הקדמה
ביוגרפיה (מפרוייקט השו"ת בר אילן) – מגילת תענית
מגילת תענית היא חיבור קצר בארמית שחובר בסוף תקופת הבית השני, והוא למעשה הספר הראשון הכתוב מספרות חז"ל. מדובר על רשימה של ל"ו ימים שבהם אירעו לעם ישראל מאורעות משמחים במשך ימי הבית השני ולכן אין להתענות בהם ולא יום לפניהם ולאחריהם (מכאן השם 'מגילת תענית'), ובארבעה עשר מהם נאסר גם ההספד (הלכות אלו בטלו אחר החורבן, חוץ מאשר לגבי חנוכה ופורים). בגמרא מסופר שכתב את המגילה חנניה בן חזקיה בן גרון (או גוריון) או בנו אלעזר, ומסורת מתקופת הגאונים מייחסת את המגילה לזקני בית הלל ובית שמאי. לכל תאריך בחיבור הקצר בארמית מצורף כבר מימים קדומים משפט הסבר בעברית, מעין ברייתא (המכונה סכוליון, 'ביאור' ביוונית) המרחיבה את ה'משנה', ובה קיים הסבר על מה שנאמר בארמית בקיצור, אך גם כך לא תמיד ניתן להבין לאיזה אירוע הכוונה. הנוסח המקובל של מגילת תענית משובש מאוד, ומבוסס כנראה על שני נוסחים קדומים ועל מה שמובא בתלמוד. מהדורה של מגילת תענית על פי כתבי יד יצאה לאור ע"י צבי ליכטנשטיין בסינסנטי
שבארה"ב בשנת תרצ"ב (1932) והנוסח שלה נמצא במאגרנו, ומהדורה חדשה ומתוקנת יצאה לאור ע"י החוקרת ורד נועם בירושלים תשס"ד (2004).
מגילת תענית (ליכטנשטיין) הסכוליון
/עשרים וחמשה בכסלו/ בעשרין וחמשה ביה חנכתא תמניא יומין דילא למספד בהון. שכשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה יד בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול שלא נטמא ולא היה בו להדליק אלא יום אחד ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמנה ימים לשנה אחרת קבעום שמנה ימים טובים. ומה ראו לעשות חנכה שמנה ימים והלא חנכה שעשה משה במדבר לא עשה אלא שבעת ימים שנאמר ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים וגומר ואומר ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו וגומר ובשביעי הקריב אפרים וכן מצינו בחנכה שעשה שלמה שלא עשאה אלא שבעת ימים שנאמר כי חנכת המזבח עשו שבעת ימים והחג שבעת ימים מה ראו לעשות חנכה זו שמנה ימים אלא בימי מלכות יון נכנסו בני חשמונאי להיכל ובנו את המזבח וסדוהו בסיד וכל שבעת הימים היו מתקנים בכלי שרת. חנכת בית חשמונאי לדורות ולמה היא נוהגת לדורות אלא שעשאוה בצאתם מצרה לרוחה ואמרו בה הלל והודאה והדליקו בה נרות בטהרה לפי שנכנסו יונים בהיכל וטמאו כל הכלים ולא היה במה להדליק וכשגברה יד בית חשמונאי הביאו שבעה שפודי ברזל וחפום בבעץ והתחילו להדליק. ומה ראו לגמר בהם את