שו"ת יד חנוך סימן סב
בענין חיוב בן נח במצוות שכליות
חקירה ד' – אם חייב בן נח במצות שכליות שהדעת מחייב לנהוג כן, דנהי דאמרינן שבע מצות נצטוו היינו שעל אלה נצטוו ואזהרת זהו מיתתן, אבל עכ"פ חוב מוטל עליהם על כל דבר יקר שהשכל האנושי מחייב עליהן, או דלמא לא מצינו שיתחייבו רק בשבע מצות דידהו, ומה שבא במפורש בש"ס שנזהרו, אבל לא זולת זה:
א) תשובה. כבר כתב רבינו ניסים גאון ז"ל (בהקדמתו לספר המפתח), וזה לשונו, המצות שהם תלויים בסברא ובאובנתא דלבא הרי הכל מתחייבין בהן מן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ ועל זרעו אחריו לדור דורים כל אשר נברא בצלם האדם, עכ"ל. הנה מתבאר דעת הגאון ז"ל שבן נח חייב בכל המצות השכליות, שאף שאינן בכלל המצות שמנו חכמים בפרק ארבע מיתות. וכן כתב רבינו הרוקח ז"ל (סימן שס"ו) בני נח חייבין על הצדקה ועל הלוייה ועל לקט שכחה ופיאה, והעונש יד עני לא החזיקו, ועל הידור זקן, ועל עשיית מעקה, עכ"ל. וכן כתב רבינו הרשב"ם ז"ל פרשת תולדות (בראשית כ"ו ה'), שחימוד והכנסת אורחים וכיוצא היו נוהגין קודם מתן תורה מפני שהם שכליים, עכ"ל. וכן כתב החזקוני פרשת נח פסוק ויגוע כל בשר (שם ז' כ"א), וא"ת איך נענשו מאחר שלא נצטוו על המצות, ויש לומר שיש כמה מצוות שחייבים לשמרן מכח סברת הדעת אף על פי שלא נצטוו, עכ"ל. הנך רואה דעת הקדמונים ז"ל שהדברים שהדעת מכרעת עליהם והם שכליות גם בני נח מצווין עליהם אפילו שאינן בכלל מצות בני נח. והנה לכאורה צריך עיון איה ואיפה מקור הדבר הזה מן הש"ס, כי בטח לא מלבם הוציאו מילים לחדש דבר שאין לו שורש בתלמוד, ואמרתי אלכה לתור מאין הוציאו את הדבר הזה:
ב) ואשר אנכי אחזה יצא לרבינו ניסים גאון ז"ל וסייעתו דבר זה מש"ס פרק האשה שנתארמלה (כתובות דף כ"ב ע"א) מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה וכו', ומקשה למה לי קרא סברא הוא וכו'. וכתב הפני יהושע ריש פרק כיצד מברכין (ברכות דף ל"ה ע"א בד"ה אלא סברא הוא) שמכמה דוכתי בש"ס מוכח להדיא שכל דבר שהסברא מחייבת אותו הוא דאורייתא ממש, דאל"כ מאי מקשה הש"ס למה לי קרא סברא הוא, הרי איצטריך קרא כדי שיהיה מדאורייתא, אלא על כרחך דכל מידי דאתיא מכח סברא היא חוב גמור על האדם מן התורה ממש, ולפיכך שוב אין צריך קרא כיון שממילא הוא דאורייתא ממש. ובאמת שכן מצינו בפרק בן סורר (סנהדרין דף ע"ד ע"א) דאמרינן גבי שפיכת דמים מנלן דיהרג ואל יעבור, ומשני סברא הוא וכו', עיין שם. הרי שדבר הנלמד מכח הסברא הוא חוב גמור על האדם, וצריך למסור נפשו להריגה בשביל זה, מפני שכן תתחייב הסברא. וכן כתב הנמוקי יוסף פרק הזהב (בבא מציעא דף מ"ז ע"א), גבי דבר תורה מעות קונה, דלאו מקרא יליף לה אלא מסברא, וסברא היא דבר תורה, עיין שם. ועיין תוספות שבועות (דף כ"ב ע"ב ד"ה איבעית) שכתבו, יש דברים שאין הסברא פשוטה כל כך לפיכך איצטריך נמי קרא, ויש דברים שהסברא היא פשוטה ואז אין צריך קרא כלל, עכ"ל. א"כ בהכרח שדבר הנלמד מכח השכלי הוא כאילו כתיב בתורה והוא דאורייתא ממש:
והשתא נחזה אנן, הנה בדבר שאנחנו למדין מן המקראות אמרינן בכמה דוכתא לישראל נאמר קרא ולא לבני נח, כי התורה ניתנה לישראל ולא לאומות העולם, אבל דבר שהחיוב בו דאורייתא מצד הסברא והשכל, והדעת יחייב עליו, הרי בזה לא שייך לומר שהסברא לישראל ניתנה ולא לבני נח, לפיכך גם בני נח מצווין בו וחייבין עליו, ועל כן שפיר כתב רבינו ניסים ז"ל שכל דבר התלוי באובנתא דלבא כבר הכל מתחייבין בו, כלומר מחוייבים בו מדאורייתא חיוב גמור, וזה ברור:
(ובדברי רבינו ניסים ז"ל שמעתי לתרץ קושיית התוספות פ"ק דסנהדרין (דף ז' ע"א בד"ה אלא), באותה שאמרו תחלת דינו של אדם על דברי תורה, שזה סותר מה שאמרו פרק במה מדליקין (שבת דף ל"א ע"א) ששואלין אותו מתחלה נשאת ונתת באמונה. אבל הענין הוא שמתחלה מעמידין אותו למשפט אם השלים חובותיו שנתחייב בהן מצד שהוא אדם דברים שהן מצד הסברא שנתחייב בהן מיום ברוא אלקים אדם על הארץ, כדברי ר"ן גאון ז"ל ואז השאלה הראשונה היא נשאת ונתת באמונה. ואחרי כן מעמידין אותו לדין אם השלים חובותיו שנתחייב בהן מצד שהוא ישראל זרע עם סגולה ועמדו אבותיו על הר סיני, ואז השאלה הראשונה על דברי תורה):
ג) ואין להקשות לשיטת רב ניסים גאון ז"ל, א"כ למה נצטוו בני נח בכלל השבע מצות גם בשכליות כגון באזהרת גזל ובאזהרת דינין וכיוצא, הרי בלא"ה מחויבים ועומדים בהם מפני שהשכל מחייב אותם והם דברים התלוים באובנתא דלבא, הא לא קשיא שהרי נפקותא גדולה יש במה שנצטוו לענין אזהרתן זהו מיתתן דלא שייך רק באותן דברים שנצטוו בהן והוזהרו עליהן, אבל לא במה שלא בא עליהן אזהרה ולא נצטוו בהם, וכן יש נפקותא אחרינא:
והנה הרמב"ם ז"ל פרק השמיני מהלכות מלכים (הלכה י"א) כתב, וזה לשונו, בן נח שעשה מצוה מפני הכרע הדעת ולא מפני שציוה בהן ה' אינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם, עכ"ל. ומקורו ממדרש שוחר טוב, א"כ היה צורך לצוות אותם במצוות אלה למען יעשום מפני ציוו הקדוש ברוך הוא. ולקמן אבאר היטב ההבדל בין עושה מפני הכרע הדעת האנושיי והכרח ההנהגה החברתיית והמדיניית, ובין עושה דבר זה כדי לקיים מצות המלך מי שאמר והיה העולם:
ד) וראיתי להגאון צל"ח בריש פרק כיצד מברכין (שם), שכתב להשיג על מה שכתב הפנ"י שכל דבר שהוא מסברא הוא דאורייתא ממש, וזה לשונו, ואם הדבר כן, לחנם נכתבו בתורה כל המצות שכליות כיון שהן בלא"ה דאורייתא ממש, עכ"ל:
ואני אומר שתירוץ קושייתו מבואר במשנה מכות (דף כ"ג ע"ב), אר"ח בן עקשיא רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות, ופירשו הקדמונים ז"ל שיש כמה מצות שבלאו הכי היו עושים אותם כגון אכילת הדם שבלאו הכי היו פורשין ממנו מפני שנפש של אדם קצה בו, וכן שאר מצות שכליות שהיו יודעין מצד הבינה והדעת, אלא שרצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל שיקבלו שכר המצות כמצוה ועושה, דגדול המצוה ועושה ממי שאינו מצוה ועושה, אלה הדברים ז"ל. (ולקמן אבאר שיש הבדל בין מחוי"ב ועוש"ה, ובין מצו"ה ועוש"ה):
וכן כתב רבינו הרשב"ץ ז"ל בפירושו על ההגדה, וזה לשונו, שאלה, אם המשפטים המה שכליות א"כ גם אם לא נאמר בתורה היה השכל מחייב אותם ולמה נצטוינו בהם בתורת ה'. תשובה, זהו שאלת החכם כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם (דברים וא"ו כ'), כלומר למה ציוה אתכם גם בהמשפטים. והתירוץ מבואר בסיפא דקרא ואמרת לבנך וגו' ואותנו צוה ה' לעשות את כל המצוה הזאת כאשר ציונו (שם כ"א – כ"ד), כלומר לפיכך נצטוינו עליהם בתורה כדי שנעשה מצד מצוות ה' ית' ולא מצד השכל לבד, דגדול המצוה ועושה וכו', עכ"ל הרשב"ץ ז"ל. הרי להדיא שתירץ בדבריו קושיית הצל"ח הנ"ל. ולמען שלימות הענין אעתיק פה מה שכתבתי בחידושי אגדה שלי לבאר סיפא דקרא הנזכר שסיים הכתוב ויצונו ה' לעשות וגו' לטוב לנו כל הימים, וזה לשוני:
