שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק א סימן ג
בענין היתר מעב"ד שניתן לאיש לישא אשה על אשתו מצד שחתכו האם שלה ומחלתה הותחלה קודם הנישואין יום ג' י"ט אלול תשי"ב. מע"כ ידידי הרה"ג ר' דוד משה ליבערמאן שליט"א רב בשיקאגא שלו' וברכה.
הנה קבלתי את המעב"ד בדבר ההיתר למר אפרים המכונה אלפרעד בן פרץ לישא אשה על אשתו וחתמתי עליו רק מטעם הג' שבכתב המעב"ד ועוד מטעם אחר שהוספתי אבל שאר הטעמים אינם כלום כאשר אבאר בקצרה מצד חוסר הפנאי.
הא שכתוב בהמעב"ד בטעם א' שהיא מורדת אף שהיא חולה אינו כלום כיון דמה שמנעתו מתשמיש היה בשביל מחלתה שאינה יכולה לסבול תשמיש. דמורדת שהוזכר בחולה בכתובות דף ס"ב ובש"ע סי' ע"ז סעי' ב' הוא או הראויה לתשמיש אך שאין לה רצון לזה מפני מחלתה שמחוייבת בשביל שעבודה לבעל או אף שאינה ראויה שמצטערת מזה אבל אומרת שלא תיבעל לו אף לכשתבריא כמו מורדת דנדה דודאי לא שייך מורדת בשביל שאינה רוצה להבעל בנדותה ורק שאיירי שאומרת שלא תיבעל לו לכשתטהר דאין לו פת בסלו כמפורש בגמ'.
וכן הא שכתוב בטעם ב' דאסור לבועלה מטעם שהוא כעל עצים ואבנים משום דניטל האם שלה ג"כ אינו כיון שהוא דרך תשמיש כמו קטנה ואילונית שמותר כמפורש ברמ"א סי' כ"ג סעי' ה'. ומה שבסעי' א' איתא שלא ישא קטנה הוא מצד בטול פו"ר או חומרא כדאיתא בב"ש ובט"ז עיין שם אבל כשכבר נשא מחוייב בעונתה לכו"ע. וגם הוא כמפורש ברש"י יבמות דף מ"ב שפי' בעקרה שצריכה להמתין ג"ח שנעקרה רחמה וניטלה האם שלה וכן פי' בכתובות דף ס' על שאינה ראויה לילד שנעקר בית הריון שלה א"כ מפורש דאחר ג"ח מותרת להנשא. אך בני הרב דוד שליט"א העיר שאולי רש"י לשיטתו דסובר בג' נשים משמשות במוך שמונח שם בעת התשמיש עיין בתוס' כתובות דף ל"ט וא"כ אפשר הוא משום דנחשב זה כדרך תשמיש מאחר שלא ניכר בחוץ ולכן מתיר לשמש בניטלה האם שלה אבל לר"ת דיבמות דף י"ב דאוסר במוך שמונח בשעת תשמיש מטעם דהרי הוא כמטיל על העצים ועל האבנים אפשר שאוסר גם בניטלה האם. אבל אף שהיה מקום לומר כן לא מצינו מי שיחלוק על רש"י בניטלה האם וא"כ לכו"ע מותר. ול"ד למוך שהוא דבר אחר שלא מגופה במקום הטלת הזרע. ול"ד ליש לה אוטם שאסור שהוא דוקא דכשבעלה משמש עמה זורה מבחוץ כמפורש בלשון הש"ע בסי' כ"ג סעי' ה' שהוא משום שמחמת האוטם לא נכנס הזרע לגופה כלל אלא שופך לחוץ שלכן אינו דרך תשמיש אבל בניטלה האם שנכנס לגופה הוא דרך תשמיש ומותר. וגם למה שבארתי בחדושי שגם לרש"י אינו דרך תשמיש שלכן אסור שלא בג' נשים והיתר דג' נשים הוא מטעם אחר ומ"מ מתיר בניטלה האם הוא ראיה גדולה מרש"י גם לכו"ע.
