פרק ראשון

האנוסים

במהלך השנה וחצי האחרונה התחלתי לעסוק בשיטתיות בנושא. קיימתי עשרות מפגשים אינטימיים עם דמויות שונות בפקידות הישראלית. לשם הבהרה, ההגדרה שלי לפקידות היא כל אותם משרתי המדינה הכפופים לרשות המבצעת. בכללם הצבא, המשטרה, המוסד, השב"כ, השידור הציבורי ודומיהם, משרדי הממשלה כמובן וכל יחידות הסמך לסוגיהן. המפגשים היו מרתקים. הכרתי את הדברים גם קודם מתפקידי השונים בשירות המדינה, אבל צבר הסיפורים והמשמעויות שלהם, היו מדהימים.

במפגשים הללו פגשתי אנשים רבים שחששו שדעותיהם יוודעו ברבים, דמויות, חלקן בתפקידי מפתח, ששילמו מחירים כבדים מרגע שהחוו דעה שאיננה מתיישרת עם הדעה "הנכונה" במערכות הציבוריות. פגשתי אנשים שבמשך שנים שוקלים מילים. נזהרים שלא להביע דעה שתסמן אותם סופית. שלא יובן לא נכון, ניתן להיות איש ימין במערכת, כל עוד אתה מבין היטב את מקומך ואת גבולות הגזרה. אבל עדיף, ליתר ביטחון שלא ידעו את דעותיך.

אף אחד לא יגיד לך כלום. המבט מספיק, אתה מבין לבד. ברגע שהבינו היכן אתה ממוקם ההערכה המקצועית כלפיך יורדת פלאים. סומנת, בלי שיגידו מילה. הם אפילו לא תמיד יחליפו מילה בין אחד לשני, אין צורך.

הפחד של האנשים וההסתתרות מאחרי חזות שונה תפיסתית כדי שלא תסומן, הזכירה לי משהו. וכך התבעתי את המונח – "אנוסים". הם שם בכל מקום. שקטים, כנועים, מבינים שאסור להם להרים ראש או לפתוח את הפה, כי הם יסומנו. או שבסוף הם "מתמסדים" והופכים לבעלי הזדהות מוחלטת עם המערכת. כך המערכת "מאלפת" את כולם אפילו את אלה שחושבים ממש אחרת ממנה. אגב, זה לא רק במגזר הציבורי, התופעה הזו קיימת, בעוצמה לא פחות גדולה, גם במגזר העסקי .

זה לא משנה שהימין בשלטון. עדיין יש מיינסטרים בפקידות הישראלית הבכירה, ויש את  ה"אנוסים."

אז איך משנים את המצב?

על מנת לנצח את שיטת הדיפ סטייט צריך קודם להכיר אותה.

מאיפה מתחילים? מההתחלה.

הכוחות המובילים של החברה שהובילו להקמתה של מדינת ישראל היו מאוד מאובחנים. עדתית ,דתית, תפיסתית, תרבותית. השליטה שלהם היתה מוחלטת. בכל מרכיב שהוא במדינת ישראל .בכלכלה, באקדמיה, במערכות הציבוריות, בתקשורת, בצבא, בהכל. שליטה על מקורות הידע ועל המשאבים. קבוצה זו ניווטה את המדיניות כמעט ללא בקרה והפרעה.

כך, במשך השנים הראשונות של המדינה הכל היה פשוט וברור.

ואז הגיע בגין בשנת 1977. הוא לא התכוון לבצע מהפכה. אבל הרכבת החלה לצאת אז לדרך .

השינוי החברתי והדמוגרפי כבר החל לתת את אותותיו.

האליטה השלטת הבינה את זה מהר. המהלך הראשון לביצור מעמדה היה עוד בממשלת המעבר של רבין לאחר ההפסד בבחירות, ימים ספורים לפני שבגין הודיע לנשיא "עלה בידי". בימי הביניים הללו הקימה ממשלת המעבר את הות"ת. הועדה לתקצוב של האוניברסיטאות.  כך נוצר המנגנון הראשון שווידא שלא משנה מי יהיה בשלטון, האליטה תשלוט באופן קבוע באקדמיה. תקבע את האמת האקדמית ועיצוב התודעה של האינטלקטואליה הישראלית .זהו מרכיב קריטי. כך נקבע שהאליטה האינטלקטואלית הישראלית תשלט באופן מונוליטי ע"י השמאל הישראלי או בגילגולו הנוכחי, ע"י תפיסות פרוגרסיביות פוסט מודרניות. התודעה התקבעה שהצד הנאור, המשכיל והאנטליגנטי הוא מאוחד ומאובחן. עכשיו עליך לבחור לאיזה צד אתה משתייך, לשבט הנאור או לשבט הבבונים? אין פקיד בישראל שלא עבר באקדמיה שהשפיעה על עיצוב תודעותיו. ע"י השליטה באקדמיה הישראלית סימן השמאל הישראלי וי גדול על הרכיב הקריטי הראשון, קביעת הנורמות בחברה הישראלית.

