סוגי מלחמת מצוה
רמב"ם הלכות מלכים פרק ה הלכה א – ב
הלכה א
אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו.
הלכה ב
מלחמת מצוה אינו צריך ליטול בה רשות בית דין, אלא יוצא מעצמו בכל עת, וכופה העם לצאת, אבל מלחמת הרשות אינו מוציא העם בה אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.
לדעת הרמב"ן (השגות הרמב”ן לספר המצוות לרמב”ם שכחת העשין מצוה רביעית) יש עוד מלחמת מצוה לדורות, שנצטוינו לרשת הארץ ולשבת בה, (ולא נפרט במאמר זה, מהם התנאים המוקדמים הדרושים כדי להילחם במלחמה כזו).
בימי משה רבנו נלחמנו נגד סיחון ויתכן שיש נַפְקָא מִנַּהּ האם להגדיר את המלחמה כמלחמת שבעה עממים, מלחמת כיבוש הארץ, או מלחמת עזרת ישראל מיד צר.
לפי ספר דברים פרק ב פסוקים כו – לו, משה בקש לעבור בתוך השטח של סיחון בשלום והכה את סיחון וכל עמו מאחר שסירבו לקבל את הצעת השלום. וכאן אצטט:
(כו) וָאֶשְׁלַ֤ח מַלְאָכִים֙ מִמִּדְבַּ֣ר קְדֵמ֔וֹת אֶל־סִיח֖וֹן מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֑וֹן דִּבְרֵ֥י שָׁל֖וֹם לֵאמֹֽר:
(כז) אֶעְבְּרָ֣ה בְאַרְצֶ֔ךָ בַּדֶּ֥רֶךְ אֵלֵ֑ךְ לֹ֥א אָס֖וּר יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאול:
(כח) אֹ֣כֶל בַּכֶּ֤סֶף תַּשְׁבִּרֵ֙נִי֙ וְאָכַ֔לְתִּי וּמַ֛יִם בַּכֶּ֥סֶף תִּתֶּן־לִ֖י וְשָׁתִ֑יתִי רַ֖ק אֶעְבְּרָ֥ה בְרַגְלָֽי:
(כט) כַּאֲשֶׁ֨ר עָֽשׂוּ־לִ֜י בְּנֵ֣י עֵשָׂ֗ו הַיֹּֽשְׁבִים֙ בְּשֵׂעִ֔יר וְהַמּ֣וֹאָבִ֔ים הַיֹּשְׁבִ֖ים בְּעָ֑ר עַ֤ד אֲשֶֽׁר־אֶֽעֱבֹר֙ אֶת־ הַיַּרְדֵּ֔ן אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ:
(ל) וְלֹ֣א אָבָ֗ה סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֔וֹן הַעֲבִרֵ֖נוּ בּ֑וֹ כִּֽי־הִקְשָׁה֩ יְקֹוָ֨ק אֱלֹהֶ֜יךָ אֶת־רוּח֗וֹ וְאִמֵּץ֙ אֶת־לְבָב֔וֹ לְמַ֛עַן תִּתּ֥וֹ בְיָדְךָ֖ כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה: ס
(לא) וַיֹּ֤אמֶר יְקֹוָק֙ אֵלַ֔י רְאֵ֗ה הַֽחִלֹּ֙תִי֙ תֵּ֣ת לְפָנֶ֔יךָ אֶת־סִיחֹ֖ן וְאֶת־אַרְצ֑וֹ הָחֵ֣ל רָ֔שׁ לָרֶ֖שֶׁת אֶת־ אַרְצֽוֹ:
(לב) וַיֵּצֵא֩ סִיחֹ֨ן לִקְרָאתֵ֜נוּ ה֧וּא וְכָל־עַמּ֛וֹ לַמִּלְחָמָ֖ה יָֽהְצָה:
(לג) וַֽיִּתְּנֵ֛הוּ יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֵ֖ינוּ לְפָנֵ֑ינוּ וַנַּ֥ךְ אֹת֛וֹ וְאֶת־בנו בָּנָ֖יו וְאֶת־כָּל־עַמּֽוֹ:
(לד) וַנִּלְכֹּ֤ד אֶת־כָּל־עָרָיו֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא וַֽנַּחֲרֵם֙ אֶת־כָּל־עִ֣יר מְתִ֔ם וְהַנָּשִׁ֖ים וְהַטָּ֑ף לֹ֥א הִשְׁאַ֖רְנוּ שָׂרִֽיד:
(לה) רַ֥ק הַבְּהֵמָ֖ה בָּזַ֣זְנוּ לָ֑נוּ וּשְׁלַ֥ל הֶעָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לָכָֽדְנוּ:
(לו) מֵֽעֲרֹעֵ֡ר אֲשֶׁר֩ עַל־שְׂפַת־נַ֨חַל אַרְנֹ֜ן וְהָעִ֨יר אֲשֶׁ֤ר בַּנַּ֙חַל֙ וְעַד־הַגִּלְעָ֔ד לֹ֤א הָֽיְתָה֙ קִרְיָ֔ה אֲשֶׁ֥ר שָׂגְבָ֖ה מִמֶּ֑נּוּ אֶת־הַכֹּ֔ל נָתַ֛ן יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֵ֖ינוּ לְפָנֵֽינוּ:
מדוע בקשו שלום לכתחילה מסיחון?
