שו"ת משפט כהן (ענייני ארץ ישראל) סימן קמד
יח. ובענין ההיתר של למגד"מ, שלפע"ד הצלת כלל ישראל היא הדבר היותר עליון והיותר מרכזי שכל הקוים של למגדר מילתא פונים אליו, כותב מר שהוא עומד בדעתו, דלא למדנו אלא מיעל ואסתר, ואין לך בו אלא חידושו, באשה קרקע עולם דלא קעבדא מעשה. תמיהני, וכי זקוקים אנו ללמוד מיעל ואסתר, הלא זהו כלל גדול שלמגדר מילתא יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת, ואין לנו שום יסוד לחדש ולומר דעריות דידי' לא יהי' בכלל זה, ולא שפ"ד. שהרי הגמ' (יבמות צ') מדמה עקירת ד"ת ע"י חכמים לעקירתם ע"י נביא, ובנביא יש לנו הכלל דלפי שעה שמע לו על הכל, ולא יצאה מן הכלל הזה אלא ע"ז, ואין כח לשום אדם בעולם משום איזו סברה שבלב להוסיף ע"ד חכמים, וכל המוסיף גורע (סנהדרין כ"ט).
ובסנהדרין פ"ט ב' אמרינן להוכיח הדין, שנביא מוחזק שומעין לו לעבור עד"ת לפי שעה, מהא דעקידה: דאלת"ה, אברהם בהר המוריה היכי שמע לי' יצחק, אליהו בהר הכרמל היכא סמכו עלי' ועבדי שחוטי חוץ, אלא היכי דמוחזק שאני. הרי דמדמין את דינו של אברהם ויצחק בעקידה לדינו של אליהו בהר הכרמל, ובעקידה אם לא כח המצוה הרי יש כאן איסור שפיכות דמים. א"ו דכל למגדר מילתא שאני, והיינו כל מה שאומר נביא לעבור עד"ת ודאי הוא למגדר מילתא, שכיון שהוא נביא אמת לא ישנה ד"ת כ"א באופן המותר, והאופן המותר הוא למגדר מילתא. ויהיה החילוק בין נביא לב"ד, שבנביא בסתם סומכים עליו, ואנו יודעים שהוא למגדר מילתא, ואין אנו צריכים לדון בזה, וי"ל שגם הנביא בעצמו אינו צריך לדון בזה, שכיון שהוא יודע שדבר ד' אליו, ובאה לו נבואה אמיתית, לעבור עד"ת, ודאי גלוי וידוע לפניו ית' שיש כאן למגדר מילתא. ע"כ אף על גב דאמרינן ביבמות, גבי אליהו בהה"כ, למגדר מילתא שאני, לא מצאנו בכ"ז, לענין הדין של חיוב לשמע ע"פ נביא, שיהי' עם זה תנאי של למגדר מילתא, אלא על הכל לשעה חוץ מע"ז שמע לו. והיינו טעמא משום דבנביא ברור הוא שהוא למגדר מילתא. ואפילו אם נעלם מאתנו אופן הגידור מילתא סמכינן אהימנותא דשמיא, לא אמרתי לזרע יעקב תהו בקשוני18 אבל בב"ד בודאי אין ציור כ"א שלפחות לב"ד יהי' דבר מבורר להם, שהוא למגדר מילתא. ואולי צריכין ג"כ לומר למקבלין את דבריהם שהוא למגדר מילתא, ואין זה דבר ברור, די"ל דכל שהוא לשעה והוא ב"ד מוחזק סומכין אהימנותי', דודאי לא יצוה לעבור עד"ת כ"א בלמגדר מילתא. וי"ל שמסתמא נתברר להב"ד שהוא למגדר מילתא, וחייבים אנו משום לא תסור לקבל מהם. ועכ"פ חזינן מפורש, דאין הבדל בין שפ"ד לשאר העברת ד"ת לשעה, וממילא אין הבדל ג"כ בין עריות לשאר ד"ת, ושפ"ד הוקשה לעריות, מקרא דכאשר יקום איש על רעהו וכסנהדרין ע"ד א' הנ"ל.
וכת"ר הי' יכול לדחות הדברים, בראיתי לשפ"ד מעקידה, ע"פ שיטתו, שהרי אין הגמרא שואלת על אברהם, אלא על יצחק היכי קבל מיני', ויצחק הרי לא עשה מעשה, אלא הניח לעשות בו מעשה, והוי כקרקע עולם, וי"ל דדוקא בכה"ג יש כח ביד נביא, וה"ה ביד ב"ד, למגדר מילתא, אבל בעשיית מעשה, דג"ע ושפ"ד, ל"מ לא נבואה ולא מגדר מילתא דב"ד, ומילא גם לא הצלת כלל ישראל כולו.
אמנם דברי הגמרא באמת צריכים ביאור, למה פריך אברהם היכי שמע ליה יצחק, ולא פריך על אברהם בעצמו היכי סמך על נבואתו, לעבור על שפיכות דמים בפועל ובעשיית מעשה. וכן באליהו בהר הכרמל, מה פריך היכי שמעי לי' ישראל ועבדי שחוטי חוץ, ולמה לא פריך אאליהו גופיה היכי עביד שחוטי חוץ. ובאמת אצל אליהו הדבר תמוה יותר על שנוי שאלת הגמ', משום שלא מצינו כלל בפסוק שאחרים עסקו בעבודות של הקרבת הפר, כי השחיטה לא מפורש כלל בכתוב מי עשה אותה, וי"ל שאליהו בעצמו שחטו, והעלאה מפורש במקרא: ויערוך את העצים וינתח את הפר וישם על העצים. א"כ צריכים לדחוק, שהקושיא היא רק למה לא מיחו בו, ולמה סייעוהו תלמידיו, כי עבודות שחייבין עליהן בחוץ לא מצאנו כלל שעשו אחרים, חוץ מאליהו עצמו,19 כ"א מה שאמר להם שיצקו את ארבעת הכדים מים וישנו וישלשו, שכן עשו. ובודאי לא משמע דאהא קאמר היכי סמכי עלי', משום איסור של ניסוך המים בחוץ, וכזבחים ק"י ע"ב, חדא דלא קאמר בגמ' כ"א שחוטי חוץ, משמע דבמידי דשחיטה מיירי ולא בניסוך, ועוד הרי עיקר הדין הוא, שגם המחייב בניסוך המים בחוץ אינו מחייב כ"א במי החג בחג, והתוס' שם ד"ה אי, שרצו לישב ע"פ הגירסא את האיסור בשאר ימות השנה, דחשיב לי' מתקבל בפנים בחג כמו שחשוב מתקבל בפנים בלא כלי שרת, משום דבשעת היתר הבמות ה"ז מתקבל, כבר דחו שם שפיר, שהרי אין לך מחוסר זמן גדול מזה, ובמחוסר זמן קיי"ל דאין חייבים עליו בחוץ. והרמב"ם פי"ט מהל' מעשה"ק ה"ג, דסתם בחיוב דשלשה לוגין מים בחוץ, כבר כתב הכס"מ שקצר במובן, מפני שהוא פשוט, שהכונה היא בחג, דקדושין למצותן, וכיון דהגביל שלשה לוגין כבר א"צ לפרש, שיודעים אנו דשלשה לוגין מים היא מדת הניסוך בחג דוקא. עכ"פ מכמה צדדים א"א לומר, דכונת הש"ס היא אניסוך המים, ובודאי עובדא דאליהו לא היתה בחג, שחוץ ממה שאין מקום לשער שהיתה דוקא בחג כדי להקשות מזה, עוד מוכרח מהענין שלא הי' בחג. שהרי כל הענין בירידת גשמים מיירי: לך הראה אל אחאב ואתנה מטר ע"פ האדמה, ואח"כ נתברכה הארץ מיד בהמון הגשם, וגשמים בחג הם סימן קללה, כתענית ב' א', ועונת גשמים בא"י מתחלת בחשוון, לדינא בז' בו ולשום תנא לא קודם מג' בו, וסימן של עצירת גשמים לא יוקדם מי"ז בו, שהיחידים מתחילים להתענות, כדמוכח התם ד' י' ע"א, ובודאי לא הי' בחג.
תבנא למאי דשאילנא, למה נדחקו בזה בגמ' לשאול על הסומכין ולא שאלו על אברהם ואליהו עצמם, דקא עבדו עובדא, ומעשה רב.
וראיתי בהגהת הרצה"ח, שהעיר בזה מ"ט לא מקשה אאברהם ואליהו עצמם וכ' דנביא עצמו א"צ לא מוחזק ולא עקירה לשעה ולא למגדר מילתא. והנה מה שנתפשטו אצלו החידושים גם על לשעה ולמגדר מילתא, איני יודע הכרח לזה, וכבר ביארתי לעיל מה שי"ל בענין למגדר מילתא, שאין הנביא צריך לדעת זה בדעתו, אלא יוכל לסמוך אהימנותא דשמיא, דודאי יש בזה למגדר מילתא. ובענין לשעה קשה מאד לקבל, שנביא יהי' רשאי לסמוך על נבואה לעצמו לבטל דבר מהתורה לעולם, חלילה, דא"כ אין גבול לדבר, ונאמר שגם גדר של ע"ז, היוצאה מן הכלל, הוא רק לענין השומעים, אבל הנביא עצמו יהי' חייב להמשך אחר הנבואה אפילו לע"ז, וחלילה לחשוב כן ואדרבא, הרי ישנם דברים שבהם מבחינים בנבואה עצמה, אם היא נבואת אמת או שרוח שקר שם הדברים בפיו, וכעובדא דנביאי אחאב בענין רמות גלעד, שהיו מפותים מרוחו של נבות היזרעאלי, ומ"מ תנן התם בהנחנקין נביא השקר מיתתו בידי אדם, ומפרש בגמ' כגון צדקיהו בן כנענה, כלומר דלא איירי דוקא בבדאי גמור והדיוט, שמשקר ואומר בשם ד' מה שלא הי' לו שום ידיעה מזה, אלא אפילו נביא שקר מפותה מרוח שקר שנתחלף לו ברוח אמת של נבואה, ופרכינן שם מאי הו"ל למיעבד, ומשני דהו"ל למידק כדרבי יצחק דאר"י סגנון אחד עולה לכמה נביאים ואין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, הרי שישנם סימנים שעל ידם מבחינים בין נבואת אמת לנבואה של רוח שקר, שבא בפי נביאי שקר. ומעתה הלא יתכן מאד לומר, שהנבואה היוצאת מהגדרים של תורה, דהיינו כשאומרת, אפילו לנביא עצמו, לבטל תורה ומצות בקביעות, או לעע"ז אפילו לשעה, או שאומרת לו לבטל דבר מה"ת לשעה ומפרשת לו שאינו משום מגדר מילתא, הרי זה סימן גדול שאינה נבואה של אמת, אלא רוח שקר הוא הדובר בפיה: וגם נביא מוחזק, שתמיד בא אליו דבר ד' בנבואת אמת, צריך הוא גדרים להשמר שלא יכשל בנבואת שקר20, 21 שהרי מצאנו שם בחנניה בן עזור (ירמי' כ"ח), שהי' נביא אמת ואח"כ נעשה נביא שקר, ובודאי הי' זה ע"י פיתוי רוח שקר בעיקר גרם הסרתו מן הדרך. ומקרא מלא הוא ביחזקאל י"ד ט': והנביא כי יפותה ודבר דבר וגו' אני ד' פתיתי את הנביא ההוא, הרי לא בבדאי קמיירי, אלא שחסר את הבחינה הצריכה לנבואת אמת. אף על גב דבעובדא דירמי' נכשל רק במה שלא נאמר לו ונאמר לחבירו, כדאי' התם, ע"כ ודאי שאין חילוק בדבר בענין הגדרים בין הנביא עצמו לאחרים השומעים ממנו, שכשם שאנו השומעים חייבים לשקול את הנבואה במשקל התורה, שהוא יסוד הכל, ומקור כל קודש וכל דבר ד' לכל נביא וכל חוזה, כן צריך הנביא עצמו לשקול את נבואתו במשקל התורה, ואותם הדרכים, שנתנו לנבואה לעבור ע"י עד"ת, הם כמו שאר דרכי העברה שבתורה ע"פ גדריהם, כעשה דול"ת ופקו"נ הדוחה איסורים, וככח חכמים לעקור דבר מה"ת בשוא"ת או למגדר מילתא בקו"ע, שהכל הוא מפני שהתורה אמרה כך, וכהסברתו של הרמב"ם פ"ח מה' יסוה"ת ה"ב, שכשם שאנו חותכים את הדין ע"פ שני עדים, מפני שכך אמרה תורה לסמוך עליהם, כך סומכין על הנביא המוחזק או שעשה אות, מפני שהתורה אמרה אליו תשמעון, וממילא שאין סומכין כ"א ע"פ הגדרים שגדרה תורה לסמיכת נבואה, ואנו יכולים להמשיך את הדבר גם בתוכן של הנביא עצמו ביחש לנבואתו. ונבואה שלא היתה שייכת לשום צורך של הבחנה והגדרה בעולם היתה רק נבואתו של משרע"ה, אדון כל הנביאים, וזהו מה שהכתוב אומר: לא כן עבדי משה, בכל ביתי נאמן הוא, פא"פ אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ד' יביט.
אבל פשט הסוגיא הנ"ל נכון הוא, שלא הי' המקשה צריך לשאול כלל על אברהם ואליהו עצמם. שהרי הדברים אמורים שם רק על הגדרים שהנבואה יכולה לגזור עליהם, דהיינו או דברי רשות או העברת ד"ת לשעה, אלא דמקשה מנא ידע המוותר ע"ד נביא, שהנבואה היא אמתית, מה שאמר לו הנביא, עד שנחשב מזיד לחייב מיתה בידי שמים, ותי' דיהיב לו אות, וע"ז מקשה ממיכה דלא יהיב לי' אות ואיענש, ומתרץ דמוחזק א"צ אות, כמו שאברהם ואליהו לא היו צריכים אות. ומעתה אין להקשות כלל אאברהם ואליהו עצמם, שהרי לעצמם אינם צריכים אות. א"כ זה למדנו, שאברהם ואליהו עצמם עשו מה שהנבואה מוגדרה בהם דוקא, ואם היו עושים אות הי' הדבר מועיל ג"כ אפילו לאחרים, אפילו בשאינו מוחזק, אלא שהם בהיותם מוחזקים לא היו צריכים לעשות אות בעבור אחרים, והיו חייבים לקבל נבואתם. אבל לגבי גדרי הנבואה אין שום רמז, שיש חילוק בין הנביא עצמו ובין המקבלים ממנו, ופשוט הוא, שכשם שאין המקבל מהנביא רשאי להמשך אחריו על ע"ז אפילו לשעה, ועל ביטול תורה במצות אחרות בקביעות, כן אין הנביא עצמו רשאי להמשך אחרי נבואתו בזה, ולהיפך מה שרשאי הנביא עצמו לעשות בהמשכו אחר נבואתו, ומובן שגם הוא חייב בהם, רשאים וגם חייבים השומעים ג"כ לעשות כן. וכיון שאברהם אבינו הי' רשאי לסמוך על נבואתו, אפילו בשפיכות דמים בפועל ומעשה גמור ולא רק בגדר קרקע עולם, כן חייבים ג"כ לסמוך על כל נביא מוחזק בזה, ונדע שהוא למגדר מילתא, וממילא אנו דנין משפ"ד במעשה גמור לעריות שהם בחדא מחתא, והוקשו זה לזה, ומדין נביא לדין ב"ד וכח ביד חכמים שלפי שעה למגדר מילתא. ומזה אנו באים למיעבד שליחותייהו בדברים שהם פשוטים לכל ברב גדלם, שאם על כל הדברים יש ספק ושאלה, יצאה מהם הצלת כלל ישראל, שהוא עינו ואורו של עולם, שע"ז אין נופל שום ספק ושום שאלה, ומדין ק"ו נלמד, שהשואל הרי זה מגונה, והנשאל ה"ז שופך דמים.