ההלל ללמדך שכל תשועה ותשועה שעשה הקדוש ברוך הוא לישראל הם מקדימין לפניו בהלל ובשבח וכך הוא אומר בספר עזרא ויענו כל העם בהלל ובהודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו על ישראל וכל העם הריעו תרועה גדולה בהלל לה' על הוסד בית ה' ואומר לה' הישועה על עמך ברכתך סלה. להקדוש ברוך הוא לעשות נסים ונפלאות ולנו להללו ולברכו שנאמר על עמך ברכתך סלה. מצות נר חנכה נר אחד לכל בית והמהדרין נר אחד לכל נפש והמהדרין מן המהדרין מוסיפין נר לכל נפש ונפש לכל לילה. בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמנה מכאן ואילך פוחת והולך ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחד מכאן ואילך מוסיף והולך. שני זקנים היו בצידן אחד עשה כדברי בית שמאי ואחד כדברי בית הלל זה נותן טעם לדבריו וזה נותן טעם לדבריו זה אומר כפרי החג וזה אומר מעלין בקדש ואין מורידין. מצות הדלקתה משתשקע החמה ועד שתכלה רגל מן השוק ומצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ ואם היה דר בעליה מניחה בחלון הסמוך לרשות הרבים. ואם מתירא מן הגויים מניחה על פתח ביתו מבפנים ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו ודיו. (עד כאן דברי מגילת תענית)
ספר עזרא פרק ג פסוקים ח – יא
(ח) וּבַשָּׁנָ֣ה הַשֵּׁנִ֗ית לְבוֹאָ֞ם אֶל־בֵּ֤ית הָֽאֱלֹהִים֙ לִיר֣וּשָׁלִַ֔ם בַּחֹ֖דֶשׁ הַשֵּׁנִ֑י הֵחֵ֡לּוּ זְרֻבָּבֶ֣ל בֶן־שְׁ֠אַלְתִּיאֵל וְיֵשׁ֨וּעַ בֶּן־יֽוֹצָדָ֜ק וּשְׁאָ֥ר אֲחֵיהֶ֣ם׀ הַכֹּהֲנִ֣ים וְהַלְוִיִּ֗ם וְכָל־הַבָּאִים֙ מֵהַשְּׁבִ֣י יְרֽוּשָׁלִַ֔ם וַיַּעֲמִ֣ידוּ אֶת־הַלְוִיִּ֗ם מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה לְנַצֵּ֖חַ עַל־מְלֶ֥אכֶת בֵּית־יְקֹוָֽק: פ
(ט) וַיַּעֲמֹ֣ד יֵשׁ֡וּעַ בָּנָ֣יו וְ֠אֶחָיו קַדְמִיאֵ֨ל וּבָנָ֤יו בְּנֵֽי־יְהוּדָה֙ כְּאֶחָ֔ד לְנַצֵּ֛חַ עַל־עֹשֵׂ֥ה הַמְּלָאכָ֖ה בְּבֵ֣ית הָאֱלֹהִ֑ים ס בְּנֵי֙ חֵֽנָדָ֔ד בְּנֵיהֶ֥ם וַאֲחֵיהֶ֖ם הַלְוִיִּֽם:
(י) וְיִסְּד֥וּ הַבֹּנִ֖ים אֶת־הֵיכַ֣ל יְקֹוָ֑ק וַיַּעֲמִידוּ֩ הַכֹּהֲנִ֨ים מְלֻבָּשִׁ֜ים בַּחֲצֹֽצְר֗וֹת וְהַלְוִיִּ֤ם בְּנֵֽי־אָסָף֙ בַּֽמְצִלְתַּ֔יִם לְהַלֵּל֙ אֶת־יְקֹוָ֔ק עַל־יְדֵ֖י דָּוִ֥יד מֶֽלֶךְ־ יִשְׂרָאֵֽל:
(יא) וַֽ֠יַּעֲנוּ בְּהַלֵּ֨ל וּבְהוֹדֹ֤ת לַֽיקֹוָק֙ כִּ֣י ט֔וֹב כִּֽי־לְעוֹלָ֥ם חַסְדּ֖וֹ עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וְכָל־הָעָ֡ם הֵרִיעוּ֩ תְרוּעָ֨ה גְדוֹלָ֤ה בְהַלֵּל֙ לַֽיקֹוָ֔ק עַ֖ל הוּסַ֥ד בֵּית־יְקֹוָֽק: