קטע קטן מתוך המאמר חג פסח, קדושת אכילה של מצוה באוצרות התורה חלק שני של הרב משה צוריאל זצ"ל
המצוה הראשונה היא תיקון האכילה
ולכן כתב ר׳ צדוק מלובלין ״מצוה ראשונה שנצטוו ישראל ביציאת מצרים שהוא התחלת הכניסה ליהדות, היא מצות אכילה״ (=קרבן פסח) (״תקנת השבין״, נא:). ״פרשת החודש היתה הקדמה למצות הפסח. כי בן־נח אין להם כח לאכול אכילה בקדושה, ואחר שנתן להם (לישראל) פרשת החודש שנעשו אומה ישראלית בחינת ׳כנסת ישראל׳, אז ניתן להם מצות הפסח״ (״פרי צדיק״, ב/קיז:) ״ובא מצוות הפסח לתקן הקלקול של אדם הראשון״ (=שאכל מפרי עץ הדעת) (״פרי צדיק״, ג/יט:, פסח, מאמר א׳).
הדברים תואמים להסברו של הגר״א על התוכן של שבעה שבועות שאנו סופרים בספירת העומר לתקן שבעה ראשי מדות. הרי שבוע ראשון בא לתקן פגם של אכילות אסורות (ספירת ״חסד״). שבוע שני לתקן פגם של קנאה ושנאה (ספירת ״גבורה״). שבוע שלישי בא לתקן פגם של עון הגאוה (ספירת ״תפארת״). שבוע רביעי בא לתקן פגם של הקמצנות (ספירת ״נצח״). שבוע חמישי בא לתקן פגם של שנאת הבריות (ספירת ״הוד״). שבוע ששי בא לתקן פגם של תאוות עריות (ספירת ״יסוד״). שבוע שביעי בא לתקן פגם של עצלות ועצבות (ספירת ״מלכות״). ובכן, שבוע ראשון שהוא חג הפסח בא לתקן אכילות אסורות. (על תיקון שבוע ראשון, ראה ״פרי צדיק״, ג/טו:). ועוד כתב: ״משום הכי קורין בתורה ביום א׳ של פסח כל פרשת המועדות, כי פסח הוא שורש כל קדושת המועדים״ (״פרי צדיק״, ג/כז., פסח, יום ב׳, ס״ק י״ט)
יתרה מזאת, ״כל חכמת מצרים היתה למלאות תאותם בכל חמודות עוה״ז, כמו שהם כל חכמת הגוים״ (ר׳ צדוק, ״פרי צדיק״ ח״א, מאמר ז׳, קדושת שבת, דף 54). ״מצות אכילת מצה נותנת קדושה באכילות. כי כל מצוה, בפרט אותה שמברכים עליה ״אשר קדשנו במצוותיו״ מוספת קדושה באדם, וביחוד באותו אבר וכח… ומובא בזהר יצר טוב ויצר הרע, הם בסמל של מצה וחמץ. וכן בלשון חז״ל ״שאור שבעיסה״ (ברכות יז.) דעיקר יצה״ר הוא באכילה כידוע, משורש נחש ועץ הדעת. ונגדו אכילת מצה נותנת קדושה בכל מאכלי לחם של כל השנה. ואכילת מרור בכל מאכלי ירקות. ואכילת קדשים בבשר. ולכן בזמן הזה עם־הארץ אסור לאכול בשר (פסחים מט:) כי אין לנו אכילת בשר שמברכים עליו ״אשר קדשנו במצוותיו וצונו״(עיי״ש למה ת״ח יצא מכלל זה) (קונטרס ״עת האוכל״, סוף ״פרי צדיק״ ח״א, עמ׳ 237, פסקא י׳).
בזוהר(ב/קפג:) שאלו: אם מצה היא לחם קודש, למה לא נאכל אותה כל השנה כולה, ונמנע כל השנה מן החמץ? עונים על כך כי המצה היא ״לחם אסוותא״(=רפואה) ועל ידי שנשמור מחזור שלם של שבעה ימים, נוכל להרשות לעצמנו לאכול חמץ בשאר ימות השנה. כן בזוהר (ג/רפב:) למדונו ״מאן דנטיר מחמץ ושאור, איהו נטיר מיצר הרע לתתא, ונשמתא (נטיר) לעילא״.
התורה ציוותה בפסח על ג׳ אכילות:
פסח, מצה ומרור. ענין ״מצה״ הוא ביטוי של ״פשטות״, קמח ומים ללא חומרים נוספים. ״לחם עוני״ ללא התרוממות וגאוה, ולא כשאור המתנפח (ר׳ צדוק, ״מחשבות חרוץ״, דף 72). וכן ללא עצלות ושהייה בעת אפייה, אלא בזריזות. ענין ״מרור״ נקרא בלשון חז״ל ״פרפרת הפת״ כי ממשיך את הלב לאכילה, כדרך כל מריר או חריף או חמוץ או מליח. מבאר ר׳ צדוק כי ״וימררו את חייהם״ (כמו שלש מתנות טובות שניתנו ע״י יסורין – ברכות ה.) יש תועלת ביסורין הללו, כי במצרים ״וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ״ (שמות א/יב). כלומר ״על מצות ומרורים יאכלוהו״ כי היסורין גריר ליבא ומוליד בנו חיות לבקש ישועת ה׳. ״ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה״ (שמות ב/כג). הנה יצא מזה פרי טוב! לענין כוונות של קרבן פסח עיין כוונות עמוקות שהציב בפנינו מהר״ל (״גבורות ה׳״, פ״ס). אמנם אין לנו כעת יכולת להקריב הקרבן, אבל ״ונשלמה פרים שפתינו״, נוכל ללמוד הלכות קרבן פסח. הרצון שלנו עולה לנו כאילו הקרבנוהו ואכלנוהו (מנחות קי.). עכ"ל