים ממש]. [ועתה אעלה עוד נקודה: אפילו אם נאמר דהוי תקרובת, לרמב"ם יש סיבה להתיר זאת בהנאה, דהנה השער המלך בהל' לולב כתב דאפילו להרמב"ם דלא בעינן כעין פנים בנמצא במקום ע"ז מ"מ "מהני ביטול" (וכאן ע"י המכירה נתבטל). וביותר יש להקל לשיטת קרית ספר דלהרמב"ם מה שאסור בנמצא בפנים זה רק מדין משמשי ע"ז, והרי גם לזה מהני ביטול. וא"כ אפילו לשיטת הרמב"ם יש צדדים להקל בניד"ד].
ומש"כ שאינו פשוט דגילוח דומה לזביחה דמצינו בגמ' שבירת המקל, ורק יש לדמותו לבצירת הענבים, דגמ' ס"ל דזה ג"כ כעין זביחה. הנה באמת מרכבת המשנה בח"ב הקשה מה האיסור בענבים שבצרן הרי אין עובדים את הע"ז עם הענבים האלו, ובס' עבודת המלך מפרש מכח הקושיא הזו דבאמת האיסור שם משום תשמישי עכו"ם שנעשו בתחילה לשם תשמיש. ולפי"ז בכלל לא מצינו שבצרן הוה בגדר זביחה, דפשטות הכונה דכעין זביחה שנעשה שינוי ופעולה בגוף הדבר הנקרב, ועי' בזה היטב. ואה"נ שרש"י ס"ל דבצירה דומיא דשבירת המקל, אבל דעת הרבה ראשונים כנראה אינו כן כמבואר, דלא הביאו האוקימתא בענבים שבצרן דס"ל דדוקא אם עובדים אותה בזה כדעת הריטב"א והשו"ע, ובענבים האיסור משום נוי או תשמיש הע"ז, ואכ"מ. וא"כ בגילוח השערות ודאי אין כאן נוי ושימוש הע"ז, וכן אין עובדים אותה בזה, ולכו"ע ליכא סיבה לאסור, דאין לנו מקור דגילוח הו"ל כעין זביחה דהרי בבצרן אינו מגדר זביחה, ועי'. ובכלל אינו ברור דאיסור הנאה בתקרובת הוה ד"ת, דבתוס' ב"ק עב ב ד"ה דאי נסתפק בזה, וכן ברשב"א קדושין נח ד"ה אלמא, וכן בס' קובץ הל' עכו"ם נוטה שזה דרבנן, רק מהרמב"ם משמע שאסור מה"ת [ויל"ע אולי אחר ביטול דזה ילפינן דהוי כמת אינו מה"ת. ועי' שער המלך אישות פ"ה ה"א]. אמנם בתוס' ע"ז סב ד"ה מ"ל, משמע שאסור מה"ת, והרשב"א ג"כ יש סתירה, עי' מ"מ שופר פ"א ה"ג בזה, ויל"ע.
ומה שנקטנו דהמכירה לישראל הוה ביטול, ממילא אם זה רק נוי ע"ז מתבטל, אינו כ"כ פשוט, דעי' בגט פשוט אבהע"ז סי' קכ דנחלק עם תו"ג שם לגבי ניר הגט שכתוב על הניר שתי וערב האם מתבטל הנוי ע"י מכירה, והביאור בזה דכיון דנעשה לכתחילה על דעת למכור אין המכירה מהווה ביטול כלל. וא"כ לפי"ז יל"ע בניד"ד, דלכאורה נוי ע"ז ודאי הוה, א"כ לכאורה הוה ספק האם הביטול מהני, ושוב אם איסור ההנאה הוה רק מדרבנן, בספק שפיר יש לסמוך על המיקל. אלא שיל"ע אם "נוי" חשיב רק בדרך כבוד, או מספיק שאינו דרך בזיון, ובלשון השו"ע צ"ע. ובניד"ד צ"ע אי חשיב נוי של כבוד. והעיקר מה שיש לעיין מחוץ להמחיצה האם אינו תקרובת משום דאין הדרך לעשות תקרובת שם, או דלא שייך שם שם של תקרובת כלל בכה"ג, ונפ"מ בידוע שהכונה לתקרובת, כגון בניד"ד, האם שרי. ולשון סתימת הפוסקים משמע דליכא כלל חשש, ואנו במה נדע שזה באמת תקרובת? במה שאומרים שזה מתנה?
פסקי דין – ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין י עמוד שכח
נמצא דהצדדים להקל הם כדלהלן: דאם יתברר שהעבודה בע"ז זו היא ע"י הקרבת שערות ולא רק בתורת דורון, אז אנו נזקקים להיתרים הבאים [דאל"כ הרי נפסק בשו"ע סי' קלט דאם אין העבודה בזה גופיה לא נאסר אלא במיני מאכל ממש. והגם שהש"ך מביא דהרמב"ם מחמיר בכל דבר הנמצא בפנים ובעל נפש יחמיר, הרי כפי שיובא להלן מקום ההסתפרות לא נחשב כבפנים, ועוד דכלל אינו פשוט דלרמב"ם לא יהני ביטול, עי' שער המלך הל' לולב פ"ח ה"א ד"ה אחד מהם, דלהרמב"ם מהני ביטול, והרי ע"י המכירה נתבטל. וא"כ כיון דבשו"ע וברמ"א לא מוזכר הרמב"ם, ובדעתו ג"כ יש מבוכה, וכאן גם לא נמצא בפנים, דהרי בעי דוקא לפנים מן הקלקלין, היינו ממש המקום שלפנים, וזה גם ספק בכלל אם שערות אלו באים משם, לא נראה דבעל נפש צריך להחמיר.
וביסוד הדין אם גילוח דומה לזביחה כמו בצרן לע"ז יתכן דתליא בפלוגתת בעל המאור והראב"ד לגבי נרות שעוה, שבעל המאור התירם והראב"ד כתב שזה משתבר ודומה לפריכלי ענבים שבצרן לע"ז. ודעת הרמב"ן והר"ן להקל בהני נרות. ולכאורה הא משתבר בשעת עשיתן, וע"כ ראשונים אלו פירשו דבשעת עשייתן אינם עובדים אלא הו"ל כהקדש ואין הקדש לע"ז. וא"כ בתספורת בפשטות זו רק הכנה להקרבה של השיער, והגילוח אינו בגדר זביחה, וראיה לזה ששמעתי מחכ"א שליט"א דלעשירים שולחים להם ספר לביתם ואינם צריכים לבוא בעצמם, הרי מוכח דאין הגילוח עבודה אלא הכנה להדורון, להדיעות דבשעוה לא נאסר ואינו נחשב כעין זביחה, ויש בזה כמה טעמים או שלא עובדים אותו עם הנרות אלא זה לשם מתנה, או כתירוץ הר"ן דבשעת עשייתן אינם עובדים לע"ז דבעי גם בשעת בצירה שתהיה "עבודה" ולא רק הכנה. נמצא דבנד"ד לא יהיה אסור אלא אם הגילוח זה עבודה.
ב. פשטות לשון הגמ' לאסור אם שבר מקל לפניה, ויש ב' מהלכים האם נאסור כשנעשה שלא בפנים. ובקובץ תשובות למרן שליט"א נוטה להקל בזה. ואפילו נימא להחמיר בזה, הרי כל זה דוקא אם כיוון לעבודה ע"י גילוח השערות לפניה ולא כשזה נעשה כמאפשר לדורון.
ג. אם דעת המגלח זה לרווח האם אזלינן בתר דעת ורצון המתגלח שמכוין לעבודה או לדורון. בקובץ תשובות מיקל, אמנם הלבושי שרד מחמיר אפילו באינו מסייע. ולכאורה זה ספק ד"ת אם ניזיל בתר דעת המחמיר ודעת המסתפר קובע אם דעתו לעבודה בזה או לא.
ד. הגמ' בע"ז נא דמדמה בצירה לזביחה אינו פשוט.
ה. בריטב"א ורש"י וכ"ה בשו"ע סי' קלט דוקא כשהעבודה גופיה באותו דבר וכאן זה בטוח שאין כאן גדר עבודה בהשערות אח"כ, א"כ בהגילוח אין זה כעין זביחה דאינו דומה לשבירת מקל.