בכור שור דברים פרשת דברים פרק ב פסוק כט:
(כט) כאשר עשו לי בני – עשו. שאעפ"י שלא הניחוני לעבור בעריהם, הניחו לעבור ולסבב דרך גבולם, וכן המואבים, ולפי שרוב ארץ סיחון היתה מארץ עמון ומואב ולא מארץ ישראל קראו לו לשלום. אבל לעוג שהיה מחזיק מארץ רפאים שהיא מארץ – ישראל לא קראו לו לשלום.
חזקוני דברים פרשת דברים פרק ב פסוק כו
(כו) ממדבר קדמות לשון קדמה מזרחה ממדבר שבמזרח ולא ממדבר שבדרום וכן מצינו בספר שופטים שבמזרח היה מדבר כדכתיב ויירשו את כל גבול האמורי מארנון ועד היבוק ומן המדבר ועד הירדן. דברי שלום לפי שרוב ארץ סיחון היתה מארץ מואב ועמון ולא מארץ כנען קראו לו לשלום אבל עוג שארצו היתה מארץ רפאים שהיה מארץ כנען לא קראו לו לשלום שאין קוראין לשלום על ארץ שבעה אומות כמו שמפורש בפ' שופטים.
דעת זקנים מבעלי התוספות דברים פרשת דברים פרק ב פסוק כו
(כו) ממדבר קדמות. מן המקום שהיה מדבר קודם שהוציא להם הקדוש ברוך הוא המים מן הסלע לכך קורהו מדבר קדמות לפי שמקודם היה מדבר ועתה הוא למוצאי מים. ולפי שרוב ארץ סיחון היתה משל עמון ומואב קראו להם לשלום אבל לעוג שהיו מחזיקין בארץ רפאים לא קראו לשלום שאין קוראין שלום לשבעה עממי'
הדר זקנים דברים פרשת דברים פרק ב פסוק כו
(כו) ממדבר קדמות. ממקום שהיה מדבר קודם שהוציא הקדוש ברוך הוא מים מן הסלע. ולכך קורהו מדבר קדמות על שם שמקדם היה מדבר. ועתה היה למוצאי מים ולפי שרוב של ארץ סיחון היתה משל בני עמון ומואב לכך קרא לו לשלום. אבל לעוג שהיה מחזיקו לארץ רפאים שהיא מארץ ישראל לא קרא אליה לשלום שאין קוראין לשלום על ארץ שבעה אומות:
רא"ש דברים פרשת דברים פרק ב פסוק כו
(כו) ממדבר קדמות. מן המקום שהיה מדבר קודם שהוציא להם הקדוש ברוך הוא מים מן הסלע ולכך קראו מדבר קדמות לפי שמקודם היה מדבר ועתה היא למוצאות מים מן הסלע ולכך קראו מדבר קדמות ולפי שרוב ארץ סיחון היא משל עמון ומואב קראו להם לשלום אבל עוג שהיה מחזיק בארץ רפאים לא קראו לו שלום לפי שאין קוראין שלום לעממין. ד"א ממדבר קדמות מקדמותו של עולם למדנו שהיה לו ליהרג ביציאת מצרים מיד ואפ"ה שלח משה ואהרן לקרא להם שלום וא"ל שלח עמי ויעבדוני וגם בשעת מתן תורה היה גלוי לפני הקדוש ברוך הוא שאין בני עשו ובני ישמעאל רוצין לקבל תורה ואפ"ה קראם שנא' הופיע מהר פארן ולכך ואשלח מלאכים אל סיחון דברי שלום לאמר ואמרו רבותינו שתי אגרות שלחו א' של משה לשלום ואחת של מלחמה מאת בני ישראל א"ר לוי לא נחלקו ישראל על משה אבל באגרת א' כתבו שלום מלמעלה ומלחמה מלמטה וזש"ה אני שלום וכי אדבר המה למלחמה לפי' אמר הקדוש ברוך הוא לישראל חייכם שתרשו ארצם בשלום שנא' וענוים יירשו ארץ והתענגו וכו':
שו"ת הרשב"ש סימן מד
ומפני מה כשרצו ישראל לעבור לארץ שאלו בשלום אדום ולא עשו אתם מלחמה ועם סיחון עשו מלחמה…
מה ששאלו השלום מאדום ולא עשו אתם מלחמה ועם סיחון עשו. לפי שדרכם היתה עליו והוא מאן נתון את ישראל עבור בגבולו, ויט ישראל מעליו, לפי שהוא אחיו והארץ נתנה לו ירושה וה' צוה לא תתעב אדומי ואמרה תורה כי ארץ עשו נתתי לו ירושה. אבל בסיחון כשלא נתן לו רשות ואסף כל עמו ונלחם משה עמו ולכד את כל ארצו מידו, שאלת שלום ממנו היתה לפי שארצו אינה מכלל א"י ואינה מז' עממים ואינה ארץ זבת חלב ודבש ולפיכך לא היתה דעת מרע"ה להלחם בו, אבל כשרצה הוא להלחם בישראל נלחם בו משה וילכוד את כל ארצו מידו.
משמע לפי הרשב"ש וסייעתו שיש להגדיר את מלחמת סיחון כמלחמת עזרת ישראל מיד צר הבא עליהם.
לרמב"ן וסייעתו יש טעם אחר מדוע בקשו שלום לכתחילה מסיחון
רמב"ן במדבר פרשת חקת פרק כא פסוק כא
(כא – כב) וישלח ישראל מלאכים אל סיחון וגו', אעברה בארצך – אף על פי שלא נצטוו לשלוח להם לשלום פתחו להם בשלום, לשון רש"י. ועוד אבאר בע"ה במקומו (דברים כ י) כי בכל האומות נצטוו לפתוח להם לשלום, חוץ מעמון ומואב. אבל באמת מה שאמר לו "אעברה בארצך" זה היה משה עושה מעצמו דרך פיוס, כי ארץ סיחון ועוג ירושתם של ישראל היתה כי לאמורי היא, והיה מן הדין שאם יענו שלום ופתחו להם שיהיה כל העם הנמצא בה להם למס ועבדום. אבל משה היה יודע כי ישראל עתה לא יכבשו כל עשרה עממים, והיה חפץ שיהיה כל כבושם מעבר לירדן והלאה, שיהיה מושבם יחד, ושהיא הארץ הטובה אשר היא זבת חלב ודבש, הלא תראה שאם לא בקשוהו ממנו בני גד ובני ראובן לא היה מניח שם אדם אלא שתהיה לחרבה. וכן שנוי בספרי (תבא רצט) לתת לך, פרט לעבר הירדן שנטלת מעצמך, ועוד אמרו רבותינו (במדב"ר ז ח) בעשר קדושות, שאין עבר הירדן ראוי לבית המקדש ולשכון השכינה, וכן נראה בכתוב שאמר (יהושע כב יט) ואך אם טמאה ארץ אחזתכם וגו'. ולא שלחו אל עוג דברי שלום, כי הוא כאשר ראה כי הכו את סיחון יצא לקראתם למלחמה:
רמב"ן דברים פרשת שופטים פרק כ פסוק י
(י) כי תקרב אל עיר להלחם עליה וגו' – במלחמת הרשות הכתוב מדבר, כמו שמפורש בענין (פסוק טו), כן תעשה לכל הערים הרחוקות ממך מאד, לשון רש"י. כתב הרב זה מספרי (שופטים קצט) ששנו שם כלשון הזה, במלחמת הרשות הכתוב מדבר. והכונה לרבותינו בכתוב הזה, אינה אלא לומר שהפרשה בסופה תחלק בין שתי המלחמות, אבל קריאת השלום אפילו במלחמת מצוה היא, שחייבים לקרא לשלום אפילו לשבעה עממים, שהרי משה קרא לשלום לסיחון מלך האמורי, ולא היה עובר על עשה ועל לא תעשה שבפרשה, כי החרם תחרימם (פסוק יז) ולא תחיה כל נשמה (פסוק טז). אבל הפרש שביניהם כאשר לא תשלים ועשתה מלחמה, שצוה הכתוב ברחוקות להכות את כל זכורה ולהחיות להם הנשים והטף בזכרים, ובערי העמים האלה צוה להחרים גם הנשים והטף:
וכך אמרו רבותינו במדרש אלה הדברים רבה (ה יג), והוא עוד בתנחומא ובגמרא ירושלמי (שביעית פ"ו ה"א), אמר רבי שמואל ברבי נחמני יהושע בן נון קיים הפרשה הזו, מה עשה יהושע היה שולח פרוסדיטגמא בכל מקום שהיה הולך לכבוש והיה כותב בה, מי שמבקש להשלים יבוא וישלים, ומי שמבקש לילך לו ילך לו, ומי שמבקש לעשות מלחמה יעשה מלחמה, הגרגשי פנה, הגבעונים שהשלימו עשה להם יהושע שלום, שלשים ואחד מלכים שבאו להלחם הפילם הקדוש ברוך הוא וכו', וכך אמר הכתוב בכולם (יהושע יא יט כ) לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה, כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם, מכלל שאם רצו להשלים היו משלימים עמם:
ונראה שיש הפרש עוד בשאלת השלום, שבערים הרחוקות נשאל להם לשלום ושיהיו לנו למס ויעבדונו, אבל בערי (הערים) [העמים] האלה נשאל להם לשלום ומסים ועבדות על מנת שיקבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז, ולא הזכיר הכתוב זה בפרשה הזאת, שכבר נאסר לנו בעובדי ע"ז (שמות כג לג) לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלהיהם. ויתכן שלא נצטרך להודיע להם רק השלום והמסים והשעבוד, ואחרי שיהיו משועבדים לנו נגיד להם שאנו עושים משפטים בע"ז ובעובדיה בין יחיד בין רבים. וכן מה שנאמר כאן (פסוק יח) למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם, ואמרו בספרי (שופטים רב) הא אם עשו תשובה אינן נהרגים, בשבעת עממים הוא, והתשובה הוא שיקבלו עליהם שבע מצות שנצטוו בני נח לא שיתגיירו להיותם גרי צדק:
ובמסכת סוטה אמרו (לה ב) שכתבו התורה על האבנים בשבעים לשון וכתבו למטה למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות, הא אם עשו תשובה מקבלים אותם. ורש"י פירש שם, להודיע לאומות היושבים חוץ מגבולם של ארץ ישראל שלא נצטוו להחרימם, אלא על אותן שבתוך הגבולים כדי שלא ילמדו אותם מעשה קלקולם, אבל אותם היושבים חוצה לה אומרים להם אם אתם חוזרים בתשובה נקבל אתכם, ושבתוכה אין מקבלין אותם שמחמת יראה הם עושים, וזה לשון הרב. ואינו נכון, כי בערי העמים האלה אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה בהם אמר "למען אשר לא ילמדו אתכם" שאם עשו תשובה אינן נהרגין, וכן אמר בהם (שמות כג לג) לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבד את אלהיהם, הא אם עזבו את אלהיהם מותרין לישב שם:
וזה הענין שעשה המלך שלמה, שכתוב בו (מ"א ט טו – כב) וזה דבר המס אשר העלה המלך שלמה לבנות את בית ה' ואת ביתו ואת המלוא ואת חומת ירושלים וגו', כל העם הנותר מן האמורי החתי הפרזי החוי והיבוסי, בניהם אשר נותרו אחריהם בארץ אשר לא יכלו בני ישראל להחרימם ויעלם שלמה למס עובד עד היום הזה, ומבני ישראל לא נתן שלמה עבד, והענין הזה כתורה עשאו כי קבלו עליהם שבע מצות. ודבר ברור הוא כי כיון שנתנם שלמה עושי מלאכתו גברה ידו עליהם ויכול היה להחרימם, אלא שהיה מותר לקיימם כמו שכתבנו:
לסיכום. לפי הרמב"ן וסייעתו אין לנו ראיה מסיחון – מה עלינו לעשות לאויב לכתחילה כאשר אנו מנצחים במלחמת עזרת ישראל מיד צר "כי ארץ סיחון ועוג ירושתם של ישראל היתה כי לאמורי היא".