לאחר ההלם הראשוני של תוצאות הבחירות של שנת 1977, השמאל היה בטוח שהימין יבין את המשמעות של קבלת השלטון לידיו ויבצע תהליך מהיר של החלפת תפקידי המפתח של הפקידות הממשלתית. למרבה הפתעתם זה לא קרה. וכך יצא לדרך השלב השני. בשלב זה ביצרה האליטה את שליטתה במנגנון ע"י שיכפול מתמיד של תפיסת העולם של הפקידות הבכירה ויצירת הגבלות על היכולת להחליפה. ע"י מערכות בירוקרטיות, שנפרט אותן בהמשך, נוצרה מערכת כללים נוקשים בעלי הטיה מובנית למי שגדל בתוך המערכת, וכך ביססה האליטה את אחיזתה בפקידות ע"י שיכפול תפיסתי של נושאי המשרה. בדרך זו העבירה האליטה את הכוח באופן מובהק מנבחרי הציבור אל הפקידות  "המקצועית ונטולת הפניות" שאיננה נתונה להשפעה של העקרון הבסיסי ביותר בדמוקרטיה – שלטון העם. העם יבחר, אבל הפקידות שכמעט איננה מושפעת מהבחירה הדמוקרטית, תמשיך להחזיק באג'נדה "הנכונה". היא יודעת יותר טוב מהעם מה העם צריך.

השלב השלישי היה תהליך מתמיד של דה לגיטימציה לנבחרי הציבור. ביסוס התודעה הציבורית שכל הפוליטיקאים מושחתים. ששיקול דעתם תמיד מוטה ושלא ניתן לסמוך עליהם. בתהליך שיטתי הושחרה דמות הפוליטיקאי הישראלי וקובעה בציבור הישראלי התפיסה לפיה אסור שלנבחרי הציבור תהיה המילה האחרונה וחייבים אנשים ראויים יותר, משכילים יותר ושקולים יותר כדי לנווט את המדינה. אי אפשר להניח בידי האספסוף לבחור את נציגיו שישקפו תמונת ראי של המגוון של עם ישראל, זה פשוט לא אחראי. צריך מבוגר אחראי .

כולנו זוכרים את הקמפיין של "מושחתים נמאסתם" על גביו ניצחה ממשלת אוסלו בבחירות 1992 את יצחק שמיר, הישר באדם. זה היה המצע ללגיטימציה הציבורית לשלב הרביעי של שליטת האליטה במדינה. שלב העברת סמכויות ההכרעה והשליטה מנבחרי הציבור הנבער אל העילית של האליטה ,שופטי בג"ץ .

מטרת השלב הרביעי היה ליצור מנגנון שלא יאפשר כל שינוי במנגנונים לביצור אחיזת האליטה בשלטון בפועל, במשאבים ובמקורות הידע. השלב הזה אפשר לאליטה לקבע את מנגנון הדיפ סטייט .נבחרי הציבור יכולים להתחייב בפני בוחריהם דברים מכאן עד פתח תקווה, זה לא משנה, מה שחשוב זה חוות הדעת של היועמ"ש. בג"ץ יצר מציאות שלא צריך אפילו להגיע לבג"ץ. מתוך התפיסה שאם תעשה משהו שסותר את האג'נדה של היועמ"ש, גם ככה בג"ץ יפסול כל פעולה שהיא שנבחרי הציבור ירצו, הפכו נבחרי הציבור לנשלטים על ידי צבא היועמ"שים. כך המנגנונים הבירוקרטיים שמשמרים את שליטת האג'נדה מוגנים. אפילו חקיקת חוקים כדי להוציא לפועל מדיניות שהובטחה בבחירות לא מספיקה. לבג"ץ אין כללי משחק ברורים. הכלל היחיד הוא האם זה מתיישר עם האג'נדה. הכללים, שנקבעו בידי האליטה השלטת, יצוקים בבטון בג"צי שלא מאפשר שום גמישות במינויים וכך הדיפ סטייט ממשיך לשכפל את עצמו. ואם יש זליגה במקרים חריגים, בג"ץ כבר ידאג לסגור עליה את הגולל.

כללי המשחק היו מאוד ברורים. יש בחירות, העם בוחר, והאליטה ממשיכה לשלוט.

המונוליטיות המחשבתית, באקדמיה, בתקשורת, בכלכלה, בצבא, במערך החוץ, בפקידות, בתרבות ובחינוך יכלה להמשיך באין מפריע בחסות מערכת משפטית שולטת, מנווטת ומעצבת.

האליטה קבעה מה ראוי ונכון, מה אינטליגנטי ומה לא, מה תרבותי ומה לא, מה סביר ושפוי ומה לא .

השליטה בשיח כמעט מוחלטת.

השלב האחרון, המשלים, הוא כניסתן של קרנות עם הון רב כמעצבות של תפיסת העולם של אנשי המפתח בפקידות. כדי שליתר ביטחון, אם למישהו לא היה ברור משהו אחרי שהאקדמיה ,התקשורת, התרבות והלחץ החברתי עשו את שלהם, אז עכשיו יהיה ברור לחלוטין.

קרנות כמו וקסנר, מעוז ואחרות, תחת מסווה של פלורליזם, מקצועיות וציונות ועם המון כסף, לוקחות את משתתפי התוכניות הללו במסע ארוך של עיצוב תודעה. שיאו של המסע הוא באקדמיה האמריקאית, בסימלה החזק ביותר עבור הישראלי הממוצע והפרובינציאלי – הארווארד .

שם הפקיד הפרובינציאלי שמביט בהערצה אל הפרופסורים מהארוורד יודעי כל, בעלי הראיה הרחבה, האוניברסלית, שומע שמה שאנחנו הנייטיבס הישראלים רואים מכאן, זה לגמרי לא מה שרואים משם, וחייבים לפתוח היטב את הראש והעיניים. שם תפיסות פרוגרסיביות הופכות להיות תורה משמיים, אמת צרובה, שמי שלא רואה אותה, אז באמת יש לו בעיה בכושר השיפוט. בוגרי התוכניות הללו חוזרים מאמריקה מוארים. הם כבר מתוחכמים. חוזרים עם תפיסות עולם "מורכבות ."עם הבנה שיש כל מיני נרטיבים. וחשיבה גלובלית שחשופה לניתוחים מקיפים המסבירים תופעות מקומיות כחלק מתהליכים רחבים. משום מה, הם תמיד שומעים ניתוחים מלומדים המתאימים לתפיסת עולם של צד מאוד ברור.

כך, בשיטתיות, עוברת הפקידות במדינת ישראל דוקטרינציה ע"י האליטה השלטת.

לאורך השנים, ובסיפורים שאספתי בשנה וחצי האחרונות, ראיתי שלושה סוגים של חברים שהחלו את המסע בפקידות הישראלית עם אג'נדה ימנית .

הסוג הראשון אלה המתמסדים. אלה אנשים שהאקדמיה הישראלית, הלחץ החברתי, הדוקטרינציה וההתמודדות המתמדת חלחלו לתודעה שלהם לאט לאט עד שהפכו מיושרים לחלוטין עם המערכת .

כלפי חוץ כלום לא השתנה, מבפנים הם גילו את האור. הם כבר "מבינים טוב יותר ."

הסוג השני הם הנפלטים. אלה אנשים שמכיוון שתפיסותיהם אינן "בשיח" המערכת פולטת אותם. הם לא מתאימים לה. תקועים לה כמו עצם בגרון. אגב, לרוב, הם בסוף עוזבים לבד. עם תסכול עצום ותחושת בדידות. הם מביטים על נבחרי הציבור בכעס או זלזול על שלא ידעו לקדם דווקא אותם או לתת להם גב בתוך המערכת.

הסוג השלישי אלה האנוסים. הם שורדים בתוך המערכת. בשקט. לפעמים נהנים מניצחונות קטנים ושקטים, אבל לרוב הם פשוט פועלים בתוך המערכת בלי לעורר רעש או חשד שהם בכלל לא נמנים על המחנה "הנאור". הם בודדים במערכת. לרוב את תפיסת עולמם הם שומרים לעצמם, לעיתים הם מוצאים אנוס כמוהם לחלוק אתו את הקונפליקט המתמיד. אבל הם יזהרו לא לעשות פעולות שיעשו רעש, שיזהו אותם עם האג'נדה של הצד האחר.

כך הדיפ סטייט, עוד לפני שניכנס לפירוט המנגנונים ושיטת הפעולה שלהם, יוצרים מציאות בה תפיסת העולם היא חד גונית.

יש לזה מחירים, שנפרט בהמשך, אבל כך ממשלות מתחלפות, הטרור ממשיך ואף אחד לא חושב על אפשרות של התמודדות אחרת אתו. לא ניתן לחשוב מחוץ לקופסת הכללים והכלים שהותוו על ידי האליטה. כך הכלכלה ממשיכה לשרת חלקים מסוימים באוכלוסיה ולא לראות בכלל חלקים אחרים .כך תפיסת החינוך בארץ לא משתנה כמעט, מאז קום המדינה. כך אין ריבונות ומשילות בנגב ובגליל כבר שנים, ואף אחד לא חושב לשנות דיסקט.

כך ממשלות מתחלפות, והכל נשאר אותו דבר…