לסיכום הצדדים להתיר:
- אין כאן כעין זביחה. א. דהגילוח אינו עבודה של ע"ז, והראיה שמקפידים שלא יהיה בבית הע"ז, וכן שאינם יודעים אם הגילוח זה אמצעי או מטרה ועיקר דעתם על הדורון שבו של השערות. ב. לא מפורש שהגילוח של אדם דומה לכעין זביחה. ואפילו נדמה זאת לבצירה של ענבים דגם אינו שוה ממש דכאן זה
פסקי דין – ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין י עמוד שכט
נעשה באדם העובד הרי גם הדין של בצרן אינו ברור ואינו מוסכם שזה בגדר כעין זביחה (בפרט לרש"י שהרי שם אין עובדים אותו בכך). ג. לא מצינו כעין זביחה אלא כשנעשה עבודה או הקרבה בדבר הנזבח (הגם דיש לצדד דאם הדרך לעבוד בהשבירה שפיר אסור מ"מ י"ל דכאן שאני דלא נפעל שינוי בשערות גופם), דאז שייך לומר דדומה לכעין פנים בזביחת בהמה, אבל כאן השערות ניטלים מיד ולא מגיעים להע"ז כלל.
- בציטוט מיסודות הדת ההודית נאמר שהקב"ה אין לו תמונה והוא בלי גוף והפסל נעשה רק בעבור האיש גס השכל שיוכל לחבר לרוחניות, והפסל לדעתם כדוגמת הדגל בצבא. משמע שזה רק לזכר בעלמא. וברמב"ם ריש פ"ב מע"ז כתב דעיקר ע"ז כשמאמין שהפסל הזה מנהיג את העולם, ולא נראה דזו אמונתם. וצ"ע.
- עוד ציטוט מתוך מקור נאמן מראשי התיפלה שם שנעשה הענין שם כמסחר גרידא וכבר מתיחסים להפסל כאבן בעלמא ועיקר מחשבתם רק על כסף, ובכה"ג ודאי מסתבר דלא ניזיל בתר המתגלח אלא בתר מחשבת המגלח והכומרים. ועוד, דאם המתגלח לא עושה כלום רק חושב, לשמלה חדשה אסור ולקובץ תשובות שרי, ואפילו במסייע נשאר בצ"ע בזה.
סניפים להקל
- יתכן דכל העסק זה מנהג אבותיהם, וזה לרפואה וישועה והם בעצמם אינם מכוונים "לכבוד" [והשמלה חדשה ס"ד מתיר אם מכוון לרפואה וכד']. 2. המגלחים מכוונים למשכורת שלהם ואינם "עובדים" אלא פועלים שם [מקבלים 10 דולר לראש], ושוב אינו פשוט דמחשבת הניקף מצטרף, ויתכן שזה רק מדרבנן ובספק יש מקום להקל. 3. לדעת כמה ראשונים ובהם תוס' ורשב"א וס' קובץ איסור הנאה דתקרובת הוה רק מדרבנן [בתוס' וברשב"א יש סתירה], ואפילו דמהרמב"ם משמע שזה ד"ת, אינו מפורש ברמב"ם שגם אחרי ביטול אסור מה"ת [אגב יש משל"מ דאפילו איסוה"נ דמת אינו פשוט שזה מה"ת, אמנם הרבה פוסקים הקשו עליו, אבל יתכן דיש נפ"מ איזה סוג הנאה], וא"כ בספיקות אם זה נכלל בגדר תקרובת יתכן לצרף דעתם, ואם זה מדרבנן יתכן דיש לצרף השו"ע בסי' קמח דלגבי דרבנן נוקטים דגוים בזה"ז מנהג אבותיהם בידיהם, בפרט כאן דידוע דהם עצמם נבוכים בענין זה [ועי' פת"ש סי' קלד ס"ק ד במקום הפסד].
אחר כותבי כל זאת שוחחתי עם יודעי דבר שטוענים שמה שאין עושים התגלחת בפנים ממש זה משום בעיה טכנית שאין שם מקום, א"כ י"ל דכאן הו"ל לפניה. ושאלתי האם יש עבודות שכן עושים שם, ולא ידעו. אבל עיקר הספק בזה שלא מגישים זאת אלא מסתפרים, חסר בכעין זבח. וכן גילוח יל"ע אם זה דומה לשבירת מקל [ושאלתי הרי טובלים רק לפני הכניסה להפסל הגדול סימן שכאן פחות בדרגה, ענה שלא כולם טובלים בכלל. וזה צ"ע דמ"מ אם הסדר כך ע"כ דשינה וצ"ע. וא"כ למעשה יש כמה ספיקות, אם זה תקרובת, ואם זה בגדר לפניה, וספק אם זה מגיע משם. ועי' ט"ז יו"ד סי' (קי) ס"ד בשם
פסקי דין – ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין י עמוד של
המהרש"ל דיש להקל לגבי הנאה מתקרובת בספק דינא [ועיי"ש ברעק"א קטע האחרון שם], וא"כ בכמה ספיקות צ"ע.
כתבתי כל זה רק כדן ומציע לפני הלומדים להגדיל תורה, וח"ו איני כמורה כאן הלכה, דכבר הורו גדולי הדור שליט"א, ועשית ככל אשר יורוך זקני ההוראה שליט"א, ובודאי לא עלה בדעתי להתיר ולהכניס ראשי בין ההרים הגדולים זקני גדולי ההלכה שליט"א [וכן כתבתי עפ"י עובדות ששמעתי מהפרסומים שלהם, אבל יתכן שהדברים מסולפים ובשקר נכתבו, כפי ששמעתי ממקורבי הרב הנשלח לשם שליט"א].
והנה לאור פסקים שנתפרסמו בענין טענת ביטול מקח בפיאות האסורים, דמרן הגריש"א שליט"א ס"ל שזה מק"ט, לשיטתו דזה ודאי תקרובת, והגרש"ו שליט"א ס"ל דאי אפשר לבטל המקח דלדידיה הוה רק ספק. ולכאורה הרי נפסק בשו"ע סי' רלב סעי' יב דאפילו בדבר שאסור מספק הוה ביטול מקח בודאי, משמע מדבריו דס"ל דכאן היה רק חומרא ולא איסור מדינא ממש, ויש נפ"מ בחומרת ודרגת החומרא אם זה מדינא או מחומרא. ונראה דס"ל דזה רק חומרא, ועי'. [ויל"ע לגבי דמי העבודה שהשקיעה הפיאנית בזה האם צריכה להחזיר דלמעשה זה נחשב דמי הפאה והרי שילמה על פאה שאינה שוה כלום, או דנחשב בנפרד דמי החומר גלם ועוד ועוד. וגם יל"ע דהרי משלמת בגלל שיש לה הנאה מעבודתה וכאן היה זה איסוה"נ ואיתא בשו"ע סי' רלד סעי' ד דבמכר אסוה"נ ליכא כלל מכירה, ורק כאן הממע"ה, ואם לא שילמה פטורה ומחזירה, ואם שילמה א"א להוציא דהמוכרת יכולה לומר קים לי כהרבנים דאינם אוסרים אלא מחומרא, ואם נתנה צ'ק יש לעיין, דהרי נסתפקו רבים מי נקרא מוחזק, והאם נפ"מ בין צ'ק דחוי או לא. ולכאורה למה מספק לא יוכל לבטל הצ'ק. אך שמא ע"י ביטול הצ'ק הוא מזיק שט"ח של חבירו ששוה כסף ועכשיו אינו שוה כלום, וא"כ הרי ספק האם מותר לו להזיק הצ'ק, ורק יש עצה לעקל את הצ'ק ע"י בי"ד שיאסרו על המוכר להפקיד הצ'ק או להעבירו הלאה מספק [וא"כ י"ל דכיון דיש לו זכות רק בבי"ד שוב יכול לבטל הצ'ק, דלמעשה אינו מזיקו יותר מהעיקול, וצ"ע]. אבל ראיתי לאחד מהדיינים שליט"א שכתב דאסור לבטל הצ'ק, וצ"ע דשמא יודה דיכול לעקל ע"י בי"ד.
ולפלפולא י"ל דכאן אין המוכר חייב להחזיר המעות כיון שהקונה השתמשה בפאה ולא יוכל להחזירה לסוכן ולקבל עליה המעות, ודומה לסי' רלב סעי' ח דהיה ללוקח לבדוק, דהרי המוכר הוא סרסור ואין צריך לידע ההכשר, רק הקונה י"ל דעליו מוטל לברר אם זה מהודר או שזה תקרובת, הגם די"ל דמ"מ אינה פשיעה מצידו, וכן לפי הנתה"מ שם דסמך עליו ליכא לומר זאת, כאן אי"ל בטענה זו, דלכאורה הרמ"א בלא"ה חולק על הרמב"ם [ומ"מ יש לעיין אם שייך להחזיר לספק או ליצרן א"כ יטען אה"נ שהמקח בטל אבל הזקת הפאה בזה שהשתמש בידים ועכשיו איני יכול להחזירה, ושמא אין זה בגדר אונס גמור לפוטרודכבר עוררו בענין זה לפני הרבה שנים והיו כאלה שחששו לאיסור, א"כ אינו אונס גמור, ואיך יתבע את המעות].
ועל נאמנות הפאניות לומר מה מקור השיער של הפאות, מה שאומרים בשם פוסקים דאם המוכרת היתה אשה כשרה והתקשרה מיוזמתה לקונה ואמרה לה על פאה אחת שקנתה שהיא אסורה ועל פאה
פסקי דין – ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין י עמוד שלא
אחרת שהיא מותרת, שהיא נאמנת, העיר לי חכ"א דאף אם אינה חייבת להחזיר הכסף בחזרה, מ"מ נוגעת בדבר היא כדי שיחזרו לקנות אצלה, ואצ"ל אם צריכה להחזיר הכסף בחזרה דחשיבא נוגעת. ועי' שו"ע סי' קכז סעי' ג דאינו נאמן כשיש צדדים להיתר [ובפרט אם מעורב ברוב הפאות שערות אלו, דרוב נעשה כאיתחזק איסורא]. אמנם כיון דאומן לא מרע אומנתו י"ל דאם היא אומן בעבודתה זו נאמנת, ובכה"ג לא אמרינן נשים דעתן קלה אפילו בדבר שיש בו צדדים להיתר. וצ"ע.
שמשון גרוסמן.
הערה:
מה דנסתפק ידידי הגר"ש גרוסמן שליט"א אם העבודה היא עצם ההסתפרות או שאינה אלא הכנה וטהרה לעבודה אחרת, כבר הבאנו מדברי הרמב"ם בספהמ"צ ל"ת ו שזו היתה עבודת הכמוש, ומסתבר שזה הוא מקור מנהגם בטריפוטי. אמנם כיון שאינו "לפניה" י"ל דאינה נאסרת, וכמו שהאריך הגרש"ג. אם כי יש לאסור בהנאה עפ"י מה שפסק הרמ"א בשו"ע סי' קמג סעי' ג שאם הטובה היוצאת מהם היא לעבודת כוכבים עצמה אסור ליהנות מהם, וה"ה לניד"ד. וצ"ע.
א' ד' ל'.
הערה להערה:
א. הנה בלשון הרמב"ם נזכר "מעביר" שערו, ובמכילתא נזכר הלשון "מקריב". ולכאורה יש כאן נפקא מיניה אם העבודה בעצם העברה מראשו או דוקא במקריבם, או שמא "מעביר" דברמב"ם כוונתו כמו מעביר בנו למולך דמעבירים לע"ז, וא"כ בניד"ד אי נימא שהעבודה בגילוח, הרי לא גרע משיבר מקל דלא נאסר רק אם הדרך לעבדה עם מקל זו גופא באופן דמקשקש, כמש"כ רש"י, ולא סגי בזה שזו עבודה כדי ליאסר באיסור תקרובת, דאין זה כעין זביחה.
ב. מה שהעיר ידי"נ הראב"ד שליט"א מהרמ"א בסי' קמג סעי' ג דאסור ליהנות מהם, הנה הרמ"א מיקל אם אינם בחצר הע"ז אם הרווח בא לכהנים ולא לע"ז, ואם לנו יש ספק משמע בש"ך דספק דרבנן הוא ולקולא. וע"ש בש"ך דאם יש טובה גם לאחרים יש להקל. א"כ יל"ע אם אין כאן עוד עובדים העוסקים בזה שאינם מהכמורה בעצמם וגם הם מקבלים מהרווחים, וא"כ שוב יש להקל. ועכ"פ הקונה מהמפעל בודאי מותר דבא מכספו רווח גם למפעל. וחובת הבירור מונח על המפעלים ולא על הצרכנים הפרטיים, ושמא המפעלים לא קונים ישירות מהע"ז, ואף אם כן שמא מסתמכים על הט"ז שם ס"ק ו דהחוק שלהם שתהיה כולו לאליל וזה מוכרו דרך עראי שרי. וצריך לברר החוק שלהם. עכ"פ בספק של הקונה ודאי לא שייך לקנוס אותו בתור מסייע לעוברי עבירה, ועל המפעלים לברר ענין זה.
ש' ג'.