וכן אין להתיר מטעם שכתוב בטעם ד' שהשערת הרופאים שהמחלה באה מצד זנות וכיון שהיתה חולה עוד קודם הנישואין הרי רגלים לדבר שזינתה שיש להחשיב עוד למקח טעות, חדא דלא ע"פ השערה זו יש לסמוך דכמה מחלות יש באם אף בנשים כשרות וצנועות. אך אולי אמרו הרופאים ביחוד על מחלת האשה הזאת שהוא מזנות והוא באופן שאין לחשוד להרופאים שידוע שיש רופאים שיש לחושדם לשקר בשחד לטובת הבעל וגם לטעות ואף שסומכין עליהם בהרבה דברים הנוגעים לאיסורים אין לסמוך בדבר הנוגע לאחרים להרע להם וגם יש בזה חיובי ממון שע"ז צריך עדים כשרים וידיעה ברורה. ועוד אם הוא מהאנשים החשודים על כמה איסורים כהרבה אנשים שנמצאים בעוה"ר במדינתנו אף אם זנתה בודאי אין זה מק"ט כי אין מקפידין ע"ז דהא אף בכשרים וצנועים איכא מחלוקת בכתובות דף י"ג בכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה שזינתה קודם האירוסין שלר' יוחנן אינו מק"ט ויש לה כתובה מנה וכן סובר ר"ח בר אבין א"ר ששת בדף י"א וא"כ בפרוצים וחשודים על איסורים מסתבר שאף לר"א ור"נ ורבא דמק"ט לגמרי משמע הוא רק בכשרים וצנועים ולא בפרוצים וחשודים על איסורים. ואם היא גם כן מהפרוצות וחשודות באיסורים ודאי אין להחשיב כמק"ט שהוא כידוע לו שחשודה גם על זנות ומדלא התנה סבור וקביל וממילא א"א להתיר לו לישא אשה אחרת.
ומה שחתמתי על ההיתר הוא ממה שכתוב במעב"ד בטעם ג' שאסור לו ע"פ דברי הרופאים להזדווג עמה שסכנה היא לו שבזה אף שג"כ אפשר שהרופאים טועים מ"מ כיון שראוי לו לחוש לדבריהם אף לספק וחשש סכנה בעלמא נמצא שאינו יכול להזדווג עמה בברור ומצד החשד על הרופאים שמא משקרי ודאי אין בחשד שלנו כדאי לדחות טענת ברי של הבעל שלא שחדן ואומרים הרופאים כדעתם שסוברים כן באמת. וגם בודאי הב"ד חקרו ודרשו ויודעים את הרופאים שנראה להם שראוים לסמוך עליהם ואף שאינו ברור כ"כ נמי סגי בזה מטעם דבארתי.
ועוד טעם מה שחתמתי בשביל שיש בזה כמו מק"ט שאילו היה יודע שיצטרכו לחתוך האם ולא תהיה ראויה לבנים לא היה נושאה דאפילו הפרוצים והחשודים על איסורין רוצים להוליד בנים כידוע ואף שידע קודם הנישואין שהיא חולה שצריכה איזה נתוח אבל הא חשב שהוא ענין אחר שלא שייך להולדת בנים ולכן אף שלא נתיר האשה בלא גט מצד קידושי טעות יש עכ"פ להתיר להאיש לשיא אשה אחרת ופלא שבמעב"ד לא הוזכר שיהיה מק"ט מצד הבנים שבזה ליכא פלוגתא בגמ' והוא טעם אף לפרוצים והזכירו רק מצד הזנות שהוא רק בכשרים וגם פלוגתא בגמ'.
ומה שכתב כתר"ה במכתבו אלי להתיר גם מצד מצות פו"ר שאף שבשהה עשר שנים ולא ילדה לא נהגינן להתיר הוא מטעם הנוב"ת סי' ק"ב דאולי עון חו"ל גורם דמטעם זה אין כופין להוציא והכא ברור שהוא מצדה שאין שייך שתלד אף בא"י. אבל אני לא הייתי מתיר בשביל זה דדברי הנו"ב תמוהין שהרי הרמ"א כתב לשיטה זו שגם בשהה י' שנים אין מתירין שר"ג גזר גם במקום מצוה גם הא דבמקום מצות יבום גזר, ומשמע מלשון הרמ"א שמטעם אחד הוא שהרי כתב על הא דכתב בשיטה ראשונה של"ג במקום דחוי מצוה כגון דשהה עשר שנים ולא ילדה אמנם יש חולקין וס"ל דחרם ר"ג נוהג אפילו במקום מצוה ואפילו במקום יבום עיין שם והתם לא שייך טעם הנו"ב. ובטעם הנו"ב צריך לומר שסובר שמצות פו"ר עדיפא כיון שמדינא יש לכוף להוציא אבל מלשון הרמ"א משמע שאין חלוק ולכן אם היה מזדמן זה באשה שחלתה אחר הנישואין ונטלו האם שלה ואין לו סכנה להזדווג עמה לא הייתי מתיר בשביל המצוה דפו"ר לפ"מ שנהגינן כשיטה זו אך הכא בעובדא דידן יש להתיר מאחר שהיה זה קודם הנישואין שהוא כטעות וגם מצד אמירת הרופאים שסכנה לו להזדווג עמה. ידידו מוקירו, משה פיינשטיין
בענין היתר מעב"ד שניתן לאיש לישא אשה על אשתו מצד שחתכו האם שלה ומחלתה הותחלה קודם הנישואין יום ג' י"ט אלול תשי"ב. מע"כ ידידי הרה"ג ר' דוד משה ליבערמאן שליט"א רב בשיקאגא שלו' וברכה.
הנה קבלתי את המעב"ד בדבר ההיתר למר אפרים המכונה אלפרעד בן פרץ לישא אשה על אשתו וחתמתי עליו רק מטעם הג' שבכתב המעב"ד ועוד מטעם אחר שהוספתי אבל שאר הטעמים אינם כלום כאשר אבאר בקצרה מצד חוסר הפנאי.
הא שכתוב בהמעב"ד בטעם א' שהיא מורדת אף שהיא חולה אינו כלום כיון דמה שמנעתו מתשמיש היה בשביל מחלתה שאינה יכולה לסבול תשמיש. דמורדת שהוזכר בחולה בכתובות דף ס"ב ובש"ע סי' ע"ז סעי' ב' הוא או הראויה לתשמיש אך שאין לה רצון לזה מפני מחלתה שמחוייבת בשביל שעבודה לבעל או אף שאינה ראויה שמצטערת מזה אבל אומרת שלא תיבעל לו אף לכשתבריא כמו מורדת דנדה דודאי לא שייך מורדת בשביל שאינה רוצה להבעל בנדותה ורק שאיירי שאומרת שלא תיבעל לו לכשתטהר דאין לו פת בסלו כמפורש בגמ'.
וכן הא שכתוב בטעם ב' דאסור לבועלה מטעם שהוא כעל עצים ואבנים משום דניטל האם שלה ג"כ אינו כיון שהוא דרך תשמיש כמו קטנה ואילונית שמותר כמפורש ברמ"א סי' כ"ג סעי' ה'. ומה שבסעי' א' איתא שלא ישא קטנה הוא מצד בטול פו"ר או חומרא כדאיתא בב"ש ובט"ז עיין שם אבל כשכבר נשא מחוייב בעונתה לכו"ע. וגם הוא כמפורש ברש"י יבמות דף מ"ב שפי' בעקרה שצריכה להמתין ג"ח שנעקרה רחמה וניטלה האם שלה וכן פי' בכתובות דף ס' על שאינה ראויה לילד שנעקר בית הריון שלה א"כ מפורש דאחר ג"ח מותרת להנשא. אך בני הרב דוד שליט"א העיר שאולי רש"י לשיטתו דסובר בג' נשים משמשות במוך שמונח שם בעת התשמיש עיין בתוס' כתובות דף ל"ט וא"כ אפשר הוא משום דנחשב זה כדרך תשמיש מאחר שלא ניכר בחוץ ולכן מתיר לשמש בניטלה האם שלה אבל לר"ת דיבמות דף י"ב דאוסר במוך שמונח בשעת תשמיש מטעם דהרי הוא כמטיל על העצים ועל האבנים אפשר שאוסר גם בניטלה האם. אבל אף שהיה מקום לומר כן לא מצינו מי שיחלוק על רש"י בניטלה האם וא"כ לכו"ע מותר. ול"ד למוך שהוא דבר אחר שלא מגופה במקום הטלת הזרע. ול"ד ליש לה אוטם שאסור שהוא דוקא דכשבעלה משמש עמה זורה מבחוץ כמפורש בלשון הש"ע בסי' כ"ג סעי' ה' שהוא משום שמחמת האוטם לא נכנס הזרע לגופה כלל אלא שופך לחוץ שלכן אינו דרך תשמיש אבל בניטלה האם שנכנס לגופה הוא דרך תשמיש ומותר. וגם למה שבארתי בחדושי שגם לרש"י אינו דרך תשמיש שלכן אסור שלא בג' נשים והיתר דג' נשים הוא מטעם אחר ומ"מ מתיר בניטלה האם הוא ראיה גדולה מרש"י גם לכו"ע.
וכן אין להתיר מטעם שכתוב בטעם ד' שהשערת הרופאים שהמחלה באה מצד זנות וכיון שהיתה חולה עוד קודם הנישואין הרי רגלים לדבר שזינתה שיש להחשיב עוד למקח טעות, חדא דלא ע"פ השערה זו יש לסמוך דכמה מחלות יש באם אף בנשים כשרות וצנועות. אך אולי אמרו הרופאים ביחוד על מחלת האשה הזאת שהוא מזנות והוא באופן שאין לחשוד להרופאים שידוע שיש רופאים שיש לחושדם לשקר בשחד לטובת הבעל וגם לטעות ואף שסומכין עליהם בהרבה דברים הנוגעים לאיסורים אין לסמוך בדבר הנוגע לאחרים להרע להם וגם יש בזה חיובי ממון שע"ז צריך עדים כשרים וידיעה ברורה. ועוד אם הוא מהאנשים החשודים על כמה איסורים כהרבה אנשים שנמצאים בעוה"ר במדינתנו אף אם זנתה בודאי אין זה מק"ט כי אין מקפידין ע"ז דהא אף בכשרים וצנועים איכא מחלוקת בכתובות דף י"ג בכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה שזינתה קודם האירוסין שלר' יוחנן אינו מק"ט ויש לה כתובה מנה וכן סובר ר"ח בר אבין א"ר ששת בדף י"א וא"כ בפרוצים וחשודים על איסורים מסתבר שאף לר"א ור"נ ורבא דמק"ט לגמרי משמע הוא רק בכשרים וצנועים ולא בפרוצים וחשודים על איסורים. ואם היא גם כן מהפרוצות וחשודות באיסורים ודאי אין להחשיב כמק"ט שהוא כידוע לו שחשודה גם על זנות ומדלא התנה סבור וקביל וממילא א"א להתיר לו לישא אשה אחרת.
ומה שחתמתי על ההיתר הוא ממה שכתוב במעב"ד בטעם ג' שאסור לו ע"פ דברי הרופאים להזדווג עמה שסכנה היא לו שבזה אף שג"כ אפשר שהרופאים טועים מ"מ כיון שראוי לו לחוש לדבריהם אף לספק וחשש סכנה בעלמא נמצא שאינו יכול להזדווג עמה בברור ומצד החשד על הרופאים שמא משקרי ודאי אין בחשד שלנו כדאי לדחות טענת ברי של הבעל שלא שחדן ואומרים הרופאים כדעתם שסוברים כן באמת. וגם בודאי הב"ד חקרו ודרשו ויודעים את הרופאים שנראה להם שראוים לסמוך עליהם ואף שאינו ברור כ"כ נמי סגי בזה מטעם דבארתי.
ועוד טעם מה שחתמתי בשביל שיש בזה כמו מק"ט שאילו היה יודע שיצטרכו לחתוך האם ולא תהיה ראויה לבנים לא היה נושאה דאפילו הפרוצים והחשודים על איסורין רוצים להוליד בנים כידוע ואף שידע קודם הנישואין שהיא חולה שצריכה איזה נתוח אבל הא חשב שהוא ענין אחר שלא שייך להולדת בנים ולכן אף שלא נתיר האשה בלא גט מצד קידושי טעות יש עכ"פ להתיר להאיש לשיא אשה אחרת ופלא שבמעב"ד לא הוזכר שיהיה מק"ט מצד הבנים שבזה ליכא פלוגתא בגמ' והוא טעם אף לפרוצים והזכירו רק מצד הזנות שהוא רק בכשרים וגם פלוגתא בגמ'.
ומה שכתב כתר"ה במכתבו אלי להתיר גם מצד מצות פו"ר שאף שבשהה עשר שנים ולא ילדה לא נהגינן להתיר הוא מטעם הנוב"ת סי' ק"ב דאולי עון חו"ל גורם דמטעם זה אין כופין להוציא והכא ברור שהוא מצדה שאין שייך שתלד אף בא"י. אבל אני לא הייתי מתיר בשביל זה דדברי הנו"ב תמוהין שהרי הרמ"א כתב לשיטה זו שגם בשהה י' שנים אין מתירין שר"ג גזר גם במקום מצוה גם הא דבמקום מצות יבום גזר, ומשמע מלשון הרמ"א שמטעם אחד הוא שהרי כתב על הא דכתב בשיטה ראשונה של"ג במקום דחוי מצוה כגון דשהה עשר שנים ולא ילדה אמנם יש חולקין וס"ל דחרם ר"ג נוהג אפילו במקום מצוה ואפילו במקום יבום עיין שם והתם לא שייך טעם הנו"ב. ובטעם הנו"ב צריך לומר שסובר שמצות פו"ר עדיפא כיון שמדינא יש לכוף להוציא אבל מלשון הרמ"א משמע שאין חלוק ולכן אם היה מזדמן זה באשה שחלתה אחר הנישואין ונטלו האם שלה ואין לו סכנה להזדווג עמה לא הייתי מתיר בשביל המצוה דפו"ר לפ"מ שנהגינן כשיטה זו אך הכא בעובדא דידן יש להתיר מאחר שהיה זה קודם הנישואין שהוא כטעות וגם מצד אמירת הרופאים שסכנה לו להזדווג עמה. ידידו מוקירו, משה פיינשטיין