ספר כד הקמח – הכנעה
כמה גדול כח ההכנעה לפני הש"י שכל זמן שאדם מכניע את יצרו ומביאו תחת שעבוד עבודת הש"י אפי' היה רשע גמור כאחאב מובטח לו שתגיע לו ממנה תועלת גדולה, שכן מצינו באחאב שהיה מפושעי ישראל שכתוב (מלכים א כא) רק לא היה כאחאב אשר התמכר לעשות הרע בעיני ה'. וכשהכניע את יצרו כתוב עליו (שם) הראית כי נכנע אחאב מפני וגו'. וכן מצינו במנשה שעשה כל תועבות ה' וכתיב בו (דה"ב לג) ועונן ונחש וכשף ועשה אוב וידעוני, וגם דם נקי שפך הרבה מאד עד שמלא את ירושלים פה לפה. וכאשר נכנע וחזר בתשובה נתקבלה תשובתו שכן כתיב (שם) ובהצר לו חלה את פני ה' אלהיו ויעתר לו וגו' ודרז"ל א"ת ויעתר לו אלא ויחתר לו, נעשה לו כמין מחתרת ברקיע לקבלו. ואמון בנו שלא נכנע שנא' (שם) ולא נכנע מפני וגו' כי הוא אמון הרבה אשמה ונענש שהרגוהו עבדיו הוא שכתוב (שם) ויקשרו עליו עבדיו וימיתהו וגו'. ונבוכדנאצר שלא רצה להכנע אלא היה מתגאה ועושה עצמו אלוה ובקש לעלות עצמו ממדרגה אנושית למדרגת אלהות הכניעו הקדוש ברוך הוא והשפילו ממדרגת אנושית למדרגת הבהמות. והיה אוכל עשבים כבהמה שבע שנים והיה ענשו מדה כנגד מדה כי ההכנעה והשבירות ענשו של גאה, הוא שאמר שלמה (משלי יו) לפני שבר גאון ולפני כשלון גבה רוח:
נמצאת למד שמדת ההכנעה נבחרת ורצויה אצל השם יתעלה והיא עיקר העבודה בנבראים
והנה רז"ל בארו לנו כי מדת הכנעת היצר דוחה מצות עשה של תורה מצות פריקה, וזה שאמרו בבבא מציעא פרק אלו מציאות (דף לב ב) אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה לטעון עם השונא כדי לכוף את יצרו, וזה עיקר התורה שיכוף אדם את יצרו ויכניע לבו מן התאוות הגשמיות שלא יבוא בדבר מהם כנגד השם יתעלה. וכן אמר שהע"ה (משלי יב) יודע צדיק נפש בהמתו, ועיקר פירושו כי הצדיק מכניע ומשבר נפש הבהמית שלו והוא מלשון (שופטים ח) ויודע בהם את אנשי סכות וגו'. כי הצדיק משעבד אותה ביד היצר הטוב ואם הוא משועבד לה הנה הוא פחות מן הבהמות. וכשהוא מכניע ומשבר אותה הנה הוא צדיק מעולה יותר מן המלאך לפי שהוא יש לו מונע מה שאינו למלאך. וזה הוא שאמרו רז"ל (חולין פ"ז דף צא ב) גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת, וזה הוא שכתוב (משלי יג) תאוה נהיה תערב לנפש. מלשון (דניאל ח) נהייתי ונחליתי, יאמר התאוה הנשברת תערב לנפש המשכיל, ותועבת כסילים סור מרע ודבר זה מתועב אצל הכסיל שהוא הפכו שאינו רוצה להכניע תאותו. נמצאת למד שמדת ההכנעה נבחרת ורצויה אצל השם יתעלה והיא עיקר העבודה בנבראים ותכלית כונת התורה בתעניות ובתפלות ובמלקיות:
אודות המחבר ע"פ פרוייקט השו"ת בר אילן
ביוגרפיה – כד הקמח
רבי בחיי בן אשר נולד בספרד בשנת ה"א ט"ו (1255) למשפחת הרבנים המפורסמת אבן חלווה (חלואה, חלוה; יש להבדיל אותו מרבנו בחיי בן יוסף אבן פקודה בעל 'חובות הלבבות', שקדם לו בכמאתיים שנה). היה תלמידו של הרשב"א בברצלונה. עוד בחיי רבו בשנת ה"א נ"א (1291) החל לכתוב את פירושו לתורה, שכונה לימים 'מדרש רבנו בחיי'. הפירוש מבוסס על פירוש הרמב"ן על התורה, ויש בו גם הרבה דרושים והרחבות והסברים על פי הקבלה, והוא מהווה פירוש שיש בו שילוב מיוחד של פשט ורמז ודרש וסוד. לחלק ממדרשי חז"ל וביאורי הקדמונים שהוא מביא בפירושו אין לפנינו היום שום מקור אחר. נוסף על הביאור לתורה כתב את הספר 'כד הקמח', המכיל דרשות מוסריות על שישים מצוות הקשורות לאמונה ולמידות, כמו בטחון בה' ואהבת ה', הידור בתפילה, אפסות הגאווה והחנופה, אהבת הבריות, כיבוד אב ואם, שלום ותשובה, צדקה ומעשים טובים וכו'. עוד כתב את הספר 'שולחן של ארבע', על הלכות סעודה ע"פ המוסר והקבלה. רבנו בחיי נפטר בסרגוסה שבספרד בשנת ק' (1340). פירושו לתורה נדפס פעמים רבות, ולמאגר הוכנס הפירוש ע"פ הנוסח שבהוצאת מישור, ירושלים תשנ"ד. הספרים 'שולחן של ארבע' ו'כד הקמח' הוכנסו למאגר ע"פ מהדורת ורשה תרל"ב (1872).