ה) הנה ביאור ענין גדול המצוה ועושה משאינו מצוה ועושה, פירש רבינו הריטב"א ז"ל בחידושיו סופ"ק דקידושין (דף ל"א ע"א בד"ה דאמר רבי חנינא) בשם הרמב"ן ז"ל שמי שהוא מצוה הרי זה קיים גזירת מלך ולפיכך שכרו הרבה מאוד, אבל לא מי שאינו מצוה ועושה, הרי לא קיים ציוו המלך, עכ"ל:
ולמען תבין עומק דבריו הקדושים מוכרח אני להקדים איזה הקדמה, ואז תשכיל ותבין כי עמקו מחשבותיו. הנה הרב מהר"י אלבו ז"ל בספר העקרים (מאמר רביעי, פרק ל"ו), חקר בענין גמול הנפשי לעתיד על הטוב ועל הרע, כי הנה אם שורת הדין הוא שגמול האדם בעד מפעלו יהיה עולמיי בלי קץ, א"כ גם גמול המעשים הרעים יתחייב שיהי' עולמי ונצחי, ואם שורת הדין נותן שגמול המפעל יהי' זמניי כלומר מוגבל עד זמן קצוב, א"כ גם שכר הטוב על המצות יחיוב להיות מוגבל עד עת קצוב, ומדוע באה אלינו הקבלה מדור דור שמשפט רשעים בגיהנם יש לו זמן קצוב, ושכר הצדיקים בגן עדן הוא נצחי היותם יושבים ומתענגים נצח מהדר זיו אורו יתברך בלי הפסק ובלי קץ:
ואומר אני טעמו של דבר, דהנה ידוע האי כללא דכייל לן הרב הגדול מהר"י ערמאה ז"ל בספרו עקידה (שער מבוא שערים, ובפרשת בשלח), כי כל פעולה נערכת כפי תכליתה, וכל דבר נידון ונשפט כפי נקודת המרכז התכליתיי שלו, וכפי תכלית המעשה כן ערך המפעל. והשתא נחזה אנן הן אם איש ישראל עושה מצוה ממצות התורה יושב בסוכה אוכל כזית מצה לוקח ארבעה מינים, הנה הלא תכלית מפעלו הוא לעשות רצון בוראו ונחת רוח לפני מי שאמר והיה העולם, נמצא עשייתו קשורה במאמר המאציל העליון, ומתאחדת ברצון האין סוף בציווי הקדוש ברוך הוא הבלתי מוגבל שאמר ונעשה רצונו, ובהיות שכל פעולה נערכת כפי תכליתה, והרי דיבורו של הקדוש ברוך הוא הוא בחינת אין סוף ורצונו מתפשט והולך לאין חקר, לפיכך גם שכר עשיית המצוה וגמול המפעל אין לה גבול וקצה, כיון שהוא נערכת כפי התכלית, והרי תכלית העשייה הוא הקדוש ברוך הוא שאין לו גבול ואינו זמניי, והבן:
אבל אם איש ישראל עושה עבירה כגון בעניני ממונות ומקח וממכר, או בעניני עריות וכדומה, כאשר נציג לפנינו את תכלית המפעל הרע הזה נמצאהו כי תכלית הפעולה הוא עצמו היינו גופו וגווייתו הבשריי, כגון הפרוץ בעריות הלא כוונתו למען תתענג גופו הבשריי בתענוג המשגל, ובעניני הממונות אם יגנוב או יגזול או יאנה הלא כוונתו למען יהיה לו לחם לאכלה, או בעבור יוכל לסבוא ולזולל כאוות חמדתו, או יעשה עם המעות אשר ירוויח בעבירה שאר דברים אשר הגוף החומרי נהנה מהם, א"כ הרי הגוף הגשמיי שלו הוא הוא תכלית עשיית העבירה, וא"כ איך תוכל לשפוט בעד המפעל הזה עונש נצחיי בלי קץ, הלא כל הפעולה נערכת כפי תכליתה, והרי הגוף עצמו שהוא תכלית הפעולה, הנהו מוגבל בזמן וחרוצים ימיו, רוח עברה בו ואיננו ימולל ויבש כעפרא דארעא, לפיכך אמרו חכמים (שבת דף ל"ג ע"ב) שמשפט רשעים שנים עשר חודש, היינו עד שיבלה הגוף באדמת הארץ ויתבטל מציאתו, ובהבטל תכלית המפעל ממילא תתבטל הרישימו שעשתה פעולה העון, ויעבור ואיננו והיה הכל כלא היה:
אכן זהו רק במומר לתיאבון שכוונתו אך להנאת הגוף, אבל מומר להכעיס הנפש אשר תעשה ביד רמה להמרות את אלקי ישראל, א"כ תכלית עונו הוא הקדוש ברוך הוא, אמרו בפרק קמא דראש השנה (דף י"ז ע"א) גיהנם כלה והן אינם כלים, כלומר עונשם נצחיי, מפני שתכלית עונם הוא ה' יתברך הבלתי בעל קץ והבלתי מוגבל בזמן:
ועתה תתבונן, הנה ידיעת ההפכיים שוה, והנה כמו שיש הבדל בין עושי עבירה, אם כוונתו להמרות מאמר המלך יתברך שמו, או אינו מתכוון להפיר ציווי הקדוש ברוך הוא, כן יש הבדל בעושי מצוה אם כוונתו לקיים דבר ה' ולעשות גזירת המלך הקדוש ברוך הוא, או אינו מתכוון לעשות גזירת המלך ציווי הקדוש ברוך הוא, כי העושה בכוונה לקיים מאמר המלך ה' יתברך שמו, א"כ תכלית מפעלו קשור בדבר ה', ולעשות רצונו נפשו חפיצה, ומפני שהקב"ה הוא נצחיי א"כ גם המפעל שהוא נערך כפי התכלית נעשה עולמיי, ומתאחד בדיבורו של הקדוש ברוך הוא ברצון המאציל העליון שהוא אין סוף:
אבל העושה מפעל טוב עבור קיום החברה האנושיית, אף כי גם זאת יפה היא, והשכל הישר מחייב להנהיג האדם בצדק ובמשפט, ולעשות צדקה וחסד איש עם רעהו, אף כי טוב עשה בעמיו ויישר כחו וחילו, אבל בהיות כי באופן זה תכלית המפעל הטוב ההוא ערוך רק עבור טובת בני אדם שוכני בתי חומר, לפיכך בהכרח שכרו יהיה רק זמניי ולא נצחיי, כיון שכל פעולה נערכת כפי תכליתה, והרי תכלית עשייתו ומפעלו הטוב המה בני אדם גם בני איש, ואך לטובתם הוא מתכוון, והרי האדם עצמו שהוא תכלית מפעלו אינו נצחיי, כי עוד מעט כבגד יבלו וכעשן יוכלו:
והן המה דברי הריטב"א ז"ל בשם רבינו הרמב"ן ז"ל דלפיכך גדול המצוה ועושה ממי שאינו מצוה ועושה, שהמצוה ועושה הרי כוונתו לקיים דבר ה' גזירת מלך, ופעולתו נקשרת במאמר יוצר בראשית, ונשארת רשימת פעולתו הטוב לעד ולעולמי עולמים, מה שאין כן האינו מצוה ועושה וכו':
ובזה יתבארו הכתובים הנזכרים למעלה, ואותנו צוה ה' לעשות הדברים האלה כאשר ציונו, ופירש הרשב"ץ ז"ל שזכרנו למעלה שהכוונה כדי שנעשה מצד ציווי ה' ולא מצד השכל לבד דגדול המצוה ועושה וכו', לפיכך מסיים הכתוב ויצונו ה' לעשות וגו' לטו"ב לנ"ו כ"ל הימי"ם, כלומר שאם היינו עושים מצד השכל לבד אז היה השכר בלתי נצחיי, אבל אחר שנצטוינו מה' אז תכלית המעשה לקיים מאמרו של יוצר בראשית ית"ש, ושוב שכר המצוה הוא עולמיי, וז"ש לטוב לנו כל הימים, והבן:
שוב מצאתי לחמי זקני הגאון בספרו הנחמד ישמח משה (פ' ויצא), שכתב ענין גדול המצוה ועושה וכו', וזה לשונו, דהנה אם עושה רק עפ"י השכל א"כ הרי אינו יכול לתקן יותר ממה שהשכל מגיע, אבל העושה מצד ציווי ה' ית"ש א"כ שורש הדבר הוא דבר ה' ומתקן בשמים ממעל גבוה מעל גבוה, כי כל דבר אי אפשר לעלות מעלה משרשו, ואם שרשו ממקור השכל האנושי אי אפשר לו לתקן למעלה מזה, עיין שם. והמעיין יראה שדבריו הקדושים כלולים בדברי הריטב"א בשם רבינו הרמב"ן ז"ל שזכרנו, והדברים עמוקים אי אפשר לבאר הכל עלי גליון:
עתה שוב נשוב לענינינו, דשפיר מיושב קושיית הצל"ח שהקשה אם סברא היא דאורייתא למה נצטוינו על זה בתורה, דניהי דסברא דאורייתא אבל עכ"פ לא הוי אלא מחוי"ב ועוש"ה, אבל לא מצו"ה ועוש"ה, ואי אפשר לו לעשות על כוונת המצוה, אבל מי שהוא מצוה ועושה, א"כ עושה על כוונת המצוה, כמ"ש חותני זקני שם, לקיים גזירת מלך, ואז נעשית פעולתו נצחיית, כי יש הבדל בין מחויב ועושה, ובין מצוה ועושה, והבן כי זה ענין עמוק:
ועוד יש לתרץ קושיית הצל"ח על פי מה שכתבו התוספות בפסחים (דף צ' ע"א ד"ה החיה), דלפעמים מצינו שבא הכתוב להודיענו שכך הוא דעתם של בני אדם וסברתם, אף דלא צריך קרא, עיין שם. ועיין תוספות עבודה זרה (דף יו"ד ע"ב בד"ה חד קטיל) דגם בבני נח שייך הך דהבא להרגך השכם להרגו, אף דהאי קרא דילפינן זאת מיניה בגמרא לא כתיב רק בישראל, אבל כיון שהוא מילתא דסברא שייכא גם בבני נח, והדברים עתיקים:
פה סיגעט תרס"ג לפ"ק, חנוך העניך
בהרב המפורסם בשם טוב רבי יוסף דוד מסאסוב
בענין חיוב בן נח במצוות שכליות
חקירה ד' – אם חייב בן נח במצות שכליות שהדעת מחייב לנהוג כן, דנהי דאמרינן שבע מצות נצטוו היינו שעל אלה נצטוו ואזהרת זהו מיתתן, אבל עכ"פ חוב מוטל עליהם על כל דבר יקר שהשכל האנושי מחייב עליהן, או דלמא לא מצינו שיתחייבו רק בשבע מצות דידהו, ומה שבא במפורש בש"ס שנזהרו, אבל לא זולת זה:
א) תשובה. כבר כתב רבינו ניסים גאון ז"ל (בהקדמתו לספר המפתח), וזה לשונו, המצות שהם תלויים בסברא ובאובנתא דלבא הרי הכל מתחייבין בהן מן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ ועל זרעו אחריו לדור דורים כל אשר נברא בצלם האדם, עכ"ל. הנה מתבאר דעת הגאון ז"ל שבן נח חייב בכל המצות השכליות, שאף שאינן בכלל המצות שמנו חכמים בפרק ארבע מיתות. וכן כתב רבינו הרוקח ז"ל (סימן שס"ו) בני נח חייבין על הצדקה ועל הלוייה ועל לקט שכחה ופיאה, והעונש יד עני לא החזיקו, ועל הידור זקן, ועל עשיית מעקה, עכ"ל. וכן כתב רבינו הרשב"ם ז"ל פרשת תולדות (בראשית כ"ו ה'), שחימוד והכנסת אורחים וכיוצא היו נוהגין קודם מתן תורה מפני שהם שכליים, עכ"ל. וכן כתב החזקוני פרשת נח פסוק ויגוע כל בשר (שם ז' כ"א), וא"ת איך נענשו מאחר שלא נצטוו על המצות, ויש לומר שיש כמה מצוות שחייבים לשמרן מכח סברת הדעת אף על פי שלא נצטוו, עכ"ל. הנך רואה דעת הקדמונים ז"ל שהדברים שהדעת מכרעת עליהם והם שכליות גם בני נח מצווין עליהם אפילו שאינן בכלל מצות בני נח. והנה לכאורה צריך עיון איה ואיפה מקור הדבר הזה מן הש"ס, כי בטח לא מלבם הוציאו מילים לחדש דבר שאין לו שורש בתלמוד, ואמרתי אלכה לתור מאין הוציאו את הדבר הזה:
ב) ואשר אנכי אחזה יצא לרבינו ניסים גאון ז"ל וסייעתו דבר זה מש"ס פרק האשה שנתארמלה (כתובות דף כ"ב ע"א) מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה וכו', ומקשה למה לי קרא סברא הוא וכו'. וכתב הפני יהושע ריש פרק כיצד מברכין (ברכות דף ל"ה ע"א בד"ה אלא סברא הוא) שמכמה דוכתי בש"ס מוכח להדיא שכל דבר שהסברא מחייבת אותו הוא דאורייתא ממש, דאל"כ מאי מקשה הש"ס למה לי קרא סברא הוא, הרי איצטריך קרא כדי שיהיה מדאורייתא, אלא על כרחך דכל מידי דאתיא מכח סברא היא חוב גמור על האדם מן התורה ממש, ולפיכך שוב אין צריך קרא כיון שממילא הוא דאורייתא ממש. ובאמת שכן מצינו בפרק בן סורר (סנהדרין דף ע"ד ע"א) דאמרינן גבי שפיכת דמים מנלן דיהרג ואל יעבור, ומשני סברא הוא וכו', עיין שם. הרי שדבר הנלמד מכח הסברא הוא חוב גמור על האדם, וצריך למסור נפשו להריגה בשביל זה, מפני שכן תתחייב הסברא. וכן כתב הנמוקי יוסף פרק הזהב (בבא מציעא דף מ"ז ע"א), גבי דבר תורה מעות קונה, דלאו מקרא יליף לה אלא מסברא, וסברא היא דבר תורה, עיין שם. ועיין תוספות שבועות (דף כ"ב ע"ב ד"ה איבעית) שכתבו, יש דברים שאין הסברא פשוטה כל כך לפיכך איצטריך נמי קרא, ויש דברים שהסברא היא פשוטה ואז אין צריך קרא כלל, עכ"ל. א"כ בהכרח שדבר הנלמד מכח השכלי הוא כאילו כתיב בתורה והוא דאורייתא ממש:
והשתא נחזה אנן, הנה בדבר שאנחנו למדין מן המקראות אמרינן בכמה דוכתא לישראל נאמר קרא ולא לבני נח, כי התורה ניתנה לישראל ולא לאומות העולם, אבל דבר שהחיוב בו דאורייתא מצד הסברא והשכל, והדעת יחייב עליו, הרי בזה לא שייך לומר שהסברא לישראל ניתנה ולא לבני נח, לפיכך גם בני נח מצווין בו וחייבין עליו, ועל כן שפיר כתב רבינו ניסים ז"ל שכל דבר התלוי באובנתא דלבא כבר הכל מתחייבין בו, כלומר מחוייבים בו מדאורייתא חיוב גמור, וזה ברור:
(ובדברי רבינו ניסים ז"ל שמעתי לתרץ קושיית התוספות פ"ק דסנהדרין (דף ז' ע"א בד"ה אלא), באותה שאמרו תחלת דינו של אדם על דברי תורה, שזה סותר מה שאמרו פרק במה מדליקין (שבת דף ל"א ע"א) ששואלין אותו מתחלה נשאת ונתת באמונה. אבל הענין הוא שמתחלה מעמידין אותו למשפט אם השלים חובותיו שנתחייב בהן מצד שהוא אדם דברים שהן מצד הסברא שנתחייב בהן מיום ברוא אלקים אדם על הארץ, כדברי ר"ן גאון ז"ל ואז השאלה הראשונה היא נשאת ונתת באמונה. ואחרי כן מעמידין אותו לדין אם השלים חובותיו שנתחייב בהן מצד שהוא ישראל זרע עם סגולה ועמדו אבותיו על הר סיני, ואז השאלה הראשונה על דברי תורה):
ג) ואין להקשות לשיטת רב ניסים גאון ז"ל, א"כ למה נצטוו בני נח בכלל השבע מצות גם בשכליות כגון באזהרת גזל ובאזהרת דינין וכיוצא, הרי בלא"ה מחויבים ועומדים בהם מפני שהשכל מחייב אותם והם דברים התלוים באובנתא דלבא, הא לא קשיא שהרי נפקותא גדולה יש במה שנצטוו לענין אזהרתן זהו מיתתן דלא שייך רק באותן דברים שנצטוו בהן והוזהרו עליהן, אבל לא במה שלא בא עליהן אזהרה ולא נצטוו בהם, וכן יש נפקותא אחרינא:
והנה הרמב"ם ז"ל פרק השמיני מהלכות מלכים (הלכה י"א) כתב, וזה לשונו, בן נח שעשה מצוה מפני הכרע הדעת ולא מפני שציוה בהן ה' אינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם, עכ"ל. ומקורו ממדרש שוחר טוב, א"כ היה צורך לצוות אותם במצוות אלה למען יעשום מפני ציוו הקדוש ברוך הוא. ולקמן אבאר היטב ההבדל בין עושה מפני הכרע הדעת האנושיי והכרח ההנהגה החברתיית והמדיניית, ובין עושה דבר זה כדי לקיים מצות המלך מי שאמר והיה העולם:
ד) וראיתי להגאון צל"ח בריש פרק כיצד מברכין (שם), שכתב להשיג על מה שכתב הפנ"י שכל דבר שהוא מסברא הוא דאורייתא ממש, וזה לשונו, ואם הדבר כן, לחנם נכתבו בתורה כל המצות שכליות כיון שהן בלא"ה דאורייתא ממש, עכ"ל:
ואני אומר שתירוץ קושייתו מבואר במשנה מכות (דף כ"ג ע"ב), אר"ח בן עקשיא רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות, ופירשו הקדמונים ז"ל שיש כמה מצות שבלאו הכי היו עושים אותם כגון אכילת הדם שבלאו הכי היו פורשין ממנו מפני שנפש של אדם קצה בו, וכן שאר מצות שכליות שהיו יודעין מצד הבינה והדעת, אלא שרצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל שיקבלו שכר המצות כמצוה ועושה, דגדול המצוה ועושה ממי שאינו מצוה ועושה, אלה הדברים ז"ל. (ולקמן אבאר שיש הבדל בין מחוי"ב ועוש"ה, ובין מצו"ה ועוש"ה):
וכן כתב רבינו הרשב"ץ ז"ל בפירושו על ההגדה, וזה לשונו, שאלה, אם המשפטים המה שכליות א"כ גם אם לא נאמר בתורה היה השכל מחייב אותם ולמה נצטוינו בהם בתורת ה'. תשובה, זהו שאלת החכם כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם (דברים וא"ו כ'), כלומר למה ציוה אתכם גם בהמשפטים. והתירוץ מבואר בסיפא דקרא ואמרת לבנך וגו' ואותנו צוה ה' לעשות את כל המצוה הזאת כאשר ציונו (שם כ"א – כ"ד), כלומר לפיכך נצטוינו עליהם בתורה כדי שנעשה מצד מצוות ה' ית' ולא מצד השכל לבד, דגדול המצוה ועושה וכו', עכ"ל הרשב"ץ ז"ל. הרי להדיא שתירץ בדבריו קושיית הצל"ח הנ"ל. ולמען שלימות הענין אעתיק פה מה שכתבתי בחידושי אגדה שלי לבאר סיפא דקרא הנזכר שסיים הכתוב ויצונו ה' לעשות וגו' לטוב לנו כל הימים, וזה לשוני:
ה) הנה ביאור ענין גדול המצוה ועושה משאינו מצוה ועושה, פירש רבינו הריטב"א ז"ל בחידושיו סופ"ק דקידושין (דף ל"א ע"א בד"ה דאמר רבי חנינא) בשם הרמב"ן ז"ל שמי שהוא מצוה הרי זה קיים גזירת מלך ולפיכך שכרו הרבה מאוד, אבל לא מי שאינו מצוה ועושה, הרי לא קיים ציוו המלך, עכ"ל:
ולמען תבין עומק דבריו הקדושים מוכרח אני להקדים איזה הקדמה, ואז תשכיל ותבין כי עמקו מחשבותיו. הנה הרב מהר"י אלבו ז"ל בספר העקרים (מאמר רביעי, פרק ל"ו), חקר בענין גמול הנפשי לעתיד על הטוב ועל הרע, כי הנה אם שורת הדין הוא שגמול האדם בעד מפעלו יהיה עולמיי בלי קץ, א"כ גם גמול המעשים הרעים יתחייב שיהי' עולמי ונצחי, ואם שורת הדין נותן שגמול המפעל יהי' זמניי כלומר מוגבל עד זמן קצוב, א"כ גם שכר הטוב על המצות יחיוב להיות מוגבל עד עת קצוב, ומדוע באה אלינו הקבלה מדור דור שמשפט רשעים בגיהנם יש לו זמן קצוב, ושכר הצדיקים בגן עדן הוא נצחי היותם יושבים ומתענגים נצח מהדר זיו אורו יתברך בלי הפסק ובלי קץ:
ואומר אני טעמו של דבר, דהנה ידוע האי כללא דכייל לן הרב הגדול מהר"י ערמאה ז"ל בספרו עקידה (שער מבוא שערים, ובפרשת בשלח), כי כל פעולה נערכת כפי תכליתה, וכל דבר נידון ונשפט כפי נקודת המרכז התכליתיי שלו, וכפי תכלית המעשה כן ערך המפעל. והשתא נחזה אנן הן אם איש ישראל עושה מצוה ממצות התורה יושב בסוכה אוכל כזית מצה לוקח ארבעה מינים, הנה הלא תכלית מפעלו הוא לעשות רצון בוראו ונחת רוח לפני מי שאמר והיה העולם, נמצא עשייתו קשורה במאמר המאציל העליון, ומתאחדת ברצון האין סוף בציווי הקדוש ברוך הוא הבלתי מוגבל שאמר ונעשה רצונו, ובהיות שכל פעולה נערכת כפי תכליתה, והרי דיבורו של הקדוש ברוך הוא הוא בחינת אין סוף ורצונו מתפשט והולך לאין חקר, לפיכך גם שכר עשיית המצוה וגמול המפעל אין לה גבול וקצה, כיון שהוא נערכת כפי התכלית, והרי תכלית העשייה הוא הקדוש ברוך הוא שאין לו גבול ואינו זמניי, והבן:
אבל אם איש ישראל עושה עבירה כגון בעניני ממונות ומקח וממכר, או בעניני עריות וכדומה, כאשר נציג לפנינו את תכלית המפעל הרע הזה נמצאהו כי תכלית הפעולה הוא עצמו היינו גופו וגווייתו הבשריי, כגון הפרוץ בעריות הלא כוונתו למען תתענג גופו הבשריי בתענוג המשגל, ובעניני הממונות אם יגנוב או יגזול או יאנה הלא כוונתו למען יהיה לו לחם לאכלה, או בעבור יוכל לסבוא ולזולל כאוות חמדתו, או יעשה עם המעות אשר ירוויח בעבירה שאר דברים אשר הגוף החומרי נהנה מהם, א"כ הרי הגוף הגשמיי שלו הוא הוא תכלית עשיית העבירה, וא"כ איך תוכל לשפוט בעד המפעל הזה עונש נצחיי בלי קץ, הלא כל הפעולה נערכת כפי תכליתה, והרי הגוף עצמו שהוא תכלית הפעולה, הנהו מוגבל בזמן וחרוצים ימיו, רוח עברה בו ואיננו ימולל ויבש כעפרא דארעא, לפיכך אמרו חכמים (שבת דף ל"ג ע"ב) שמשפט רשעים שנים עשר חודש, היינו עד שיבלה הגוף באדמת הארץ ויתבטל מציאתו, ובהבטל תכלית המפעל ממילא תתבטל הרישימו שעשתה פעולה העון, ויעבור ואיננו והיה הכל כלא היה:
אכן זהו רק במומר לתיאבון שכוונתו אך להנאת הגוף, אבל מומר להכעיס הנפש אשר תעשה ביד רמה להמרות את אלקי ישראל, א"כ תכלית עונו הוא הקדוש ברוך הוא, אמרו בפרק קמא דראש השנה (דף י"ז ע"א) גיהנם כלה והן אינם כלים, כלומר עונשם נצחיי, מפני שתכלית עונם הוא ה' יתברך הבלתי בעל קץ והבלתי מוגבל בזמן:
ועתה תתבונן, הנה ידיעת ההפכיים שוה, והנה כמו שיש הבדל בין עושי עבירה, אם כוונתו להמרות מאמר המלך יתברך שמו, או אינו מתכוון להפיר ציווי הקדוש ברוך הוא, כן יש הבדל בעושי מצוה אם כוונתו לקיים דבר ה' ולעשות גזירת המלך הקדוש ברוך הוא, או אינו מתכוון לעשות גזירת המלך ציווי הקדוש ברוך הוא, כי העושה בכוונה לקיים מאמר המלך ה' יתברך שמו, א"כ תכלית מפעלו קשור בדבר ה', ולעשות רצונו נפשו חפיצה, ומפני שהקב"ה הוא נצחיי א"כ גם המפעל שהוא נערך כפי התכלית נעשה עולמיי, ומתאחד בדיבורו של הקדוש ברוך הוא ברצון המאציל העליון שהוא אין סוף:
אבל העושה מפעל טוב עבור קיום החברה האנושיית, אף כי גם זאת יפה היא, והשכל הישר מחייב להנהיג האדם בצדק ובמשפט, ולעשות צדקה וחסד איש עם רעהו, אף כי טוב עשה בעמיו ויישר כחו וחילו, אבל בהיות כי באופן זה תכלית המפעל הטוב ההוא ערוך רק עבור טובת בני אדם שוכני בתי חומר, לפיכך בהכרח שכרו יהיה רק זמניי ולא נצחיי, כיון שכל פעולה נערכת כפי תכליתה, והרי תכלית עשייתו ומפעלו הטוב המה בני אדם גם בני איש, ואך לטובתם הוא מתכוון, והרי האדם עצמו שהוא תכלית מפעלו אינו נצחיי, כי עוד מעט כבגד יבלו וכעשן יוכלו:
והן המה דברי הריטב"א ז"ל בשם רבינו הרמב"ן ז"ל דלפיכך גדול המצוה ועושה ממי שאינו מצוה ועושה, שהמצוה ועושה הרי כוונתו לקיים דבר ה' גזירת מלך, ופעולתו נקשרת במאמר יוצר בראשית, ונשארת רשימת פעולתו הטוב לעד ולעולמי עולמים, מה שאין כן האינו מצוה ועושה וכו':
ובזה יתבארו הכתובים הנזכרים למעלה, ואותנו צוה ה' לעשות הדברים האלה כאשר ציונו, ופירש הרשב"ץ ז"ל שזכרנו למעלה שהכוונה כדי שנעשה מצד ציווי ה' ולא מצד השכל לבד דגדול המצוה ועושה וכו', לפיכך מסיים הכתוב ויצונו ה' לעשות וגו' לטו"ב לנ"ו כ"ל הימי"ם, כלומר שאם היינו עושים מצד השכל לבד אז היה השכר בלתי נצחיי, אבל אחר שנצטוינו מה' אז תכלית המעשה לקיים מאמרו של יוצר בראשית ית"ש, ושוב שכר המצוה הוא עולמיי, וז"ש לטוב לנו כל הימים, והבן:
שוב מצאתי לחמי זקני הגאון בספרו הנחמד ישמח משה (פ' ויצא), שכתב ענין גדול המצוה ועושה וכו', וזה לשונו, דהנה אם עושה רק עפ"י השכל א"כ הרי אינו יכול לתקן יותר ממה שהשכל מגיע, אבל העושה מצד ציווי ה' ית"ש א"כ שורש הדבר הוא דבר ה' ומתקן בשמים ממעל גבוה מעל גבוה, כי כל דבר אי אפשר לעלות מעלה משרשו, ואם שרשו ממקור השכל האנושי אי אפשר לו לתקן למעלה מזה, עיין שם. והמעיין יראה שדבריו הקדושים כלולים בדברי הריטב"א בשם רבינו הרמב"ן ז"ל שזכרנו, והדברים עמוקים אי אפשר לבאר הכל עלי גליון:
עתה שוב נשוב לענינינו, דשפיר מיושב קושיית הצל"ח שהקשה אם סברא היא דאורייתא למה נצטוינו על זה בתורה, דניהי דסברא דאורייתא אבל עכ"פ לא הוי אלא מחוי"ב ועוש"ה, אבל לא מצו"ה ועוש"ה, ואי אפשר לו לעשות על כוונת המצוה, אבל מי שהוא מצוה ועושה, א"כ עושה על כוונת המצוה, כמ"ש חותני זקני שם, לקיים גזירת מלך, ואז נעשית פעולתו נצחיית, כי יש הבדל בין מחויב ועושה, ובין מצוה ועושה, והבן כי זה ענין עמוק:
ועוד יש לתרץ קושיית הצל"ח על פי מה שכתבו התוספות בפסחים (דף צ' ע"א ד"ה החיה), דלפעמים מצינו שבא הכתוב להודיענו שכך הוא דעתם של בני אדם וסברתם, אף דלא צריך קרא, עיין שם. ועיין תוספות עבודה זרה (דף יו"ד ע"ב בד"ה חד קטיל) דגם בבני נח שייך הך דהבא להרגך השכם להרגו, אף דהאי קרא דילפינן זאת מיניה בגמרא לא כתיב רק בישראל, אבל כיון שהוא מילתא דסברא שייכא גם בבני נח, והדברים עתיקים:
פה סיגעט תרס"ג לפ"ק, חנוך העניך
בהרב המפורסם בשם טוב רבי יוסף דוד מסאסוב