אבל לכאורה לפי הרשב"ש וסייעתו יש לנו ראיה.
ובמלחמת נקום את נקמת בני ישראל, יתכן שיש הסכמה או כמעט הסכמה בין הרשב"ש והרמב"ן
וז"ל הרמב"ן – במדבר פרשת מטות פרק לא פסוק ו
(ו) וישלח אתם משה אלף למטה – לא שלח שם כל עם הצבא, ואף על פי שהיו המדינים עם רב והערים בצורות גדולות מאד. והטעם כי הנכשלים בבנות מואב היו רבים ואינם ראויים לנקמת ה', על כן בחרו אנשים צדיקים וידועים לשבטיהם. והנה משה לא צוה אותם מה יעשו, רק אמר להם לתת נקמת ה' במדין (פסוק ג) וחשב שלא ישאירו בהם שריד ופליט כנקמת עמלק או כנקמת שבעה עממים. וכאשר ראה שהשאירו הנשים והטף והבהמה, קצף על הנשים היודעות משכב זכר, כי ראוי לפקודי החיל להורגן תחלת כל דבר, גם לנקמה גם לדין התורה ואת הבהמה תהרוגו (ויקרא כ טו). וכיון שראה שהעם חפץ לשלול, מחל על הטף בנשים ועל השלל. ויתכן עוד שנאמר, כי משה נצטוה צרור את המדינים (לעיל כה יז) ונקום נקמת בני ישראל (לפנינו פסוק ב), ושלח שם מועטים להכות בערי הפרזי וכל עץ טוב להפיל וכל מעין מים לסתום וכל חלקה טובה להכאיב באבנים כמנהג השוללים, ולא צוה להם דבר רק להנקם כאשר תמצא ידם, והש"י אשר לו המלחמות נתן מדין ומלכיהם ועריהם בידם. ועל כן קצף על הנשים היודעות משכב זכר לא דבר אחר, וצוה בטף הזכרים לנקמה:
והנה קצף על פקודי החיל, וחלק כבוד לפנחס כי השם נתן לו את בריתו שלום. ושנינו בספרי (מטות מג) אמר לו פנחס כשם שפקדתנו כן עשינו. ולא ידעתי מהו, שלא פקד אותם דבר בכתוב. ואלו פקד אותם ועשו היאך יכעוס, ואם פקד אותם חלילה שיעבור פנחס מצותו, כי שאול אבד מלכותו על זה (ש"א טו יא). אבל הענין כאשר אמרתי שפקדם לתת נקמת ה' במדין, ואמר פנחס נקמה גדולה עשינו בהם. ואפשר לפרש, שאמר לו כשם שפקדתנו מהר סיני בדין התורה כי (תצור) [תקרב] אל עיר וגו' (דברים כ י – יח) כך עשינו בהם, ומשה קצף על הנשים הגדולות בעבור הן הנה היו לבני ישראל (פסוק טז), והוסיף כל זכר בטף בעבור הנקמה: