פרשת משפטים – משפטי התורה – תנאי להשכנה השכינה בארץ – הרב יהודה אפשטיין, יו"ר קדושת ציון, וקישור לסרטון לילדים על הפרשה

יום ששי, כ"ג שבט התשפ"ה – ערב פרשת משפטים

כאשר מתבוננים במבט של 'מעוף הציפור' על פרשיות חומש שמות, נראית פרשת משפטים לכאורה מחוץ למקומה, כאילו 'תקעו' אותה באמצע החומש. החומש מתאר את שעבוד מצרים, את שליחות משה ואת הגאולה משעבוד בדרך למתן תורה ולהקמת המשכן, שאז מתקיימת התכלית של שכינת ה' בתחתונים, ומה שנותר זה לעלות לארץ ולקיים בה את ממלכת התורה. בתווך מובא חטא העגל אשר עיכב את אותה תכלית, והחומש אכן מסתיים בהקמת המשכן במדבר. אולם אותו קובץ חוקים ובו דיני עבד ואמה, שור שנגח את הפרה, ארבעה שומרים ושאר דיני נזיקין – מה הקשר שלו למהלך האירועים בחומש? היה יותר מתאים שיובא בחומש דברים אגב חוקים רבים אחרים המובאים שם להסדרת חיי החברה והיחסים שבין איש לרעהו.

אולם נראה, כי דווקא משום 'חוסר השייכות' של השור והפרה למהלך של השכנת השכינה, באה התורה ללמד כי קשר כזה, אף אם אינו נראה לעיניים, הינו מוכרח, והוא מלמד על עיקרון מהותי בתורה, אשר תכליתה לפרוס את שלטון ה' על-פני הבריאה כולה. היה מקום לחשוב, כפי שנראה לרבים במושכל ראשון, כי ישנם 'עניני דת', הסובבים סביב המקדש ועבודתו, ולעומת זאת קיימים 'ענינים חילוניים', ארציים, של דיני נזיקין, של שוורים ותרנגולים, ובימינו של מכוניות ומטוסים, עניני מסחר וצבא, תעשיה וכלכלה, בקיצור – ענייני העולם החילוני. אלו לכאורה מנותקים מאלו. אדם עולה לרגל למקדש, הולך לשיעור תורה, מקפיד על שמירת שבתות ומועדים, אולם בשאר הזמן הוא 'חופשי', הוא מתנהל על-פי כללי האנושות המקובלים בלי קשר להיותו יהודי. באה הפרשה הזו בתווך שבין מתן תורה להקמת המשכן ומלמדת אותנו, כי השקפה זו אינה נכונה! קיום דיני המשפט העברי אינו נועד רק להסדרת חיי החברה, לשם כך אפשר היה גם ללמוד ממשפטי האומות היותר מתוקנות. קיום המשפט העברי הוא תנאי הכרחי להשכנת השכינה בארץ, שכן הצדק והמשפט המוחלטים מקורם רק בבורא עולם, ולא בהסכמת בני-אדם. כאשר הצדק והמשפט המגולמים בתורה שניתנה מאת הבורא מיושמים כאן בארץ הגשמית – אז מונח הקרקע להקמת המשכן, אז ה' יכול לשכון בתוכנו.

משום כך החמירו חז"ל כל-כך באיסור ההליכה לערכאות, וכפי שרש"י מביא מיד בתחילת הפרשה. ההולך לערכאות, אף אם ידונו שם כדיני ישראל, ואף אם בשאר אורחות חייו הוא מתנהג כיהודי שומר תורה ומצוות – אדם כזה כאילו אומר שה' לא שייך לעולם הממשי בו אנו חיים. הוא כאילו מנותק מאיתנו, הוא שוכן במרומים וברגעי התעלות דתית אנחנו מוכנים לעבוד אותו. אבל מה לו וליחסי שכנים? מה לו ולחזקת הבתים? מה לו ולסכסוכי ממון? אולם תורתנו הקדושה רואה בחומרה גישה זו. תכלית התורה היא דווקא להשכין את ה' כאן בארץ, ואף המשכן אינו אלא ביטוי של רעיון זה, שה' הנשגב אכן מתערב בעולמנו השפל, ואכן חשוב לו כמה ישלם שור תם שנגח פרה וכמה ישלם שור מועד, מה דינו של עבד וכיצד יוצאת אמה לחרות.

בימינו קיבל רעיון ה'הפרדה' שבין ה' הנשגב לעולמנו השפל, אותו רעיון בו נלחמת התורה כאן בפרשת משפטים, חיזוק מכל מיני גורמים, אשר טוענים כי היהדות אינה אלא 'דת' ואינה עוסקת בענינים לאומיים כגון מלחמה וריבונות. אין זה אלא עוד גלגול של אותו רעיון אווילי. עלינו להכריז ברמה, כי דבר ה' חייב לפרוס את שלטונו על הבריאה כולה, ואין תחום שאינו תחת שלטונו. זהו עוד לקח שהיה ברור בעת מתן תורה, והלך ונשכח עקב הגלות המרה, אשר מלבד הצרות הפיזיות שהמיטה עלינו, שבשה אף את הדעת ואת צורת ההסתכלות על העולם. הבה נשליך את הגלות מעל פנינו, ונחזור להיות עם ה', על כל המשתמע מכך. הבה נשכין את ה' בתוכנו באמת. הבה נפגין קבל תבל ומלואה, כי הצדק והמשפט האמיתיים – מקורם בתורתנו הקדושה, מקורם בדרך שהנחילו אבותינו הקדושים – "וְאַ֨בְרָהָ֔ם הָי֧וֹ יִֽהְיֶ֛ה לְג֥וֹי גָּד֖וֹל וְעָצ֑וּם וְנִ֨בְרְכוּ־ב֔וֹ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ. כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ ה' לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט לְמַ֗עַן הָבִ֤יא ה' עַל־אַבְרָהָ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֖ר עָלָֽיו" (בראשית יח יח-יט, פרשת וירא).

וכן מפורש בנאום הפרידה של משה בפני העם (דברים פרק ד ה-ח, פרשת ואתחנן) – "רְאֵ֣ה׀ לִמַּ֣דְתִּי אֶתְכֶ֗ם חֻקִּים֙ וּמִשְׁפָּטִ֔ים כַּאֲשֶׁ֥ר צִוַּ֖נִי ה' אֱ-לֹהָ֑י לַעֲשׂ֣וֹת כֵּ֔ן בְּקֶ֣רֶב הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם בָּאִ֥ים שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ. וּשְׁמַרְתֶּם֘ וַעֲשִׂיתֶם֒ כִּ֣י הִ֤וא חָכְמַתְכֶם֙ וּבִ֣ינַתְכֶ֔ם לְעֵינֵ֖י הָעַמִּ֑ים אֲשֶׁ֣ר יִשְׁמְע֗וּן אֵ֚ת כָּל־הַחֻקִּ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְאָמְר֗וּ רַ֚ק עַם־חָכָ֣ם וְנָב֔וֹן הַגּ֥וֹי הַגָּד֖וֹל הַזֶּֽה. כִּ֚י מִי־ג֣וֹי גָּד֔וֹל אֲשֶׁר־ל֥וֹ אֱ-לֹהִ֖ים קְרֹבִ֣ים אֵלָ֑יו כּה' אֱ-לֹהֵ֔ינוּ בְּכָל־קָרְאֵ֖נוּ אֵלָֽיו. וּמִי֙ גּ֣וֹי גָּד֔וֹל אֲשֶׁר־ל֛וֹ חֻקִּ֥ים וּמִשְׁפָּטִ֖ים צַדִּיקִ֑ם כְּכֹל֙ הַתּוֹרָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּֽוֹם".